מי לא מכיר את אדיפוס? כן נו, ההוא שרצח את אבא שלו, התחתן עם אמא שלו ועקר לעצמו את העיניים בסוף. פרויד אפילו קרא על שמו תסביך והפך לשם דבר בזכותו. "אדיפוס המלך", אם כל הטרגדיות היווניות שכתב סופוקלס קצת לפני שהיינו בתכנון (במאה החמישית לפני הספירה ליתר דיוק), הפכה עם השנים ליצירה שכל נער ונערה בארץ נכפים ללמוד לבגרות בספרות. אותו תסביך אדיפלי שפרויד עשה ממנו מטעמים הפך לעניין האמיתי שעליו נהנים לברבר פסיכולוגיות בגרוש, אך אדיפוס המקורי נדחק לפינה וסומן כמובן כעוד חולה נפש מן המניין. דווקא בגלל זה הקונספציה המקורית שבחר הבמאי חנן שניר להלביש את ההפקה החדשה של תיאטרון הבימה, "אדיפוס - תיאור מקרה", בה אדיפוס הוא מטופל במוסד לחולי נפש וכל שאר הדמויות מגולמות על ידי רופאים שמשחזרים עמו את השתלשלות האירועים, היא הברקת בימוי יוצאת דופן. המחזה עצמו יושב על שולחן הניתוחים, והיות ושניר מתמחה בפסיכודרמה ובעל תואר שני בפסיכולוגיה, הניתוח מבוצע באופן מעמיק ויסודי. בראש ובראשונה מדובר בחוויה אינטלקטואלית שמאתגרת את הקהל ומכריחה אותו להפעיל את התאים האפורים של המוח כדי להבינה. זה לכשעצמו הישג לתיאטרון הרפרטוארי שנוטה לרצות את הקהל ומשתדל בעיקר לבדר אותו ובטח שלא לעשות לו חיים קשים.
אולם הבימרתף משרת בצורה מושלמת את ההצגה כמעין אמפיתיאטרון מודרני, החלל כולו הופך למעבדת ניסויים מבהילה בה גם אנחנו הדוממים לוקחים חלק. כולנו שפויים ורק הגיבור שלנו לוקה בנפשו לאחר שעבר טראומה איומה. אדיפוס אושפז לאחר שרצח את אביו ונשא את אמו לאישה. לזכותו ייאמר שלפחות לא ידע שהם הוריו הביולוגיים, אך ברגע שגילה זאת עקר את שתי עיניו. לצורך שחזור רצף האירועים צוות הרופאים שמתפקד כמקהלה המפורסמת של המחזה, גורמים למטופל ממש כמו בפסיכודרמה לעבור מחדש את הטראומה כדי להצליח לנצח אותה. לאורך התהליך המייסר שהוא עובר, המחזה המוכר בעיבודו המרשים של שניר ובתרגומו של שמעון בוזגלו הופך לפרי רענן שלא טעמנו מעולם. ההצגה שופכת אור חדש על אותו מקרה נורא וגורמת לנו לבחון אותו מחדש דרך עיני המדע. שניר נותן לנו קרדיט כקהל ומתייחס אלינו בכבוד רב, לפעמים רב מדי כי ניכר שחלק מאיתנו קצת הלך לאיבוד. לאורך ההצגה גם הקהל מואר כך שהפרצופים המבועתים (וגם המבולבלים) הופכים למן תפאורה אנושית שבהחלט הולמת את תוכן המחזה המטלטל.
לא רק הבחירה המרתקת של שניר להמציא את המחזה מחדש הופכת את "אדיפוס - תיאור מקרה" להצגה מוצלחת אלא גם הביצוע המצוין והמשכנע של כל אחד ואחד מהשחקנים. את אדיפוס הצעיר מגלם בצורה יוצאת מן הכלל אלכס קרול הצעיר, שלרובכם ודאי מוכר בזכות תפקידו הכובש כמוכר בפלאפל של משפחת זגורי ב"זגורי אימפריה". הנוכחות העוצמתית של קרול שורפת את כל האולם וגם בסצנות הבומבסטיות ביותר מהמרחק האסטטי המזערי בינו לביננו, הוא כל הזמן אמין בדמותו הרדופה ומפגין כישורי משחק נדירים. ייבגניה דודינה מהפנטת כתמיד בתפקיד הרופאה שמגלמת את אמו; גיל פרנק פנטסטי בתור הרופא שמגלם את קראון; גם דב רייזר, מיכאל כורש, ג'אסן עבאס ואהרון אלמוג יוצרים יחד מקהלה מדויקת ומהודקת, אבל את ההצגה גונבת לכולם דבורה קידר בת ה-90 שכל רגע שלה על הבמה הוא מעדן מלכים. מעבר לכוחות הפלא שלה לזכור טקסט ארוך ומסובך ולהפיק קול כה עוצמתי וברור בגילה המופלג, קידר מצמררת בדמות הרופאה שמגלמת את הנביא. התמונה בה היא יושבת על כיסא הגלגלים בראש קירח לחלוטין נשארה איתי הרבה אחרי שיצאתי מהאולם.
ההפקה מצטיינת גם ברמת העיצוב: התפאורה המינימליסטית של רוני תורן, התאורה החזקה של פיליס רוס וגם הבחירות המשובחות של פולינה אדמוב שאחראית לתלבושות נכונות מאוד לכל ההתרחשות הבימתית. אבל בתוך כל המחקר החדש והמעניין הזה של המחזה הקלאסי משהו בתוצאה בכל זאת קצת לוקה בחסר – משהו בחוויה הרגשית קצת הולך לאיבוד. הרי בכל זאת מדובר בטרגדיה קשה מנשוא ועם זאת אנחנו נשארים מרוחקים מהמטופל המיוסר שלנו ואפילו קצת מנוכרים אליו, משל היינו חלק מצוות הרופאים שנאלץ להתבונן על הסיטואציה מהצד כדי לא להיקשר רגשית אל המטופל. החוויה ש"אדיפוס" מעבירה את הקהל היא יותר שכלתנית מרגשית והפאתוס האדיר שלה לרוב מאפיל על הדרמה האנושית. ההצגה בהחלט מצליחה לזעזע את הקהל כשהיא מציגה את "תסביך אדיפוס" בדרך גרפית, כולל המגע המיני של אדיפוס עם אמו והעיניים המנוקרות שמגיעות בהמשך, אבל הלב נשאר נוקשה מולה ולא קל לו לחוש חמלה על הגיבור.
בסופו של דבר, משמח לראות שהבימה נותן במה גם למחזות פחות קלים לעיכול שדורשים מהקהל להתמודד עם טקסט מורכב ופיוטי. העיבוד המפתיע של שניר והביצועים העוצמתיים של אלכס קרול ודבורה קידר הם לכשעצמם סיבה מספקת לכתת רגליכם לאולם הבימרתף. זאת בהנחה ואתם מטיבי לכת, כמובן. אם אתם מחפשים בילוי קליל ולא מחייב כנראה שזו לא ההצגה בשבילכם.