פאניקה: בדיחה לא מצחיקה אי אפשר להציל

קומדיות הן ההזדמנות של התיאטרון לדפוק קופה ולכן לא מפליא שבעקבות הצלחת הקומדיה הקודמת של המחזאי הבריטי רובין האודן, "חתונה מושלמת", החליט התיאטרון הלאומי לתת צ'אנס לעוד מחזה פרי עטו. "פאניקה" היא פארסה שעוסקת בבגידות בחיי הנישואין, כלומר בסקס, וסקס הרי מוכר. האודן עצמו מודה שמחזותיו הם מסחריים, וזה לגיטימי לחלוטין מצידו, אבל מסחרית או לאו, אם בקומדיה עסקינן מן הראוי שתהיה מצחיקה. ובכן, הפעם מדד הצחוק לא מרשים כל כך. התרגום של ירון פריד אמנם מוצלח, אבל מה לעשות שחומר הגלם המקורי לא איכותי במיוחד. השחקנים עושים כמיטב יכולתם כדי להצחיק ולפעמים גם מצליחים, אבל זה הביצוע שמשעשע ולא הבדיחה עצמה.

פאניקה (צילום: ג'ראר אלון) — גולשת למחוזות הגרוטסקה הסתמית והאווילית|צילום: ג'ראר אלון

פארסת הטעויות הקלילה (בלשון המעטה) של האודן היא מעין הומאז' למחזאי הצרפתי ז'ורז' פדו, מאבות התיאטרון הקומי המודרני שהתמחה במיוחד בז'אנר "פארסות של חדר המיטות". העלילה מתרחשת באנגליה של שנות ה-20 המתירניות והנהנתניות. קלאריס מזמינה את המאהב הצרפתי שלה רובר לביתה לסופשבוע, כי בעלה רוג'ר יוצא לנסיעת עסקים, אלא שהעסקים של רוג'ר הם למעשה סופשבוע לוהט עם דייזי, חברתה הטובה של קלאריס, איתה הוא מנהל רומן. הסתבכתם? עוד לא שמעתם כלום. קלאריס מזמינה גם את רודני, מעצב פנים גיי, שיעצב את הדירה מחדש בלי שרוג'ר ישים לב. שרשרת של טעויות די מופרכת גורמת לכולם להיפגש בבית של קלאריס ורוג'ר; את רודני מציגים כבעלה של דייזי ואת רובר המאהב הצרפתי בתור אינסטלטור. כשלתמונה נכנס גם רוברט, בעלה האמיתי והקנאי של דייזי, שמשוכנע שאשתו בוגדת בו, הבלגן רק מסתבך עוד יותר. תוסיפו לכל זה סצנה בה כולם רודפים אחרי כולם וקיבלתם קומדיה של טעויות קלאסית.

הבעיה הכאובה של הפארסה הזאת נעוצה במחזה, שלא מחדש לנו כלום ובעצם לא אומר שום דבר. הוא מתעסק בבגידות, נושא כל כך אוניברסלי ותמיד רלוונטי, אבל לא נוקט עמדה או מביע דעה כלשהי. הקהל לא עובר תהליך, הוא יוצא כמו שנכנס, בלי תובנות מיוחדות מעבר לכך שבגידה היא עסק מסובך שדורש לא מעט שקרים יצירתיים. מפתיע מישהו? המחזאי מסיים את יצירתו באמירה מגומגמת בסגנון "מי צריך את כל כאב הראש הזה?", ובכך פותר עצמו מאחריות. הוא אומר לקהל, תחליטו בעצמכם אם לבגוד או לא אבל תדעו שזה לא הולך להיות פשוט. בחיאת, בשביל זה נסחבנו בגשם עד לתיאטרון? אם לפחות "פאניקה" הייתה מספקת מנת בידור הגונה אז אולי לא היינו באים בטענות, אבל הבעיה הנוספת ממנה סובלת הקומדיה של האודן היא חמורה לא פחות – היא פשוט לא מספיק מצחיקה. העלילה עצמה גולשת למחוזות הגרוטסקה הסתמית והאווילית וגם הדיאלוגים לא שנונים במיוחד וסובלים לא פעם מהומור נמוך. כל העסק מדיף ניחוח חזק של נפטלין, קצת כמו מערכון מיושן שנמתח עד אין סוף ולא מגיע לפאנץ'.

הקאסט המסור של ההפקה הוא גם נקודת האור שלה. שישיית השחקנים עושה הכול בכדי לגרום למחזה הזה לעבוד – לרגעים הם מצליחים, ולרגעים ניכר כי הם מזיעים מדי. לזכות כל אחד מהם ייאמר שהוא מנסה להוציא את המקסימום מהדמות השטוחה שקיבל. בולטת מכולם היא טלי אורן הנפלאה בדמות דייזי הטיפשונת הנוירוטית, שכל רגע שלה על הבמה הוא תענוג צרוף. אורן מספקת את הרגעים המצחיקים ביותר של ההצגה ואף מצליחה לגרום לכמה מבדיחות הקרש להישמע טוב. איילת רובינסון רבת הקסם נמרצת כמו דבורה עמלנית בתפקיד קלאריס וגם נתי רביץ מרביץ מכישוריו הקומיים לתפקיד רוג'ר; עמי סמולרצ'יק אמנם נופל לקריקטורה בדמות הגיי המוגזם אבל עדיין מלא חן; קובי מאור משעשע מאוד כבעל הירוק מקנאה ויואב דונט, הנהדר כתמיד, מכניס הרבה מהשארם המפורסם שלו לתפקיד המאהב הצרפתי (אותו מגלם לחילופין רוי מילר) המסוקס. אין לי ספק שאם היה להם טקסט מוצלח יותר ללמוד בעל פה הם היו הרבה יותר מצחיקים, אבל זה מה יש, ועם זה הם מנסים לנצח.

ההפקה מצטיינת מבחינה ויזואלית בעיצוב התפאורה של אלכסנדה נרדי והתלבושות של ילנה קלריך. גם הבמאי אלון אופיר הצליח לעצב על הבמה כמה רגעים מיוחדים, לצד כמה רגעים מקושקשים והיסטריים למדי שיוצאים משליטה, אבל בסופו של דבר, "פאניקה" של הבימה היא ההוכחה לכך שגם צוות שחקנים מוכשר ובמאי יצירתי לא יוכלו להציל מחזה בינוני. בשביל בידור חפוז וחסר משמעות לא צריך להטריח עצמנו עד לתיאטרון, את זה כבר יש לנו בבית בטלוויזיה.