ביקורת תיאטרון: "חיזור גורלי"

לא ברור מה בער כל כך לתיאטרון הבימה לעלות ארצה את העיבוד הבימתי לסרט שובר הקופות משנות השמונים - "חיזור גורלי". ג'יימס דירדן, שכתב את התסריט לסרט ואף היה מועמד עבורו לפרס האוסקר, עיבד אותו למחזה שהוצג בלונדון השנה. דירדן לא שינה הרבה חוץ מסצנת הסיום, הקולנועית מדי, שלעולם לא הייתה עובדת על הבמה. בתכניה הצהיר דירדן על התיקון והצדק שעשה עם הדמות הראשית, אלכס פורסט המוצגת בסרט כפסיכופתית מסוכנת, מפני שרצה להעמיד דברים על דיוקם. לטענתו, אלכס היא לא דמות מטורפת אלא פשוט אישה בודדה ונואשת. בפועל, אלכס של ההצגה לא שונה במיוחד מאלכס של הסרט – ואוי לנו אם זוהי הרווקה הבודדה והנואשת הטיפוסית.

חיזור גורלי (צילום: ג'ראר אלון) — לא עומד במבחן הארנב|צילום: ג'ראר אלון

ההצגה סובלת מדמיון רב למותחן הארוטי ההוליוודי שלא ממש עומד במבחן הזמן; האייטיז זועק מכל עבר, כשההבדל המהותי היחיד בערך הוא המצאת הטלפון הנייד. דן גאלאגר, עו"ד יאפי ניו יורקי, מעביר סטוץ של סופשבוע עם אלכס, אשת עסקים צעירה ומושכת, בזמן שאשתו ובתו מחוץ לעיר. אותו סטוץ הופך לכדור שלג חסר שליטה, מפני שאלכס לא מוכנה לוותר על הקשר עם דן כל כך מהר. הסיפור עצמו עדיין רלוונטי לימינו, לכאורה, הוא אוניברסלי ועל זמני ויכול לקרות לכל אחד מכם, גברים נשואים. המשל הכמעט פשטני על מחיר הבגידה שימש גם כמטאפורה למחלת האיידס שפרצה לתודעה באמריקה במקביל ליציאת הסרט – היי, תראו מה קורה כשלא נזהרים וקופצים למיטה עם זרים. כמו הסרט גם ההצגה מאכילה את הקהל בכפית מוסר השכל מיושן ואמירות שמרניות ובורגניות. תחשבו פעמיים לפני שתבגדו, אחרת תגמרו עם ארנב מבושל בסיר. כן, כי זה מה שירתיע את הגבר הנשוי הממוצע כשבלונדינית לוהטת תעגוב עליו בבר.

גם השפה בה השתמש המתרגם עידו ריקלין, שגרמה להתרחשות הבימתית להרגיש מאוד טבעית וכמעט ישראלית, וגם הבימוי התוסס והווידאו-קליפי של משה קפטן לא עזרו להצגה להתרומם מעל לבינוניות הסרט המתיישן. אקי אבני בתפקיד הראשי אמנם נותן את כל כולו, אבל בדרך קצת מגזים. אבני גולש למלודרמטיות יתר פלוס כמה מחוות וזעקות מלאות פאתוס מאולצות ומלאכותיות למדי. ריקי בליך, בתפקיד האישה הנבגדת, שלב הקהל אמור לצאת אליה, די חיוורת ולא מצליחה לרגש באמת. רק אסנת פישמן מהפנטת כמו שצריך, משהו בטירוף בעיניים שלה משכנע עוד לפני שהיא פוצה פה. פישמן מוכיחה שהיא יכולה להיכנס לנעליה הגדולות של גלן קלוז, ומציגה אלכס פגיעה ועמוקה יותר (וללא ספק סקסית יותר), אבל גם הביצוע המוצלח שלה לא באמת מציל את ההצגה מההתרסקות. שאר הקאסט מתפקד כפלקט, קישוטי במה נטולי עומק. הם מאיישים את תפקידי השוטרים, יושבי הבר ושאר ירקות. אף אחד לא בלט במיוחד חוץ מאורי הוכמן בתפקיד החבר השוביניסט של דן.

הבמה המסתובבת אולי פותרת את חילופי הלוקיישנים המרובים, אבל מהר מאוד גורמת לסחרחורת מעיקה. סצנת הארנב המבושל שהפכה לקאלט קולנועי לא ממש עובדת על הבמה. היא בכלל לא מצמררת, שלא נאמר מבדרת, כי היא נראית כמו פרודיה על הסרט. בנוסף, שתי סצנות הסקס של דן ואלכס ממש גרמו לי לנוע בחוסר נוחות במושבי. אותן סצנות זולות ומבזות לצלילי הסקסופון, שנשמע כאילו נלקח מפס הקול של סדרת הטלוויזיה הארוטית העתיקה "יומני הנעל האדומה", לוו גם בווידאו-ארט תזזיתי עם פלאשים מהירים של ידיים על שדיים, פטמות ועוד מיני מראות שלא ציפיתי לראות אי פעם בתיאטרון הלאומי. התוצאה הסופית נראתה כמו פורנו רך על הבמה, מופע סקס טראשי בו עושים כאילו עם תחתונים מהן מבצבץ החוט של המיקרופון. כמו אותן סצנות, ההצגה כולה מדיפה ריח חריף של אופרת סבון, פיסת עוגה סינטטית שאולי מגרה על המסך אבל על הבמה מיד מזהים שהיא לא אמיתית ובעצם עשויה ספוג.