"במוצאי החג בת זוגי נפרדה ממני. הערכתי את אומץ לבה"

אשת הטלוויזיה ליאת פלדמן, מי שמילאה שורת תפקידים בכירים על המסך הקטן הישראלי ומשמשת כיום מנהלת התוכן של חברה "דנה ושולה הפקות", מוציאה ספר ראשון: הממואר הבדיוני "אובססיה - דו"ח מעקב". שם היא בוחנת את הגבולות בין אהבה לעיוורון-אהבה ובין כמיהה לאובדן שליטה - ומגוללת, כמו ביומן בלשי, סיפור של מסע פנימי שעיקרו התחקות אחר אהובתה שגדעה את הקשר איתה.

שבת, 18:50, מאי, 2007.

בשעה הזו היא עשויה לשבת בבית הקפה השכונתי, בשולחן הקבוע. חזרתי לא מזמן הביתה מביקור אצל חברים, ואני עומדת לצאת לחפש אותה. מוקדם יותר באותו שבוע קניתי סנדלים פתוחים חומים עם עקב מוגבה, וסוליה קשתית מפלסטיק. לא הסגנון שלי בכלל. רציתי לבדוק איך אני איראה איתם, מה הם ישנו בהליכה שלי. אולי אני אשתנה תוך הליכה, אהפוך לגברת וקייט תראה אותי מחדש. אני חולצת נעליים ונועלת את הסנדלים. הם מגביהים אותי, ומשווים לי מראה נשי. אני מסתובבת אנה ואנה בבית, מרגישה איך זה ללכת בהם. משונה, כאילו התחפשתי, כמו מישהי שמנסה לשדרג את הלוק שלה, אבל בעצם קנתה כפכפים בשוק. לא גברת אמיתית. אני פונה לדלת, נועלת אותה וממהרת לרדת במדרגות. גרם המדרגות הראשון, הקצר, עובר בהצלחה. בקלילות ובביטחון גובר אני אצה במורד הגרם השני, הארוך.

אני מוצאת את עצמי שרועה במורד המדרגות. הגב, המותן, הירך, נחבטו ממדרגה למדרגה. המרפק שבלם את הנפילה הולם מכאב. כוכבי חשמל מרצדים בעיניים, שולחים הבזקים חדים פועמים.

אין לי זמן לכאב כעת. אני נעמדת, מנסה ליישר את איבריי, וכושלת אל הרחוב. אני בכלל לא בטוחה שהיא יושבת בבית הקפה, אבל מכוח הסבל שגרמה לי הנפילה, ברור לי שכן. אני מדדה, מגבירה את הקצב עד כמה שאני יכולה. צועדת על כאבי במעלה הרחוב המנומנם, שבניינים משופצים בני חמש קומות, מתריסים בו אל פני המבנים הוותיקים, בני שלוש קומות. אני עוברת ליד הבית הפינתי שהטיח שלו מתקלף, סמוך לעץ דקל מיובש ושמוט. בחזית תריסים, ששלביהם מגובבים בערבוביה, כאילו ניסו להימלט מהחלונות. משהו לח נוגע במותני. קצת דם, ממעקה הברזל. בסיבוב לסמטה שלה, אני עוברת ליד שני עצי תפוז סיני. ענפיהם עירומי פירות. אני מציצה ימינה מתוך הרגל לסמטה שלה, לראות אם אור דולק בסלון או שהתריס פתוח. היא גרה בקומת קרקע, מאוד נוח מהבחינה הזו. התריס מוגף, בצורתו הרגילה - הרבע התחתון פתוח. אבל ממקומי קשה להבחין אם היא בבית. מתחזקת בי הידיעה שהיא בבית הקפה. כמו אנשים שפוחדים שהשאירו את ברז הגז פתוח או שכחו לנעול את הבית ומשוכנעים שאם לא ישובו ויבדקו, הגז יישאר פתוח והדלת לא תהיה נעולה. אני משוכנעת שהיא נמצאת בבית הקפה.

הערב יורד, ואני צריכה לאמץ את העיניים כדי לראות. ליד חנות הספרים אני לא נעצרת, ממילא שבת והיא סגורה, אבל כדאי להציץ בספריית הדי.וי.די. אני מגיעה אליה, נכנסת ופוסעת בין המדפים. היא לא שם, אני רואה מיד, אבל כיוון שהתנהגתי כאילו באתי לחפש סרט מסוים, אני ממשיכה בהצגה ואיך שהוא מנערת מעלי את הבחור החמוד בקופה שרוצה לרשום בשבילי הזמנה ושואל אם הכל בסדר, כי אני קצת צולעת. אני מקצרת ואומרת לו שזה שום דבר, ממהרת לצאת חזרה לרחוב. אני ממשיכה לירקן, צועדת סביב לכיכר, שמתחילה להתעמעם באור הדמדומים. אני לא מעזה לחתוך את הכיכר באלכסון, כי אז אפספס שתי פיאות של המלבן. אני מקיפה אותה בקפדנות, פונה בזהירות שמאלה, סוקרת את הסביבה. אני מגיעה לירקן. האופניים שלה לא קשורים למעקה הברזל. נשאר רק לחצות את הכביש ולהתקדם כשלושים מטרים לבית הקפה. אם היא לא שם, אני צריכה לחזור הביתה כלעומת שבאתי. אני מאטה את צעדי, גם כדי להאריך את רגע האפשרות שתגיח לפני פתאום, וגם כדי לחשב מאיזו זווית לעבור ליד בית הקפה. אני לא יכולה ללכת לאט מדי. אם היא יושבת בבית הקפה ולא אראה אותה מנקודת התצפית שלי, אז הליכתי האיטית תסגיר אותי. אני צריכה למצוא את הזווית המתאימה, כזו שבה אני עוברת ליד בית הקפה באופן אגבי ומטה בטבעיות את הראש ימינה קלות, להציץ מי יושב שם, בחוץ ובפנים, אבל בלי ממש להסתכל. משב רוח קל מכה בענפי העצים. הציפורים מסתדרות לשינה בקריאות רמות. הזרזירים, הדרורים, המיינות רבים ביניהם על מקומות נוחים. חשוך. אני חוצה את הכביש באלכסון. כך זווית המעבר לצד בית הקפה חדה יותר, וקו ההליכה המשיק לו מתארך. אני הולכת באלכסון לתומי, ככל שאני מסוגלת, בשרירים דרוכים, בכפכפים המגוחכים, עם כאבי גב מתגברים. בשעה הזו אין כמעט אנשים, ואני פנויה לסקור את יושבי בית הקפה. זוג יושב לשולחן עם שתי כוסות יין לבן, ושמפנייר על מעמד ובתוכו הבקבוק, שתי חברות בשולחן אחר, אחת מדברת ומניעה ידיים בהתרגשות, השניה מקשיבה, וגבר שמעשן סיגריה עם כוס קפה. אני מגניבה מבט פנימה, די ריק. יד מנופפת אלי לשלום. הברמן.

התחלה

שבת, 22:00, אוגוסט, 2005.

פגשתי אותה לראשונה כשבאתי לניחום אבלים. עבורי זה היה יותר ביקור נימוסין, הנפטרת היתה אימו המבוגרת והחולה של פרשן פוליטי שהכרתי קלושות מהעבודה. ב"שבעה" לא שררה אווירה של יגון ושבר. המבקרים ישבו בקבוצות קטנות בחללי הבית הרחב, חלקם בחצר מוצלת הגפנים, שנורות צבעוניות וחגיגיות הודלקו בה לעת ערב. הכיבוד הגיע משף מפורסם, כך שבמקום עוגות בחושות, מאפים ובקבוקים מוגזים, הוצגו בבופה דגים נאים, לחמים איטלקיים ומאפים צרפתיים לצד יינות ומשקאות חריפים. קל היה להתבלבל ולחשוב שזו מסיבת קוקטייל. באנו, אני וחברתי הטובה דני, אחרי העבודה, והצטרפנו למעגל קטן, בין עיתונאים, פרשנים צבאיים ומאזטים. הערב העמיק, השיחה קלחה, המשקאות זרמו, עד שנשכחה הסיבה למענה באנו. דני סימנה לי במנוד ראש מבוסם שכדאי לנסות לקום, כשפתאום חיבקה אותה מאחור מישהי שלא הכרתי. חברה שלה מהתקופה בה למדה תואר שני בז'נבה, הסבירה. לרגע האמנתי שהתמחשה מן האוויר. כנראה נכנסה חרישית וביראת כבוד לחצר, פסיעותיה נבלעות בקולות השיחה והצחוק של האורחים. היא לבשה מכנסי ג'ינס חומים וגופייה לבנה, ונעלה מעין מגפי בוקרים. התבוננתי בפניה של קתרין הפבורן. התווים המעט מחודדים בקלסתר חיוור ומאופק, מוקף בשיער חום ערמוני מוחלק, חושף מצח גבוה. היא הרבתה לחייך, אך היה דבר מה רציני בעיניה כשדיברה, קולה הנעים ירד מדי פעם לאוקטבה נמוכה, וטען את דבריה בעומק שמשך אותי פנימה.

מאז, קראתי לה בלבי קייט.

לא שוחחנו באותו הערב זו עם זו, אבל הקשבתי לה, מנסה לפענח את מרכיבי קולה הנעים. כשדיברה הוא נדמה לי כמעיין בו שוטפים שני זרמים - העילי, מאופק, מעט מתוח וגבוה, ומתחתיו מורגשת תנועה חמה ועמוקה, הנותנת משקל וכובד לכל מלה שאמרה. היא התנהגה בחביבות אדיבה לכולם, ולא לאיש במיוחד. כשדני ואני פנינו ללכת, היא מיהרה להצטרף. ברחוב, מחוץ לבית נפרדנו זו מזו לשלום. נסעתי הביתה לכיוון הכיכר, דרך "הבימה". ברמזור של תרס"ט ו"הבימה", שבו אפשר לפנות ימינה לכיוון אבן גבירול או שמאלה לכיוון דיזינגוף, הצצתי במכונית שעומדת לידי. אוה! זו היתה קייט, בפולקסוואגן אדומה, עגלגלה וקטנה. אני נהגתי בפיז'ו 206 בצבע תכלת ארקטי. האדום הדרמטי שלה והקוטב התכלכל שלי, עמדו זה לצד זה ברמזור. היא לא הבחינה שהבחנתי בה. כשהרמזור התחלף לירוק, היא פנתה ימינה, ואני שמאלה. אפשר היה להגיע לשכונה בה גרתי במעלה רחוב אבן גבירול, או כפי שנהגתי, דרך הרחובות סוקולוב ונורדאו. כשהגעתי לאזור הכיכר, באופן מפתיע מצאתי חניה מעט צפונה יותר והתחלתי להדרים הביתה. היה מאוחר, הרחובות היו שקטים וריקים, והרגשתי קלילות משונה. כשהגעתי לרחוב שלי, שוב ראיתי אותה חולפת על פני ברכב שלה. מה הסיכוי שדרכה הביתה עוברת ברחוב שלי? עכשיו גם הבחנתי שהיא מרכיבה משקפי ראיה שלא היו על פניה ב"שבעה", ושהיא עדיין מחייכת לשום אדם, ומביטה נכוחה. חייכתי לעצמי, הגעתי לפניה.

למחרת שאלתי את דני האם היו לה בנות זוג בעבר. מה פתאום בנות זוג, תמהה, היא יצאה עם המון בחורים, קשה לספור. מוזר, זה לא מה שקלטתי, אבל כנראה הלבשתי עליה משהו שרציתי, חשבתי, והנחתי לזה.

כמה ימים לאחר מכן, אחר צהריים אחד, דני התקשרה ואמרה שהיא יושבת עם קייט בבית קפה בשכונה - אותו בית קפה שלימים יהיה נקודת ציון מרכזית במפת המעקב שלי - ושאצטרף אליהן. תכננתי לרדת לחוף הים, אבל באתי אליהן. כשהגעתי, שתיהן חלקו סלט קינואה עם נתחי חזה עוף. קייט סיפרה שהיא בחל"ת מהסוכנות היהודית. היא מתכוונת לעבוד בעמותה שמעניקה סיוע משפטי לפליטים, וכנראה תתחיל בקרוב. בינתיים היא בחופש. סיפרתי שאני גם בחופש, לקראת תחילת עבודה חדשה בערוץ עשר בטלביזיה. במהלך השיחה הייתי יותר ויותר בטוחה, על-אף ההכחשות הנמרצות של דני חברתי, שהיא יודעת משהו על התאהבות באשה. משהו בעומק של הקול שלה, בקלילות העולזת בה התאמצה למלא את השתיקות, לא בשביל השיחה כשלעצמה, אלא כדי להשאיר אותי איתן, דמיינתי.

נפרדתי מהן מוקדם, ביקשתי להשאיר לה ולדני זמן לשוחח, מתכננת להתקשר יותר מאוחר לדני ולשאול אותה האם קייט שאלה עלי, הייתי משוכנעת שכן. אמרתי שאני רוצה לתפוס את האור האחרון בים לפני שמחשיך. כשעמדתי לצאת, קייט הציעה פתאום שמכיוון שהיא ואני פנויות, אפשר להיפגש איזה יום לארוחת צהרים. ניע בלתי נראה עבר בינינו. הפניתי מבט מהיר לדני. היא חייכה.

עבר יותר משבוע ולא שמעתי מקייט. לאחר הסיפוק הראשוני מכך שעוררתי בה עניין, לא חשבתי עליה במיוחד. פתאום סימסה הודעה, מציעה להיפגש מחר לצהריים, בקפה "נואר". הבחירה נראתה לי שגרתית, אבל התרגשתי שפנתה אלי. הייתי הראשונה להגיע, המסעדה לא היתה מלאה, ויכולתי לבחור היכן לשבת. בחרתי במושבי הספה, ולא בכיסאות רגילים מופרדים. קייט דידתה פנימה, נראית כאובה והשתרעה לידי כשהיא פושטת באלכסון את רגליה החבושות. היא יצאה לפיקניק עם חברים לפני שבוע, ונכנסה לסבך סרפדים. רגליה ניכוו כל כך שלא יכלה לצאת מהבית עד היום, עדכנה. חבר ללימודים - היא למדה משהו באוניברסיטה, מעין תכנית המשך או תואר שני, לא זכרתי ולא היה לי נעים לשאול, תמך בה, הכין לה אוכל ומרח אותה במשחות. A friend with benefits הטעימה בחיוך. רמז מגושם לכך, שהם גם שוכבים. היא הוסיפה, שאין לה הרבה על מה לדבר איתו, אבל בשבוע האחרון הוא הוכיח שהוא שימושי. היא הקטינה את משמעות הרומן ביניהם, לא העזתי לחשוב שלמעני, אבל האפשרות נעמה לי וגם קצת הייתי נבוכה מיחסה המזלזל אליו, סוג של קלות דעת, שלא חיברתי עם האצילות הקתרין הפבורנית שיחסתי לה. גם קצת קינאתי בו, שהיה קרוב אליה כל כך, שזכה לסעוד אותה, לגעת בה. לא אמרתי דבר, רק הנחתי יד על ידה, כמו לתמיכה והזדהות, אבל בעצם כדי לראות איך תגיב. היא הסמיקה.

מאותו יום נפגשנו בכל ערב בבית שלה. אז הסתבר לי שהוא שוכן בסמטה קטנה כמאתיים מטרים דרומית מביתי. הייתי עם בת זוג אחרת, שאהבה אותי וסיפקה נחמה לאחר רומן מפואר שהסתיים מהר ובמפח נפש שלי. היא היתה צעירה ממני, בכעשר שנים, עושה את צעדיה הראשונים בעולם התקשורת. היא היתה מאד שאפתנית, עד שאפשר היה לחשוב שאני עבורה שלב בטיפוס שלה מעלה, אבל היא התמסרה לי בכל מאודה, נענתה לכל גחמה וחיכתה בסבלנות שאתאהב בה. על אף שהיינו כמה חודשים יחד, הקפדתי להשאיר את היחסים שלנו באזור לא מוגדר. לא הייתי הוגנת כלפיה. ידעתי שהיא כרוכה אחרי ושלא אוכל להתאהב בה. לא רציתי לנצל את הכוח של אי אהבתי אבל כשלתי. הדבר הנכון היה להיפרד ממנה, לשחרר אותה מהציפיה, אבל סיפרתי לעצמי, שאם היא בוחרת להיות איתי, כך, כנראה היא מאמינה שהפרידה תכאיב לה יותר.

בסבלנות חיכיתי שיימאס לה לחכות לי, שימאס לה ממני, ובינתיים, בערבים, הייתי נפגשת עם קייט בדירתה. היא היתה מחכה לי עם כוס פורט, יין מתוק וכבד, שלא הלם את סוף הקיץ הישראלי, אבל שרת אותנו בהנחת רדיד ערפילי של נינוחות והתקרבות זהירה, ועם זאת, עקבית.

יום כיפור הגיע, וקייט התלוותה אלי ואל בת זוגי לטיול בפארק הירקון. היינו על אופניים, אבל קייט חיכתה לנו מתחת לבית ברולר בליידס, נראית כמו ילדה שיצאה לשחק בחצר. הרכיבה על האופניים היתה מהירה מהחלקה על הגלגליות, לכן רכבנו קדימה ואחורה, חגות סביבה במעגלים. כשהגענו לפארק הירקון המשכנו לאגם הקטן ועצרנו על גדותיו למנוחה. פטפטנו על מה שעינינו נחו עליו, תהינו אם הברווזים הם ברווזים או אווזים, הסתכלנו בהורים שמלמדים ילדים לרכוב על אופניים. לא נאמר דבר מפורש, לא נעשתה מחווה גלויה, ובכל זאת היה ברור לשלושתנו שמעייני נתונים אליה. אט אט השתתקה בת הזוג שלי, יושבת לידינו, מקשיבה ונכלמת.

נעשה חם והחלטנו לשוב. בדרך חלף על פנינו בריצה בחור וקייט סימנה לי בידה שהיא פונה לעקוב אחריו. בלי לומר דבר, הסתובבה והחליקה אחריו, מנסה לצמצם את המרחק ביניהם. לא ידעתי כיצד עלי לנהוג. להמתין לה? ואם היא תמשיך להחליק על הרולרבליידס לצידו? ומה עם בת הזוג שרוכבת לידי? תנועת היד שעשתה, הפניה בעקבות הרץ נדמתה משונה והיסטרית. כביכול היא מתקוממת נגד הכמיהה להימצא בקרבתי, אפילו כשבת זוגי לצידי; אולי הרגיז אותה לראות אותי עם בת זוג, והיא רצתה להצטייד בפרטנר לשם האיזון? מוצאת את הקולב הראשון שיכלה להיתלות בו, מפליגה במעקב אחריו. הבחור עצמו לא נראה היה לי ראוי לקייט בכלל, עצי ומחוספס.

חזרנו הביתה בלעדיה. במוצאי החג בת זוגי נפרדה ממני. הערכתי את אומץ לבה. היא לא ייפתה את הדברים, ואמרה שאני מסוחררת לגמרי, ושהיא מבינה שאין לי מקום בשבילה. התמלאתי אשמה ונשמתי לרווחה. שלחתי לקייט הודעה על הפרידה, והיא השיבה Just call out my name. ההמשך התנגן בראשי I'll come running to see you again ורצתי מהבית אליה, גולדן רטריוור שהיה אסור ברצועה וכעת הותר.

הלילות המשותפים שלנו הלכו והתארכו בשיחות אינסופיות על הכל ולא כלום. דבר לא קרה. הגבול לא נחצה, אבל היה לי ברור שזה ענין של זמן. הוודאות עשתה אותי עולצת ומרחפת, בציפיה לפרס שלא ברור מתי אבל ודאי שיגיע.

ההודעות ממנה קיבלו כפל משמעות, יוצרות מרחב חדש, אינטימי. הודעות קצרות כמו "בואי", או "אחפש אותך בעיניים פקוחות" נטענו במתח ללא פורקן. היא הרשתה לעצמה לכתוב "חביבתי, אני ממש מתגעגעת". צורת הקירבה הארכאית הוסיפה לדימוי המאופק שלה בעיני והקסימה אותי. הנה, רוחה לא רק אצילית, אלא גם עתיקה.

היא החלה להעז יותר. ערב אחד נשארתי עד מאוחר בעבודה. קיבלתי ממנה הודעה שהיא מחכה לי ש"נלך לחגוג ולשתות באיזה בר", ומיד הוסיפה הודעה שניה "טוב, יש לי גם בר בבית". כמו סופלה תופח, היא תיכף תגלוש, לזרועותיי.

"אובססיה - דו"ח מעקב", ליאת פלדמן | הוצאת נוודים | 183 עמודים