בתמונת הסיום של סרט האנימציה "לשבור את הקרח" ("פרוזן") לפני קרוב לעשור, הנסיכה אנה, הנאבקת על חייה בנשימותיה האחרונות לפני שתקפא למוות, עומדת בפני בחירה גורלית בעין הסערה: האם לרוץ אל הגבר שיציל את חייה באמצעות נשיקה של אהבת אמת, או לבחור להציל את אחותה, המלכה אלזה, תוך הסיכון של הקרבת חייה שלה? אנה בוחרת באלזה. בחברות, בכוח הנשי ובגאולה שאינה תלויה בגבר. שינוי גדול יחסית לפטריארכיה השלטת באגדות דיסני הקלאסיות, שהפקידו על פי רוב את המפתח להצלת היפהפיה הנרדמת ולאושר שלה, בידיו של הנסיך התורן על הסוס הלבן.

למה זה רלוונטי לביקורת ההצגה "בקשתה האחרונה של רווקה" שעלתה בהבימה? כי לגרסתה, הרווקה הישראלית מודל 2022, אפילו כשהיא על ערש דווי, כלואה עדיין בנרטיב השמרני שבלי גבר היא לא לעולם תהיה שלמה. היא, נורית (מיקי פלג רוטשטיין) רק רוצה להתחתן, טבעת, שמלה לבנה, אחרת חייה לא היו חיים וגם למות היא לא יכולה בשקט. היא מאושפזת במחלקה האונקולוגית וימיה ספורים, אבל היא מוכנה להוריש את כל רכושה לגבר אקראי, שיתחתן איתה בזה הרגע ולא משנה מי זה יהיה. גבר שהיא לא מכירה בכלל אבל שהמפתחות לגאולה שלה - וגם לדירתה מתברר - נמצאים כעת בידיו.

מתוך
מתוך "בקשתה האחרונה של רווקה" בתיאטרון הבימה|צילום: אלי כץ , יח"צ

וזה מדכא, אבל לאו דווקא בגלל הסיבות הברורות מאליהן, אלא משום שליד אותה רווקה כבר ישנה חברת נפש שלא עוזבת את מיטת חוליה, איילת שמה (מאיה מעוז). חברת אמת שדואגת ואוהבת אותה - לא בכאילו ולא בפנטזיה. והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא, איך את לא רואה את זה נורית, ולמה היא לא האדם שתורישי לה את כל שהיה לך? היא כאן, היא אמיתית, המשאלה שלך כבר הוגשמה ואת פשוט לא יודעת את זה, כי המחשבה כל כך משועבדת לפנטזיות שגם בדיסני אט-אט נגמלים מהן. ואני לא יודע אם הסיבה לתפיסה הזאת היא שגם המחזאי (נעם גיל) וגם הבמאי (יגאל זקס) הם גברים שמנסים להתחקות אחר המתחולל בנפשה של רווקה בת ארבעים פלוס, אבל אותי זה הותיר פרוזן, עם מסר סופני לפיו אישה שלא נישאה היא החמצה בעיני עצמה. כישלון.

המשחק פיזי, משכנע, שברירי וחולמני

נכון, גם כותב שורות אלה הוא גבר המתיימר ברגעים אלה ממש להתחקות אחר המתחולל בנפשה של רווקה, אבל לתחושתי לפחות, המסר העולה מן ההצגה בהיבט זה הוא כזה שהמילה מיושן עושה לו חסד. וזאת דווקא בהצגה שעל אף שמרנותה המופגנת, כתף אל כתף לצד המחזמר "לעבור את הקיר" שסקרנו לא מזמן ועוסק גם כן בחתונה בכל מחיר, הביצוע שלה הוא חביב בסך הכול. אמנם לא הדיוק, ההומור והסכינים אל הנשמה, שידעו להביא אל הבמה מחזותיה של ענת גוב המנוחה עם הצגות דוגמת "סוף טוב" או "אהבת מוות", שפרצו דרך לעיסוק בנושאים אלה. אבל גם מבלי להיתלות באילן גבוה, היא משוחקת היטב ומנצלת את האינטימיות עם הקהל באולם הבימה 4, שיראה מוכר למי שצפה בסדרה "חזרות".

פלג רוטשטיין במשחק פיזי משכנע, שברירי וחולמני כנורית החולה, מגישה את התפקיד הטוב ביותר שבו צפיתי בה על הבמה. מעוז מוסיפה כהרגלה הרבה רגש, כנות ודרמה, וגם על הצמד הגברי אמונים שני שחקנים מיומנים. אמיר קריאף, איש תיאטרון באר שבע בשנים האחרונות, כאן בתפקיד הגבר האקראי אריק, ולצדו דב רייזר המשובח בתפקיד אביו האלמן והמתוסכל עד אין קץ. כמו הרווקה, גם משאלתו האחרונה של האלמן היא לראות מתחת לחופה את בנו שמסרב להתבגר ואשר הפלא ופלא, גם בגיל ארבעים פלוס, לא לחוץ חתונה ובכלל לא לחוץ לעשות משהו עם החיים שלו. "ילד היית וילד תמות", חוזר האב ואומר לו. אז כן, האישה כאמור נואשת לחתונה יותר מאשר לכימו, הגבר רק רוצה "לחיות" (כלומר לשחק בטלפון), והאב מרחף מעל כרוח הקודש המרירה מוורשה. 

המחזאי נעם גיל והבמאי יגאל זקס מרבים ליצור יחדיו על במות הפרינג' בעיקר ("המתנחל", "ליידי עמר", "צעצועים", "ג'ונגל בווילה"). לצערי, זו ההצגה הראשונה שלהם שבה אני צופה, אז מקורות להשוואה אל מול עבודות אחרות שלהם אין לי, ויכול מאוד להיות שהיצירות האחרות מתפקעות מדמויות מנפצות סטריאוטיפים. לא הפעם: מדובר בהצגה המהדהדת עולם ישן ומאוד מוטה מגדרית. הרבה לפני אלזה ואנה.


"בקשתה האחרונה של רווקה" מאת נעם גיל, בימוי: יגאל זקס. תיאטרון הבימה. מועדים קרובים: 19-20.4, 22.5