אמוץ עשהאל הוא הפרשן הבכיר של "הג'רוזלם פוסט", עורך בכיר ב"ג'רוזלם רפורט" ועמית מחקר במכון שלום הרטמן. מאז שנת 1995 שימש עשהאל כעורך הכלכלי, עורך החדשות, עורך המהדורה הבינלאומית וכעורך בפועל של הג'רוזלם פוסט. הוא בעל תארים מתקדמים בתקשורת מאוניברסיטת קולומביה ובהיסטוריה של עם ישראל מהאוניברסיטה העברית, ובלימודי מזה"ת מאוניברסיטת ברנדייס.
הראשון בארבעת שלבי המלחמה הסתיים באותה הפתאומיות שבה פרץ. למחרת שריפת הארכיון וארמון החשמונאים הטילו המורדים מצור על מצודת אנטוניה, משמאל לכותל המערבי כפי שהוא נגלה לנו היום, ובתוך 48 שעות הרגו את מגיניה הרומאים והעלו גם אותה באש.
כעת נדחקו שרידי הסדר הישן למשלט האחרון שלהם, ארמון הורדוס, שרחש חיילים רומאים ובצדם יהודים שהתנגדו למרד, ובראשם, כפי הנראה, חנניה. בתוך ימים ספורים פרצו המורדים גם למתחם המבוצר הזה, ולאחר שדחקו את מגיניו מן הטרקלינים, המצודה והגנים לשלושת המגדלים שחלשו על המתחם, כבשו גם אותם, ובכך השלימו את כיבוש ירושלים. ותוך שחיפשו בין הבוסתנים הרמוסים והמזרקות השרוטות אחר ניצולי המתקפה, מצאו המורדים את חנניה מסתתר בתוך אמת מים, ומששלפו אותו ממנה הוציאו אותו להורג ללא אומר ודברים, ביחד עם אחיו. האנרכיה עלתה שלב נוסף.
בסך הכול שבוע חלף מאז שהכוהנים ושאר המתונים החישו שליחים כדי לנסות ולהשקיט את הרוחות בעזרת אגריפס, אלא שהאירועים היו מהירים מכדי שמישהו ישתלט עליהם. המרד יצא לדרכו, ומהומות בין יהודים ליוונים פרצו בערים מעורבות רבות, מאשקלון ועד סוסיתא. חוצותיהן של ערים מרכזיות כמו סבסטיה שבשומרון נרמסו והועלו באש על ידי ההמון, תוך שהאלימות מתחילה להתפשט לסוריה. והואיל והמהומה חרגה מזמן מגבולותיו הצרים של אירוע מקומי, הגיחה ממקום מושבה בדמשק האישיות הרומאית הבכירה במזרח התיכון, הקונסול קסטיוס גאלוס, שכינס צבא גדול וכעת התקדם בראשו מסוריה ליהודה דרך החוף, בעוד הווסאל הרומאי הבכיר באזור, אגריפס השני, צעד בחזרה לירושלים בראש צבא משלו, דרך השומרון, עדיין מקווה למנוע מלחמה.
למרות ההתארגנות הזו, המורדים היו בדרכם למה שיהיה הישגם הגדול ביותר, קרב בית חורון, אירוע השיא של חלקו השני של המרד.
הצבא הרומאי אמנם הגיע לירושלים, אבל המורדים הצליחו להסב לו אבדות ואף לגרום לו לסגת, ואז ללכוד אותו במעלה בית חורון ושם להכות אותו שוק על ירך. הרומאים נחלו כאן תבוסה משום שהצבא שלהם היה מסורבל, מאולתר וזר לזירת הקרב ההררית אליה הוא תומרן, בעוד היהודים הקלילים וחדורי המוטיבציה הכירו את השטח כאת כף ידם. אלא שניתוח קר מסוג זה לא יכול היה להישמע בבוקר שלמחרת התבוסה הרומאית בפאתי ירושלים, שם ראו בניצחון הזה את אצבע אלוהים. האופוריה שירדה עכשיו על ירושלים הכבידה עוד יותר על הרציונליות, וסחפה אחרי הקיצונים רבים שקודם לכן הטילו ספק בדרכם.
אכן, באותו שלב היו סיבות משכנעות ללכת שבי אחר המורדים. לא רק שעלה בידיהם לגרש את הרומאים מירושלים ולהביס צבא מקומי שלהם, גם מעבר לים התפתחו נסיבות שהיו יכולות להיטיב עם המרד, לו רק התברך במנהיגות אחידה, שקולה ומקובלת.
המרד תפס את רומא כאשר היא "חולה מבית", כלשונו של יוסף, שהתכוון בכך לדמדומי שלטונו הקפריזי של נירון קיסר. נירון, אמן מתוסכל, הולל חסר בושה ורוצח חסר עכבות, הוציא להורג בימים שקדמו לפרוץ המרד את אמו על שום שתלטנותה, ואת אשתו, משום שאהב אישה אחרת. כזו הייתה התפאורה הנפשית שבתוכה התמודד נירון עם זעזועים אימפריאליים מבריטניה ועד ארמניה, שבהן פרצו מרידות גדולות לפני ואחרי ששריפת ענק החריבה חלק גדול מרומא עצמה, בשנת 64 לספירה. ביהודה רווחה תקווה שהרומאים יהיו "עסוקים בשכניהם הגליים, ואף [ארץ] הקלטים לא תשב באפס מעשה", כתב יוסף, וכן "השתעשעו בתקווה", כלשונו, שיהודי בבל יצטרפו אליהם, אשליה שעליה רמז אגריפס בנאומו.
בהתחשב בדיווח הזה, מפתה לייחס למורדים לא רק את אומץ הלב שבו הם התברכו, אלא גם את התבונה המדינית שבה הם לא התברכו, כפי שהם הוכיחו עם בוא השלב השלישי של המרד, זה שקדם להתמוטטות של ירושלים על מגיניה.
מבחנם הפוליטי של המורדים הגיע למחרת הנצחון בבית חורון, ועל פניו נראה שהם עברו אותו בכבוד. באסיפה שכינסו במקדש, כאשר הוויכוח על ביטול הקרבן לשלום רומא נראה פתאום פרה-היסטורי, עלה בידי המורדים להקים מעין ממשלה ואף למנות מפקדי צבא אזוריים. אלא שבפועל, הם חרצו את גורלם כבר בשלב המוקדם הזה, משום שבהחלטות שלהם הם לא השכילו לגשת לעיקר – בניית צבא; צבא מן הסוג שהמלחמה בה הם בחרו דרשה; צבא לאומי בעל פריסה ארצית, גמישות לוגיסטית, משמעת פיקודית ומטה יעיל.
המורדים ידעו את מי הם לא רצו כמנהיג – אחד, אלעזר בן שמעון, שהיה בעיניהם עריץ – אבל הם לא הצליחו להחליט מי כן ינהיג אותם. מנהיגות, הם כביכול הסכימו, חייבת להיות חלשה: אפילו בשעת חירום, אפילו בשעת מלחמה, אפילו בשעת התנגשות עם המעצמה היחידה בעולם
כדי להתמודד עם הצבאות הרומאיים שעוד מעט יעשו את דרכם אליהם היה על היהודים לעשות כמעשה הרומאים עצמם, ולהקים צבא קבע עם פיקוד סמכותי, גיוס מרוכז, חימוש שיטתי, אספקה מאורגנת, אימון אינטנסיבי ויכולת הנעה של גייסות גדולים. דברים כאלו לא עשו היהודים למעלה מ-130 שנה, מאז ימי אלכסנדר ושלומציון, ונראה שבזמן המרד לא היה עוד ביהודה מי שיֵדע לחשוב במונחים אסטרטגיים כאלו. כך ברמה הצבאית, וכך ברמה הפרסונלית.
המורדים ידעו את מי הם לא רצו כמנהיג – אחד, אלעזר בן שמעון, שהיה בעיניהם עריץ – אבל הם לא הצליחו להחליט מי כן ינהיג אותם. מנהיגות, הם כביכול הסכימו, חייבת להיות חלשה: אפילו בשעת חירום, אפילו בשעת מלחמה, אפילו בשעת התנגשות עם המעצמה היחידה בעולם. למרידות אחרות שבפניהן ניצבה רומא באותן השנים היו מנהיגים. המלכה בודיקה הובילה את מרד האיקנים בבריטניה, גאיוס קיוויליס הוביל את מרד הבטאבים בגבול הולנד-גרמניה של ימינו, והנסיך טירידאטס הוביל את מרד הארמנים. היהודים, לעומתם, הגיעו למלחמה עם רומא ללא מנהיגות, כאילו שאבו השראה מהמורשת האנרכיסטית של שמואל, יותם וגדעון.
את הוואקום הזה היטיב לגלם יוסף עצמו, אינטלקטואל חסר רקע צבאי שיצא מהכינוס בירושלים כאשר בידו, תיאורטית, שרביט הפיקוד על הגליל, שם הוא גייס, לדבריו, צבא בן 60,000 רגלים ו-350 פרשים. תהא אשר תהא מידת הדיוק של המספרים הללו, הצבא המאולתר הזה התפרק עוד לפני שהגיע לשדה הקרב.
השלב השלישי של המרד הגיע בשנת 67, והיהודים הובסו בו עוד בטרם ירו הרומאים חץ אחד. תוך שהם עושים שימוש מושכל ביעילות הלוגיסטית ובעומק האימפריאלי שלהם, שלפו הרומאים לגיון אחד ממצרים ושניים מסוריה בנוסף ל-13 חטיבות בנות 600 רגלים ו-120 פרשים כל אחת, מלבד 15 אוגדות בנות אלף רגלים כל אחת ושלוש ארמיות נוספות בנות אלף פרשים ואלפיים קשתים כל אחת. אם היו ניצחונות המורדים בשנה הקודמת מתקפת פרל הרבור של היהודים, הרי שהופעת הארמדה הזו בגליל המערבי הייתה D-Day של הרומאים. מאומנים, חמושים, מצוידים ומונהגים למופת, הצבאות הרומאים התקדמו אלו לעבר אלו לאורך החוף, מאלכסנדריה בדרום ומאנטיוכיה בצפון, קודם שנפגשו בעכו, מבלי שנתקלו בדרכם בכל התנגדות.
משהתכנס בעכו, בא צבא הפלישה תחת פיקודו של לוחם מקצועי בן 50 בשם אספסיאנוס, גנרל למוד מלחמות שצבר ניסיון קרבי רב-ערך בבריטניה, שם הוא חצה נהרות, כבש איים ולכד ערים. ליהודים לא היו באמתחתם שום נכסים שהשתוו למה שהתאסף כעת מולם, וגם לא מפת דרכים אסטרטגית. כדי להתמודד עם האתגר שהם הזמינו, היה על המורדים לשבש את מסעות הצבאות הפולשים ולפשוט על המחנות שלהם, כפי שעשו המורדים הבטאבים באותו עשור כשהם השמידו לגיונות רומאים שלמים בהולנד של ימינו. וכדי שייחשבו לצבא בכלל, שלא לדבר על צבא שיוכל להתמודד עם גיס רומאי, היה על המורדים להעמיד מסגרות שמסוגלות להילחם מלחמת תמרון, יחידות שהיו מתחברות לצבא מן הסוג שבנה אלכסנדר ינאי; צבא מן הסוג הרומאי שעליו כתב בהתפעלות יוסף, שאצלו "אין אימוני הנשק מתחילים עם המלחמה", משום שהרומאים לא "ישבו באפס מעשה בימי שלום", אלא "להיפך, כאילו נולדו כשהנשק בידם, הם לא מפסיקים מאימונים". זה לא מה שקרה ביהודה.
המורדים היו אוסף של פרטיזנים שהתקבצו בחיפזון, והיכולות הצבאיות שלהם היו במגבלות הז'אנר הזה, וגם בתוכו הביצועים שלהם לא השתוו, למשל, לאלו של היוגוסלבים מול גרמניה או הווייטנאמים מול ארצות הברית. עם כל הכבוד לחיל הפרשים שיוסף ניסה לגבש, המציאות, כפי שהיא עולה מן העדות שלו עצמו, הייתה של מלחמה סטטית, שבה הוא ביצר ישובים ודחף את הלוחמים ואת האוכלוסיות לתוך מצודות, כך שהמפגש בין המתקפה הרומאית למגננה היהודית יהיה, במידת האפשר, משני צדי חומות. שאלותיו הרטוריות של אגריפס בנאומו, "היכן החילות [גייסות] שלכם" והאם "לא תמדדו חולשת עצמכם", נשבו כעת ללא מענה בין פסגות הגליל. לא רק שלאויב היה יתרון כל כך ברור בחימוש, בפיקוד, באימון ובארגון, הרומאים הביאו אתם למערכה שיטתיות אסטרטגית ואורך נשימה טקטי שעמדו בהיפוך גמור לאימפולסיביות של המורדים שאתם הם עמדו להתנגש.
לאחר שעשה הערכת מצב, נקט אספסיאנוס במה שהתאורטיקן הצבאי בזיל לידלהארט כינה לימים 'אסטרטגיה של גישה עקיפה', שיטה בה התוקף דוחה את המהלומה הסופית שלו ובמקום לפתוח בה מתקדם תחילה לאורך צירים המזמנים פחות עימותים, כדי להוציא את היריב משיווי משקל ולהגיע אתו לעימות המכריע כשהוא שחוק, מדמם ומותש. וכך, כאילו קרא את התובנה המודרנית של לידלהארט לפיה "באסטרטגיה הדרך העוקפת הארוכה ביותר עשויה להיות הדרך הקצרה ביותר הביתה", הותיר אספסיאנוס את ירושלים המבוצרת ורבת האוכלוסין לסוף המסע, ויצא תחילה לפריפריה הצפונית. גם בתוך הגליל פעל אספסיאנוס לפי ההיגיון הזה, כאשר פנה תחילה למבצר ציפורי, לא משום שציפה לקצור שם הצלחה צבאית, אלא להפך, משום ששם ישבה אוכלוסייה שהתנגדה למלחמה. תושבי ציפורי לא אכזבו אותו, ואכן "ערכו קבלת פנים חמה למפקד העליון, והבטיחו להיות לו בני ברית נגד בני ארצם". אספסיאנוס, מצדו, "העמיד לרשותם חיל רגלי ופרשים בשיעור שיש בהם כדי להדוף פלישה במקרה שהיהודים ינועו".
ההתפתחות בציפורי החריפה את מצב המגננה של היהודים, שעד אותו יום הייתה צבאית בלבד, ומאותו יום הייתה גם פוליטית וגיאוגרפית
מבחינה יהודית, הייתה זו הצבעת אי-אמון בהנהגת המרד. ובעוד היא עומדת חסרת אונים אל מול האתגר הזה משמאל, אותגרה הנהגת המרד מימין, כאשר בעברו השני של הגליל, בגוש חלב שלמרגלות הר מירון, דרש מנהיג מיליציה מקומית בשם יוחנן להעביר מתפקידו את מפקד הצפון, הלוא הוא יוסף. ההנהגה בירושלים אכן נענתה לקריאת יוחנן מגוש חלב, אבל יוסף שכנע אותה לבטל את ההדחה שלו, ובתוך כך חשף את הנהגת המרד כהפכפכה ובלתי אפקטיבית. כשם ששני היריבים, יוסף ויוחנן, חשפו כל אחד בתורו את חוסר השליטה של הנהגת המרד, כך גילמו ציפורי התבוסתנית וגוש חלב המיליטנטית את שני צדדיה של המנטליות האנרכית שגרמה ליהודים רבים כל כך להתעלם מהוראות מנהיגיהם.
ההתפתחות בציפורי החריפה את מצב המגננה של היהודים, שעד אותו יום הייתה צבאית בלבד, ומאותו יום הייתה גם פוליטית וגיאוגרפית: פוליטית, משום שיישוב יהודי שלם הפנה עורף למורדים, ולא סתם יישוב יהודי, אלא היישוב הכפרי הגדול בגליל; וגיאוגרפית, משום שהצבא הרומאי התמקם עכשיו באופן מסודר בלב הגליל התחתון, בין הכנרת לים התיכון ובין בקעת בית הכרם לעמק יזרעאל, ובכך שבר את קו הביצורים שעל הקמתו שקד יוסף בן מתתיהו.
מובן שעם כל הכבוד לזהירות ולחישובים שלהם, הרומאים פלשו לגליל כדי להילחם, והעימות הצבאי הראשון – אם אפשר לקרוא לו כך – נראה מוכן לפרוץ כאשר יוסף נע בראש כוח אל מחוץ לציפורי, ואף הגיע סמוך אליה בכוונה לגרש את הרומאים מן העיר שנכנעה, אלא שהחיילים שלו "נתפזרו וברחו מיד כששמעו שהמלחמה מתקרבת ... אף לפני שראו את אויביהם". העימות, אם כן, שוב נדחה, אבל זמן לא רב אחר כך הוא הגיע כ-15 ק"מ צפונה משם, ביודפת המבוצרת, שאמנם הסבה לרומאים אבדות, אבל לאחר 47 ימי לחימה נפלה גם כן. יודפת אמנם הייתה משלט אחד מני רבים שהרומאים יכבשו בגליל, אבל ממנה הם יצאו ובאמתחתם שלל אסטרטגי נוסף, כאשר מפקד החזית היהודי, יוסף, נכנע, לאחר שהסכים עם אחיו לנשק שהם כולם יהרגו זה את זה כדי שלא ליפול בשבי.
נסיבות הישרדותו של יוסף, שהן סיפור בפני עצמו, אינן מענייננו. מה שחשוב לענייננו הוא שבקיץ 67, בקושי חצי שנה לאחר שיוסף נשלח לגליל, איבדה הנהגת המרד את האיש שלה בצפון, ועד הסתיו היא תאבד גם את הצפון עצמו.
אמת, המורדים רשמו מספר קרבות גבורה, למשל בגמלא שעל מורדות הגולן ובמגדל שלמרגלות צוק הארבל. למרות ההקרבה שהפגינו המורדים בצפון, הם הובסו, והנזק למאמץ הכולל שלהם היה רחב ועמוק: מבחינה אסטרטגית, אבדה להם השליטה על הדרך מארץ ישראל לסוריה ועיראק של ימינו, ואתה התקווה לחבור למלכות פרתיה וליהודי בבל. ומבחינה פוליטית, לאחר שאיבדו את היישוב הכפרי הגדול בצפון איבדו המורדים גם את היישוב העירוני הגדול בגליל, את טבריה, שגם היא בחרה להיכנע ללא קרב. כעת, כשהגליל כולו על כף ידם, דהרו הרומאים להר הגבוה במרחב, למירון, וצעדו לגוש חלב שלמרגלותיו, שם התברר להם שמנהיג המורדים הגליליים, יוחנן, נמלט מן הצפון. מבחינת הרומאים, היה זה סיום יאה לשלב הראשון במתקפה המושכלת שכבר בשלב המוקדם הזה העבירה את היוזמה לידיהם, ואת היהודים למגננה.
במשך כל המערכה הזו לא השכילו היהודים אפילו פעם אחת להוביל תגבורות מן הדרום השלו לצפון הבוער, שלמעשה הופקר לגורלו על ידי הנהגת המרד. כך, לאחר שראה במו עיניו את החובבנות הצבאית, המבוכה האסטרטגית והאנרכיה הפוליטית בהן לקה המרד היהודי, פנה אספסיאנוס לנצל את ההצלחה על ידי מעבר מצפון הארץ למערבה. עם התקרב החורף פשטו גייסותיו על יפו וכמה יישובים סמוכים קודם שהשלימו את כיבוש כל רצועת החוף. כך, לאחר שאיבדו כבר את צפון הארץ ואת הגישה למסופוטמיה, איבדו המורדים גם את המוצא אל הים.
האביב טרם ירד על הארץ כאשר צבאות אספסיאנוס שבו לדרכים, הפעם כדי לחצות את הירדן ולסגור על מרכז הארץ ממזרחה. גם במצעדם זה לא נתקלו הרומאים בכל התנגדות משמעותית, ומשבאו בין ערי וכפרי היהודים פגשו באותו עם חסר לכידות, כיוון ומנהיגות שבו נתקלו בגליל. גם כאן היו יישובים שנכנעו ואחרים שזינקו כנחשונים לקרבות חסרי סיכוי. תושבי העיר גדרה, שישבה על הגלעד דרומית לערוץ הירמוך, 8 ק"מ מזרחית לקיבוץ אשדות יעקב של ימינו, "הקבילו את פניו של אספסינוס בתשואות" לאחר שהפילו את חומות עירם מיוזמתם, "עוד לפני שהרומאים ביקשו זאת". לעומת זאת, כ-20 ק"מ דרומה הסתערו מורדים "כמו חיות רעות" על חניתותיהם השלופות של הפלנגות הרומאיות, הסתערות שמבחינה פטריוטית הייתה רבת רושם, אבל מבחינה צבאית הייתה כמובן חסרת סיכוי.
כמו בגליל לפניו, גם בעבר הירדן לא היה בגבורת המורדים כדי לקבוע את תוצאות העימות בו הם בחרו. יישובים יהודים הוכנעו בזה אחר זה, וכאשר אלפים נסו לכיוון ערוץ הירדן התגלו לעין כול חוסר הרקע הצבאי, הציוד, המשמעת וההנהגה בהם לקו המורדים. לכודים בין הנהר לבין האויב, המורדים נטבחו על גדת הירדן כמו שבני אפרים נטבחו שם פעם על ידי בני גד. אמת, הירדן באותה עת היה מוצף לאחר חורף ברוך גשמים, אבל מנהיגות צבאית ראויה לשמה הייתה מציבה גשרים על הנהר הצר ומעבירה עליהם את תומכיה לחוף מבטחים. אלא שהיהודים היו אנרכיים מבחינה צבאית כשם שהיו אנרכיים מבחינה פוליטית.
באביב 68 נפל גם עבר הירדן בידי הרומאים, להוציא מבצר אחד, מכוור, 24 קילומטר דרומית-מזרחית לשפך הירדן לים המלח, משלט נידח שאותו הותירו הרומאים, בתבונתם, לשלב מאוחר יותר. עדיף להשאיר אותו מבודד ונצור, חישב אספסיאנוס, מאשר להסתכן בעימות אלים וממושך שיסיח את הדעת ויסיט משאבים מן היעד העיקרי. ואכן, מתקפת הנגד הרומאית התפנתה כעת לעיקר.
אספסיאנוס, שחזר לקיסריה עוד לפני תום המסע לעבר הירדן, שלח כעת צבאות לכיוון דרום מזרח, כדי להחנות ארמייה אחת במודיעין ושנייה בשער הגיא. שיטתי וסבלני כתמיד, אספסיאנוס עצמו התקדם כעת לאגף הנגדי של ירושלים במצעד מזרחה דרך השומרון, ולאחר שכבש את יריחו החנה בה ארמייה שלישית. כעת, לאחר ששלל מן המורדים את הגליל, את עבר הירדן ואת החוף, ולאחר שהותיר את ירושלים לפותה בין צבאות שחנו ממערב וממזרח לה, התרחשו לפתע מעבר לים אירועים בלתי צפויים שהעניקו למורדים הזדמנויות גיאו-אסטרטגיות, הזדמנויות פז שאותן הן יחמיצו, בכסילותם, אחת לאחת.
"מצעד האיוולת היהודי", מאת אמוץ עשהאל | הוצאת ידיעות ספרים | 391 עמודים | מחיר: 118 שקלים חדשים