פרק ב'

את החודשיים האחרונים לשירות הצבאי העברתי בעיקר בתכנוני מסע. הקצין שהגיע להחליף אותי כראש מדור כבר היה עמוק בתהליך החפיפה, ואני הייתי מגיע בבקרים, מעביר כמה שעות בישיבה חסרת מעש במשרד, יוצא מהבסיס לארוחת צהריים שבדרך כלל כללה גם מעבר בבית לשעה או שעתיים של שינה, עובר שוב בבסיס לביקור קצר כדי שכולם יראו שלא נעלמתי ומסמן וי על יום נוסף בדרך לסיומן של שבע שנים משעממות. וי שקירב אותי אל הפרידה מצה"ל ואל הטיול שאחרי צבא. מכיוון שחברי הטוב ביותר, עדן, השתחרר לפני וכבר החל לעבוד כמתכנת ואחר כך כראש צוות פיתוח בחברת היי-טק, בחרתי כשותפים למסע את תמיר ואת שָשַר.

תמיר, הצעיר ממני בשלוש שנים, שירת במדור כחייל סדיר והשתחרר חודשיים לפני, ודורון ששר הוא חבר מימי התיכון, למעשה מהיום הראשון של כיתה ט', כשהגעתי לבית ספר חדש והתיישבתי ליד מי שנראה כמו החנון הכי פחות מאיים. בחרתי נכון. דורון, שכולם קראו לו בשם משפחתו, נראה כמו קריקטורה על ילד מחשבים עם חרדה חברתית, יכולת אנליטית של מחשב-על וכמובן משקפיים ענקיים שפרצופו הרזה והחיוור התחבא מאחוריהם בבהלה. לאחר התיכון שירת ששר במסלול דומה לשלי ביחידה מקבילה, וגם הוא השתחרר מהשירות בערך באותו הזמן.

סיפורי ההרפתקאות המיניות של אלה שיצאו לטיול של אחרי הצבא היו מיתוס שחיילי המילואים של המרכז שלנו נהגו להציף אותנו בו לאורך השירות, ועם שחרורנו היה נראה לי טבעי שהגיע הזמן לפדות את מענק השחרור שהתרבות הישראלית מעניקה למי שהתאפק כל כך יפה במשך שבע שנים - הזכות לבקר בנקודות המפגש של צעירים המטיילים בעולם ועושים יחד דברים שנשארים מאחוריהם בארצות רחוקות שלא ישובו לפקוד לעולם. תכננו לטייל במשך ארבעה חודשים, גיבשנו את המסלול וחישבנו תקציב, ובערב שלפני היציאה למסע נקראנו אל בית משפחת ששר בשכונת רמת חן, לעבור תחקיר ביטחוני מקיף אצל בעלי הבית. ההורים הדאגנים שאלו אותנו על תוכנית המסע בעוד בנם יושב נזוף ואומלל לידם ומתחנן שהאדמה תבלע אותו או את הזמן שנותר עד לסיום הטקס.

לאחר שעה ארוכה של שאלות הבנתי שהחשש שלהם הוא שאנחנו מתכוונים לצרוך סמים במסע. פרצתי בצחוק. היינו שלושה ילדים תמימים שלא עישנו אפילו סיגריה עד אותו יום. היה ידוע שמי שמאותר לשרת ביחידות מודיעין מובחרות נשאל ומתוחקר בנוגע לצריכת סמים, ושלושתנו היינו ילדים טובים וממושמעים שאפילו לא העלו בדעתם להסתבך. החשש של גברת ואדון ששר היה משעשע במיוחד כיוון שביטא עד כמה הם לא מכירים את בנם היחיד. ששר היה יצור מפוחד ונוירוטי שנמנע מכל דבר שנוי במחלוקת. במהלך התיכון הרצנו עליו בדיחות שחלום חייו הוא להיות רואה חשבון, ופעם אחת אפילו תליתי בכיתה תמונה של בנייני אוניברסיטת תל אביב שצילמתי בחטף מהאוטובוס בדרך לאימון כדורגל, ומעל אחד מהם רשמתי: "הפקולטה למספרים ראשוניים על שם דורון ששר".

הבטחתי להורים המודאגים שלא עולה בדעתנו לצרוך שום חומרים אסורים, איסור שנפר שלושתנו כבר בערב השלישי לטיול, כשנפגוש בברזיל חבורת ישראלים שיחנכו אותנו ברזי עישון הג'וינט. ששר יתגלה כמסטול משעשע במיוחד ויפצח במונולוג בלתי-נשלט של סיפורים הזויים, שתמיר ירשום נמרצות את פרטיהם על גבי מפית בבר שבו נשב כדי שנוכל להביך אותו בעזרתם בהמשך המסע.

*

"אף פעם לא שכבתי עם מישהי באנגלית," לחשתי לה ברגע החדירה. היא צחקה ונאנקה בו זמנית, מהדקת את אחיזתה בשכמותי ומצמידה אותי אליה. שאפתי בצמא את ריח השיער שלה, הסנפתי את צווארה מלוא הריאות וטעמתי אותו בלגימות נדיבות, כאלו שישאירו אחר כך צריבה סגלגלה על עורה הרך והחלק להמשך מסעה. כל פרטי הסיפור הסתדרו בדיוק מושלם וסימנו וי על עוד ועוד אלמנטים מפנטזיות הכיבוש שלי, כמו דואגים לתגמל אותי על יותר משלושה חודשי ציפייה מתוחה מאז תחילת הטיול.

את נורה ושתי החברות שלה פגשנו כשהגענו להוסטל הביתי קאסה מאריו שליד העיר פוקון בצ'ילה. המתנו ליד דלפק הקבלה עד שהחדרים יהיו מוכנים, משווים תוכניות מסע ומחליפים טיפים ששמענו לגבי הטיולים להר הגעש והאגם הסמוכים. נורה וחברותיה התחילו את המסע בארגנטינה ותכננו להמשיך מצ'ילה לפרו, לאקוודור ולקולומביה, ומשם צפונה עד מקסיקו, בעוד אנחנו כבר היינו לקראת סוף הטיול שהחל בברזיל, משם הצפנו עד לגבול עם קולומביה ואז הדרמנו לאורך החוף המערבי דרך פרו וצ'ילה, ומכאן התכוונו להמשיך לארגנטינה, שם התעתדנו לסיים את מסענו כעבור כמה שבועות.

תמיר וששר היו מותשים לאחר נסיעת אוטובוס לילית של יותר מעשר שעות שהביאה אותנו מסנטיאגו לפוקון, והחברות של נורה (חברה ואחות, כפי שהתברר מאוחר יותר) היו עסוקות בטלפונים שלהן, כך שעיקר השיחה התנהלה בינה וביני. שני חברי למסע, שהבחינו במתח הרומנטי הנבנה לנגד עיניהם, פרגנו לי בשתיקה. עוד בטרם הספקנו להתמקם בחדר שלנו, כשצעדתי בתחתונים בלבד אל המקלחת, נשמעה נקישה בדלת ונורה שאלה מה התוכניות שלי להמשך היום ואם אני רוצה להתלוות אליה לקניות בעיר. השבתי בחיוך שכן, נהנה מכך שהיא רואה את גופי החשוף במלוא הדרו, והתחלתי להשתכנע שבקרוב אראה גם את שלה.

פלייבאז (צילום: עודד קרני)
שאול אולמרט|צילום: עודד קרני

באותו הערב ניצלנו את היעדרן של חברותיה למסע שיצאו העירה, וכעבור כמה דקות כבר התנשקנו בלהט, מסירים זה מזה את הבגדים ומשלימים את מסע הכיבוש ההדדי והכמעט קלישאתי הזה בערב של תשוקה, שלשוב בלעדיו מהמסע היה עלול להרגיש כמו הודאה בהפסד. היא קיבלה את הגבר הלבנטיני השזוף שלה שהגיע היישר משדה הקרב במזרח התיכון, ואני את הנורדית הבלונדינית שידעה לגלם את תפקיד המאהבת עמוסת החשק ונטולת העכבות בצורה מושלמת. העובדה שאני אמנם קצין ששירת בצבא שבע שנים, אבל בילה אותן מאחורי מקלדת של מחשב, והעובדה שמחלפות השיער הבלונדיני שלה היו צבועות מעל לשורשים חומים, המתינו לאחר המעשה, כמו גם עובדות רבות אחרות שלא בדיוק הסתדרו עם נרטיב הפנטזיה. אבל באותם ימים מועטים שבילינו יחד בפוקון, בטרם תמשיך כל חבורה בתוכנית המסע הפוכת הכיוונים שלה, לא נתנו לאף אחת מן העובדות האלו לקלקל לנו את החלום.

למדתי שנורה מבוגרת ממני בשנתיים, גדלה במשפחה קתולית בעיר אוטרכט בהולנד ומתגוררת בשנים האחרונות בעיירה וונלו שבדרום המדינה, ליד גרמניה, שם היא עובדת כמארגנת פעילויות חינוכיות לתלמידים במוזיאון המקומי. היא התגרשה כחצי שנה קודם לכן לאחר שלוש שנות נישואים, ללא ילדים, ויצאה עם אחותה הצעירה שסיימה את לימודיה באוניברסיטה ועם חברה נוספת למסע של שלושה חודשים בדרום אמריקה. בימים הבאים בילינו את רוב הזמן יחד, המתנו שחברינו למסע יתפנו מאחד החדרים וניצלנו כל רגע של פרטיות כדי לגמוע זה את גופו של זה. תשוקתנו מילאה את זמננו ובשאר הזמן גילינו שנינו רמת עניין מוגבלת מאוד בשיחות או בבילויים משותפים.

בערב אחד, כשנבצר מאיתנו להתייחד כיוון ששני החדרים היו תפוסים על ידי חברי שתי הקבוצות, שהחליטו לבלות את הערב במנוחה, יצאנו נורה ואני לארוחת ערב. אבל גם אז, לאחר דקות ספורות נפגשנו בחדר השירותים של המסעדה והתרכזנו במה שעשינו יחד הכי טוב. צחקנו על כך שזולת סקס אנחנו מתקשים למצוא עניין משותף, אבל היה נראה ששנינו נהנים מהסידור הזה, מה גם שתאריך התפוגה שלו היה קבוע מראש, שכן כעבור ימים ספורים היינו אמורים להמשיך כל אחד לדרכו ומן הסתם לא להתראות עוד לעולם. כצפוי, לאחר שובי לישראל התקשורת בינינו פסקה, אבל לא היה חבר אחד או תלמיד בקורס הפסיכומטרי שלי שלא ראה תמונות שלה ושמע סיפורי גבורה מרומזים או מפורטים על הרומן הקצר בפוקון.

את הידיעה שאני עומד להיות אבא קיבלתי בעודי עומד בחדר המדרגות שבין הקומה השנייה לשלישית, בבניין דירתה של סבתי המנוחה בחולון. שלוש שנים לאחר מותה של סבתא הצליחו אמא שלי ואחותה לסיים את קרב הירושה ביניהן, ואני התחלתי בסידורים לקראת המעבר לדירה שנותרה מיותמת ועברה לבעלותנו. נורה השאירה לי הודעה כמה ימים קודם לכן שהיא צריכה לדבר איתי, ולאחר כמה ניסיונות כושלים לתפוס זה את זה הגיעה השיחה ממנה בעודי אוחז בשתי ידי בארגז מלא חפצים, בדרכי לפנות אותו למחסן שבמרתף הבניין. נורה ניגשה ישר לעניין וסיפרה לי שחשדה שנכנסה להיריון כמה שבועות לאחר שנפרדו דרכינו בצ'ילה, ומשום כך קיצרה את שהותה בדרום אמריקה ושבה להולנד, שם נבדקה אצל רופא.

היא המתינה כמה שבועות כדי לוודא שלעובר יש דופק ואחר כך כדי להתייעץ עם עורך דין לענייני משפחה בטרם התקשרה אלי. אצלם, הקתולים, הפלה לא באה בחשבון, ולכן בעוד חמישה חודשים אני עתיד להיות אב לבת. היא מבינה שאני צריך זמן לעכל את הידיעה ולחשוב מה אני רוצה לעשות, ואין לה כל תביעות או ציפיות ממני. אבל בין שאני מעוניין להכיר באבהותי ולקחת חלק בגידול הילדה ובין שאבחר להסיר אחריות ולנתק כל קשר איתה, היא מבקשת שנעגן את ההסכמות בינינו בהסכם משפטי פורמלי. האור בחדר המדרגות כבה ואני נותרתי עומד בעלטה עם ארגז כבד בידי, ראשי שעון הצדה, ואני מחזיק את הטלפון בין כתפי לאוזני ורואה איך מסלול חיי הברור והמוגדר נעלם בבת אחת.

הבעת הפנים של אבא שידרה שהוא מתכוון לשבת עלי שבעה. לא ציפיתי ממנו למשהו אחר. העובדה שבכלל מלמל, למרות ההבעה הקפואה, ששמע על מקרה דומה שקרה לבן של מישהו שפעם עבד איתו, היתה עבורי בבחינת צורה עקיפה של הבעת אמפתיה מעל ומעבר למה שיכולתי לצפות ממנו. אמא נכנסה ללחץ ושאלה המון שאלות מעיקות כמו אם נבדקתי שלא חטפתי מנורה מחלות מין, אם אני בטוח שאי-אפשר לשכנע אותה לבצע הפלה ("אנחנו נשלם על הכול!") ואיך אנחנו בטוחים שהתינוקת באמת ממני ולא ממישהו אחר שנורה פגשה בטיול שלה בדרום אמריקה. למרות זאת, אבא הנהן כשאמא אמרה לי בסוף השיחה, שנערכה בקולות שקטים בגינת ביתם כדי שהשכנים לא ישמעו, חלילה, שהם יעזרו לי לטפל בכל העניינים החוקיים והלוגיסטיים, שבמשרד שלהם יש עורכת דין שמטפלת בענייני משפחה ומחר אבוא איתם לעבודה ונדבר איתה יחד, ושלא יהיה לי ספק שגם אם יקרה "הגרוע מכול" ואיאלץ להיות אב, הם יסייעו לי מבחינה כלכלית.

אבא טען שנהרסו לי החיים ועכשיו יידפקו לי הלימודים ובחיים אף בחורה נורמלית לא תתחתן עם גבר שכבר יש לו ילדה קתולית שמתגוררת בהולנד, ושאנחנו צריכים להציע לנורה מאה אלף אירו (אין לי מושג למה הוא נקב דווקא בסכום הזה) תמורת הבטחה שלא תיצור איתי קשר שנית. אמא מצד שני טענה שאם אנתק קשר עם הבת שלי אני אהיה אכול מבפנים כל החיים ולא אסלח לעצמי לעולם, ולטובת מסקנתה גייסה את הטיעון המנצח שדודה שלה חיה יותר מיובל בייסורים נוראים על כך שלא עלה בידה להציל את אחותה הפעוטה במחנה ההשמדה. שניהם הרבו לשאול אותי מה אני רוצה שיקרה עכשיו, אמא בדאגה ואבא בכעס, ואני - שנקרעתי בין הלחץ מהבשורה שהחיים שלי נהרסו לבין כובד המשקל של שואת יהודי אירופה שהונח על כתפי - התקשיתי להשיב. אחותי הצעירה עמליה, שעדיין התגוררה עם ההורים, דיווחה לי בהמשך שלאחר לכתי הם כנראה התגברו על החשש מאוזנם הכרויה של השכנים והתווכחו ביניהם בקולי קולות.

כריכת הספר באדיבות

מבית ההורים ברמת גן נסעתי בלי להודיע מראש לדירה של עדן וחברתו הנצחית טלי בתל אביב. מצאתי אותם מעשנים במרפסת יחד עם שלוש חברות של טלי מהאוניברסיטה, ועוד בעומדי בפתח שיתפתי אותם בבשורה שנחתה עלי. להפתעתי, הנוכחים חשבו שזה דווקא סיפור מגניב לאללה והתחילו לפנטז על הדירה שאשכור באמסטרדם וממנה אצא לביקורים בוונלו אצל הבת שלי, ששמה יהיה אנה פרנק יוהן קרויף חסון, ובשאר הזמן ישתכנו בה החבר'ה שיבואו לבלות בקופי שופס. זמן קצר אחרי שהגעתי כבר עישנו מספיק ג'וינטים כדי שכל הסיפור ירגיש כמו סיבה למסיבה והתחלנו לבדוק מה זמן הנסיעה ברכבת מאמסטרדם לוונלו ומה העלות של כרטיסי טיסה.

"אחי, אתה יודע שזה יהיה בסדר, נכון?" הישיר עדן מבט לעיני כשהבנות מסביב שקעו בפרצי צחוק מסטוליים ולא שמו לב אלינו.

"אתה חושב?" שאלתי בחשש.

"גדי, אני מכיר אותך. אתה תעשה מזה ניצחון. אתה תסדר שישלחו אותך מהלימודים לחילופי סטודנטים בהולנד, אתה תכתוב רב-מכר על איך זה לגדל ילדה בשלט רחוק, אתה תשכנע את נורה לעבור לכאן ותעשו יחד עוד עשרה ילדים - לא יודע מה יהיה, אבל אני מכיר אותך. ברור לי שאתה יוצא מזה אליפות עולם, כרגיל".

*

בשום שלב לא ניתחתי את הנושא לעומק והגעתי למסקנה שיהיה נכון מבחינתי לקחת אחריות ולהיות שותף לגידול ילדה, או שאני בכלל מבין באמת מה המשמעות של הצעד הזה. הייתי נסער ומבולבל מכדי להצליח לנתח את המצב ולהסיק מסקנות, והדברים פשוט קרו באופן טבעי. כשבועיים לאחר מכן התייצבנו אבא שלי, עורכת הדין לענייני משפחה ששכרנו ואני במשרדו של עורך הדין של נורה באיינדהובן, וביומיים של דיונים מתישים שהתנהלו באווירה עניינית סיכמנו וחתמנו על חוזה להכרה באבהותי, בכפוף לבדיקה גנטית שתאשר שאני אכן האב. בחוזה התחייבתי לתמוך כלכלית בנורה ובילדה בסכום חודשי קבוע עד הגיעה לגיל שמונה-עשרה, ונקבע שאני זכאי לבקר אותה אחת לחודש, כמו גם לבלות איתה חודש בשנה במהלך הקיץ מרגע שימלאו לה ארבע שנים. ההסכם כלל גם הבנות נוספות, כמו התחייבות של נורה לאפשר לי לשוחח עם הילדה בטלפון על בסיס יומי, הכרה מצדי בכך שהילדה תירשם למסגרת חינוך קתולית ושלא אנסה להשפיע עליה להמיר את דתה, ועוד מיני סעיפים הזויים שעורכת הדין שלי דנה בהם בלהט, בשפה הגרמנית, עם עורך הדין של נורה, תוך ששניהם פורצים לעתים בפרצי צחוק קולניים ומותירים את שאר הנוכחים בחדר להביט זה בזה בתמיהה. אבא שלי אמנם היה מורגל בדיונים משפטיים, אבל באותו המעמד הוא נראה כבוי ומובס, ואני התאמצתי לשדר מולו ביטחון שהנה העניינים מסתדרים, ובקרוב אוכל להתחיל את שנת הלימודים הראשונה שלי ולהניח את דעתו שחיי לא נחרבו.

נורה הצטרפה ביום השני של הפגישות, מלווה באמה ובאחותה אוליביה שהיתה איתה בצ'ילה. הייתי מתוח ואכול אשמה וכשקמתי לחבק אותה חשתי את אי-הנחת של כל הנוכחים בחדר. בערב האחרון שלנו בהולנד, אבא שלי יצא למשחק כדורגל בעיר ואני סירבתי בנימוס להצטרף אליו, למרות הצורך העז שהיה בי לפייס אותו, ונפגשתי עם נורה בלובי של המלון שהתארחה בו. נורה הקתולית, ההריונית והמבולבלת היתה נורה אחרת לחלוטין מזו שגילמה את תפקיד כוכבנית הפורנו בבילויינו המשותפים כמה חודשים קודם לכן. באותם ימים סוערים בצ'ילה לא דמיינו שגורלנו ייקשר לעד ושכעבור שלושה חודשים בסך הכול ניפגש שוב, בהולנד, ונהפוך מחיית מין לוהטת וגיבור מלחמה אקזוטי לצעירה הלומה ונער חיוור שמנסים להבין לאן החיים גוררים אותם. אף על פי ששנינו חווינו עוצמה דומה של בלבול ופחד, היה ברור שרמת התקשורת בינינו מוגבלת ושאין בינינו פוטנציאל לזוגיות. השיחה שלנו, שהתקיימה תחת עינה הפקוחה של אמא שלה שישבה לא רחוק מאיתנו וסרגה סוודר בצבע כחול כהה וחסר חיים, היתה קצרה יחסית ונטולת תחושת קרבה.

כשאבא שב לחדר המלון לאחר משחק הכדורגל נשאתי בפניו נאום חוצב להבות ששיננתי מראש ובו הודיתי לו מקרב לב על כל העזרה והתמיכה ונשבעתי שאני עתיד להצטיין בלימודים ושלא ידאג לרגע שהחיים שלי ישתבשו בעקבות האבהות. אבא היה מעט מטושטש מבירה ומהחיים בכלל ולא הקשה עלי בשאלות. החמאתי לו שהוא יהיה הסבא הכי חתיך בהולנד, והוא חייך אלי חיוך עקום ונרדם על המיטה הזוגית שלנו במעיל ונעליים.

"מוכרי החלומות" מאת שאול אולמרט. הוצאת ידיעות ספרים. 264 עמודים