התכנייה של ההצגה החדשה של תיאטרון הקאמרי "הפושעים החדשים" נפתחת בקריאה נרגשת מאת יו"ר העמותה להסדרת הזנות בישראל. שלי (שם בדוי) מסבירה בהרחבה את דעותיה ומנמקת היטב את הסיבות שבגללן מוכרחים להסדיר את נושא הזנות בישראל. לטענתה, זכותו של כל אדם להחליט במה לעבוד כל עוד הוא לא פוגע במישהו אחר וכל עוד הדבר נעשה מבחירה חופשית. את הזנות אי אפשר לכלות, היא חורצת, ולכן צריך להכיל אותה. אפשר להסכים עם דבריה ואפשר להתנגד להם, אבל אין ספק שהאופן בו היא מנתחת לעומק את הנושא מעורר צורך בדיון.
כמה נפלא ואמיץ מצד תיאטרון הקאמרי לתת במה לאמירות הרעננות והבועטות למען שחרור האישה בפרט וחופש הביטוי בכלל, רק חבל שהוא לא נימק את עצמו כהלכה על הבמה כפי שעשה בתכנייה והסתפק באלגוריה כמעט פשטנית כדי להמחיש את המצוקה העתיקה. במקום להיכנס לעובי הקורה, התיאטרון החליט לצאת בהצהרה לייט, לא לגמרי מחייבת. הסוף של ההצגה (אותו לא אהרוס לכם) גורם לאמירה של המחזה להיראות הססנית, אפילו פחדנית.
הגיבורה של המחזה החדש של עדנה מזי"א, שגם ביימה את ההצגה, היא עקרת בית בת 60 בשם דורינה ספקטור, אותה מפליאה לגלם סנדרה שדה. תמיד אפשר לסמוך על שדה שתמלא את הבמה בנוכחות החד פעמית המפורסמת שלה. מפגש מקרי עם נעמי, זונת רחוב במצוקה, מוביל לעסקה לא צפויה – דורינה מאפשרת לה לארח קליינטים בבית שלה תמורת אחוזים. דורינה זקוקה להכנסה הנוספת מהצד כי משפחתה שרויה במשבר כלכלי ונעמי זקוקה לחדר שינה ל"הכנסת אורחים", כך שכולם יוצאים מורווחים.
מהר מאוד בית הבושת הסודי והמהודר של דורינה מתרחב; עוד זונות מצטרפות וחולשות על חדרי השינה הריקים של ילדיה של דורינה, שכבר עזבו את הבית. בזמן שדורינה הופכת למדאם מן המניין, משפחתה לא מודעת בכלל לעסק שהיא מנהלת בשעות היום. היא מספרת לכולם שהיא מעבירה סדנאות בישול, והיחידה שנמצאת בבית בשעות הפעילות היא אנקה, אמה הגריאטרית והסנילית של דורינה. רבקה מיכאלי האגדית שמגלמת אותה, כאילו נועדה לגנוב את ההצגה. מראש התפקיד שלה מספק את הפאנצ'ים החזקים ביותר, אבל הביצוע הכמעט גרוטסקי שלה מתעלה מעל כל מילה כתובה.
לכאורה הכול מבדר מאוד, קומדיה של טעויות משעשעת וכשרבקה מיכאלי אחלה הכול אחלה, אבל דווקא בגלל שמדובר בבעיה כל כך מורכבת וטעונה, עוד יותר צורם שהיא מוצגת באופן פשטני, כמעט שטחי. תראו, אפילו הלקוחות נהנים יותר להתארח בבית הבאוהאוס התל אביבי המפנק של דורינה. היא שואלת אותם לשלומם ואפילו לשלום אימא שלהם. איזו אידיליה, ממש חבל שהזנות בארץ לא מוסדרת, נכון? בהמשך הערב זכינו גם לסצנה קברטית בסגנון צ'ריטי המתוקה שגרמה לכל הבורדל הבימתי להיראות כמו ערב במועדון זול בחלונות האדומים באמסטרדם. אמנם הכוריאוגרפיה של שי סוזאנה נהדרת וניכר שהקהל דווקא מאוד נהנה מאותו רגע מסוגנן (ומההצגה בכלל) אבל בעיני הוא עושה שירות רע לאמירה החשובה של המחזה.
והנה זה העניין בדיוק, במקום לנבור בכל הסיבות האפשריות שצריך להסדיר את הזנות במדינה, במקום להציג דמות של סרסור מתעלל או לפחות לספק לנו אינפורמציה על החיים הקשים שעוברות הזונות ברחוב, בוחרים להציג לנו את הצד הסקסי והקליל. רותי אסרסאי שמגלמת את נעמי (המכונה גם אנג'ל) מצליחה ליצור דמות עגולה ואותנטית, אבל הזונות האחרות קריקטוריסטיות מאוד וגורמות לכל ההתרחשות להרגיש כמו מערכון לא מצחיק. גם שאר השחקנים די מחווירים מול הביצוע העילאי של שדה ומיכאלי. הן הסיבה שההצגה הזו, על אף פגמיה, בכל זאת עובדת ומבדרת, ועדיין, ללא ספק מדובר בפספוס אדיר. זו הייתה יכולה להיות הרבה יותר מעוד קומדיה חביבה – זו הייתה יכולה להיות הצגה חשובה באמת.