את משולש האהבים המסעיר בין אדם, אסיה וגבריאל, אין ישראלי שסיים תיכון שלא מכיר. כבר יותר מ-30 שנים ש"המאהב" מככב ברשימת הספרים שנלמדים לבחינת הבגרות בספרות, ובצדק. הרומן הראשון של א.ב. יהושע נחשב עד היום לאחד האהובים והנקראים ביותר בספרות הישראלית. הוא אפילו זכה כבר לשני עיבודים קולנועיים (אחד ישראלי של מיכל בת אדם ואחד צרפתי של רוברטו פאנזה) ולעיבוד בימתי אחד, כשהועלה בשנת 1978 בתיאטרון חיפה תחת השם "נעים".
זו לא פעם ראשונה שהמעבדת שחר פנקס והבמאית שיר גולדברג עובדות יחד. אחרי העיבוד המרשים ל"תהילה" של עגנון ולאוסף סיפורי דבורה בארון, "אדם לא מת סתם", רק התבקש לתת להן לברוא מחדש את הקלאסיקה המודרנית של א.ב. יהושע. גם הפעם הן ציירו יחד כמה רגעים מאוד מעניינים - הויזואליות של ההצגה מבריקה ויצירתית להפליא. צוות השחקנים, שכמעט כל הזמן נוכח על הבמה, משמש גם כתפאורה חיה: הם שהופכים את הבמה הריקה לכפר ערבי, הם שיוצרים את הרחוב הירושלמי החרדי והם המכונית הנושמת, שהיא אחת מהתמונות היפות והקסומות ביותר של ההצגה. אבל משהו במכלול בכל זאת לא מצליח להמריא. הביקורת החריפה של הספר על התרבות הישראלית פוסט מלחמת יום הכיפורים הולכת לאיבוד על הבמה, והתוצאה היא מאהב לייט. עדין כזה. יפיוף אבל קצת אימפוטנט.
בסופו של דבר, השחקנים הם הכוח האמיתי של ההצגה. יגאל שדה מצטיין כתמיד בתפקיד אדם ואסנת פישמן באחד התפקידים הטובים ביותר שלה, מצליחה להביע את הטלטלה הפנימית של אסיה בעיניה, למרות שנחסך ממנה יותר מדי מהטקסט המקורי המשובח שלה. גם הליהוק המסקרן של רן דנקר הכריזמטי לתפקיד המאהב מתגלה כמשתלם. על אף שדמותו די סורסה, דנקר משכנע מאוד בתור הצרפתי האציל עם העבר הפסיכוטי ומתמסר לחלוטין לתפקיד. גם הילה שלו ושפי מרציאנו הצעירים מגלמים בחינניות כובשת את דמותם של דאפי ונעים, ודבורה קידר בתפקיד קטן-ענק פנטסטית כהרגלה.
אבל עם כל הכבוד לשחקנים המוכשרים, "המאהב" של הבימה מחמיץ פעמיים: גם במסרים וגם ברגש שהוא לא מצליח להעביר. הוא לא מביא את הקהל לשיא וגם לא לסיפוק כי הוא לא באמת עושה איתו אהבה, הוא עושה כאילו. בדיוק כמו הנשיקות הכשרות פרווה של דנקר ופישמן. "המאהב" הזה לא פראי מספיק ברמה היצרית ולא עוצמתי מספיק ברמה הרגשית, הוא שכלתני מדי ולכן קשה מאוד להתאהב בו כמו שהתאהבנו ביצירה המקורית.