ב־15 השנה האחרונות עוקב רועי שרון אחר מעלליו של הטרור היהודי מקרוב: בתחילה ככתב המתנחלים של מעריב, אחר כך ככתב השטחים של ערוץ 10 ובימים אלה ככתב וכפרשן לענייני צבא וביטחון של כאן 11.

פרק 7

אשר ויזגן ועדן נתן זאדה — שניים שרצחו "כדי לסכל את ההתנתקות"

17 באוגוסט 2005, יום רביעי, היה היום הראשון של פינוי התושבים מגוש קטיף. בשעה 07:49 בבוקר נכנסה שיירה של מאות אוטובוסים, כלי רכב צבאיים, משאיות, ניידות משטרה ומשטרה צבאית לשטח רצועת עזה. הכוחות נכנסו לשבעה יישובים במקביל: נווה דקלים, עצמונה, כרם עצמונה, מורג, בדולח, גני טל ותל קטיפה. עד השעה 12:00 בצהריים עשרה אוטובוסים של מפונים כבר יצאו מגוש קטיף בדרך למחסום כיסופים. בשעה 16:00 סיימו הכוחות לפנות מביתם את רוב תושבי נווה דקלים. אלפיים נערים ונערות התבצרו בשני בתי הכנסת של היישוב. בעוד כמה שעות יישאו מאות הנערות תפילה אקסטטית שתיצרב בדברי הימים של הציונות הדתית. התחינה שחיבר דוד המלך ומופיעה בספר תהילים קרעה את גג בית הכנסת, והפכה לפס הקול של הנסיגה מגוש קטיף. "תפילה לעני כי יעטוף ולפני השם ישפוך שיחי", התחננו הנערות, "ה' שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא, אל תסתר פניך ממני ביום צר לי". (התפילה תועדה בסרטו של רינו צרור "תפילת הנערות").

עד לרגע שבו נכנסו החיילים והחיילות לשטח בית הכנסת, האמינו המתפללות שההתערבות האלוהית תופיע מיד. זה לא קרה, אבל שוועת הנערות הרטיטה לבבות בציבור הדתי והחילוני שראו בתפילה זו אקט אמוני מחשמל. בצד אחר של הציונות הדתית, הקבוצות הקנאיות יותר של פעילי הימין, נצרבה התפילה כאות חולשה, אקט של פסיביות נמוכת קומה בפני "המשטר" — כאות לדורות איך אסור לקיים מאבק על ארץ ישראל. סיסמת הנהגת המתיישבים בגוש קטיף הייתה "באהבה ננצח", אך המסר שנקלט אצל פעילי ימין היה "באהבה רק מפסידים". המחלוקת שפילגה את הנהגת המתנחלים בשנים שאחרי ההתנתקות, קיבלה באותן שעות קורעות לב פנים צעירות עם עיניים דומעות. ואכן, הוויכוח המר של הנהגת ההתיישבות על היחס לממלכה יגיע בשנים שאחרי פינוי גוש קטיף לשיאים חדשים.

כמה שעות לפני אותה התכנסות בבית הכנסת הספרדי של נווה דקלים, סיימו ארבעה פועלים פלסטינים את יום העבודה שלהם במפעל אלומיניום באזור התעשייה בשילה. מדי יום ביומו הם הגיעו מביתם, מסרו את תעודות הזהות שלהם בשער היישוב, ומשם נאספו על ידי רכב הסעות לשטח המפעל. בסוף כל יום עבודה, עלו על רכב ההסעות, שהסיע אותם מחוץ לשער היישוב. נהג ההסעות הקבוע היה תושב שבות רחל בשם אשר ויזגן, בן 38 ואב לשניים. ארבעת הפועלים היו מוחמד עלי מנסור, בן 48 מכפר קליל, בסאם טואפשה, בן 30 ואחיו, אוסאמה בן 33 — שניהם מהכפר סינג׳יל; וראוחי מוחמד סעיד כסאב, בן 44, מהכפר קריוּת — כולם המתינו ברכב ההסעות.

בשעה 17:00 תוכנן להתקיים בגזרת בנימין תרגיל גדול של גדוד המילואים שאבטח את היישובים והצירים. כוח של ארבעה לוחמי מילואים שהיה בסיור רכוב, המתין לתחילת התרגיל באחד הצמתים באזור. כוסות הקפה קופלו בזמן, החיילים ישבו דרוכים בג'יפ. אני הייתי מפקד הסיור.

כמה דקות קודם, בשעה 16:45, במחסום הכניסה לישוב שילה, עצר ויזגן את הרכב, נכנס לעמדת השומר, לקח את רובה ה־M16 של השומר כשמחסנית בתוכו ומחסנית נוספת מוצמדת אליו, יצא מהעמדה, כיוון את הנשק לכיוון הפועלים שישבו ברכב וירה לעבר כל אחד מהם כ־6-5 כדורים. לאחר שסיים את הירי פתח בריצה לעבר המפעל. מוחמד כסאב, אחד הפלסטינים הירויים, יצא מן הרכב כשהוא פצוע ומדמם מכדור שפגע בראשו, ניסה להשיג את ויזגן וצעק לעברו: "אשר, מה אתה עושה?" ויזגן הסתובב וירה לעבר הפלסטיני עוד כמה כדורים, אבל החטיא.

ויזגן הגיע לכניסה למפעל ורץ לעבר פועל נוסף, חליל אל־אולואיל, בן 42 מקלקיליה. הוא פתח באש מטווח קצר לעברו. בשלב זה התרוקנה מחסנית הנשק. ויזגן החליף מחסניות וירה מטווח אפס עוד כמה כדורים לעברו של הפועל — כדור אחד פילח את ראשו וכדור נוסף חדר לחזהו. ויזגן יצא בריצה מהמפעל ושעט לכיוון המכולת, שם אמר למנהל, "יריתי בפועלים". מיד לאחר מכן הסגיר עצמו לקצין הביטחון שהגיע למקום.

מהדיווחים ברשת הקשר על ירי בשער היישוב שילה, החיילים בג'יפ הסיור הבינו שהתרגיל המתוכנן הוקדם בכמה דקות. הנהג לחץ על הגז כדי להגיע לזירת התרגיל הגזרתי. חמש דקות לפני השעה 17:00 דיווח החמ"ל הגדודי על "ירי אמיתי עם נפגעים, לא מדובר בתרגיל". ואכן — כשהגענו לשער היישוב, ארבעת הפלסטינים שכבו על האדמה וכוננים של מד"א בחנו את מצבם. רק אחד מהם נותר בחיים. מסוק צבאי שהוזעק למקום פינה אותו לבית החולים. ויזגן נראה כבר מלווה בשוטרים שהגיעו לזירת הרצח. מפקד החטיבה שהגיע לזירה שמע מקצין משטרה את השתלשלות האירועים והנחה מיד לתגבר כוחות בכל הצירים. החשש מפיגועי נקם ומהסלמה ביטחונית בזמן שהצבא כולו שקוע בפינוי גוש קטיף, היה מוחשי.

יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, גינה את הפיגוע ואמר ש"הוא נועד לטרפד את הנסיגה של ישראל מהרצועה", אך דרש מבני עמו לא להיגרר למעשי נקם "כדי לא לתת לישראל תירוץ להפסיק את הנסיגה מעזה". אחד הגינויים הראשונים לפיגוע יצא ממועצת יש"ע: "אנחנו מגנים בתוקף את מעשה הטירוף בשילה. רצח הוא רצח הוא רצח. מצער מאוד שבעת מהלך כל כך רגיש וקשה מבחינה לאומית, שבו אנשים נעקרים מבתיהם, מוצאים אנשים רפים פורקן לרגשות הקשים שאופפים אותם במעשה מטורף שכזה".

חוקר: "אבל למה בחרת להרוג חברים מהעבודה? אנשים חפים מפשע שהכרת באופן אישי?" ויזגן: "זה היה הכי קל לביצוע במטרה להישאר בחיים. לא חשבתי על כלום, חשבתי על לעצור את ההתנתקות, זה המחשבה היחידה"

למרות החשש והדריכות, פיגועי נקם לא התבצעו. למחרת, אחרי מאבק קשה, פונה היישוב כפר דרום, וספרי התורה מבתי הכנסת של נווה דקלים נישאו בתהלוכה לאחר השלמת הפינוי. לאחר פינוי גופות הנרצחים והפצוע, נלקח ויזגן למעצר. כמה שעות לאחר מכן שחזר מול חוקריו את הירי הקטלני ואמר שהמניע שלו לרצח היה לעורר מוקדי אלימות מצד פלסטינים כדי לעצור את ההתנתקות.

"הרגשתי שהכול נפל לי כפרי בשל", סיפר לחוקרים, "ואז הצבא יצטרך לרכז כוחות בארבעה אזורים [מקום המגורים של הפועלים] וכל הכוחות האלה לא יהיו בהתנתקות, ואני מקווה שהצלחתי לעצור את ההתנתקות. אני מאמין שיתחיל עכשיו טרור מצד הפלסטינים בכל הארץ. אני מאמין שהפעולה שלי והתגובות הפלסטיניות יאלצו את צה"ל לחזור לדרך הלחימה, ואם תהיה לחימה לא תהיה התנתקות תחת אש, ובעזרת השם שרון ייפול וזהו".

חוקר: "אבל למה בחרת להרוג חברים מהעבודה? אנשים חפים מפשע שהכרת באופן אישי?"

ויזגן: "זה היה הכי קל לביצוע במטרה להישאר בחיים. לא חשבתי על כלום, חשבתי על לעצור את ההתנתקות, זה המחשבה היחידה".

ההחלטה לעצור את ההתנתקות באמצעות פיגוע קיננה בראשו של ויזגן כמה ימים. יומיים קודם הוא הגיע לרכוש בשר ביישוב, שם אמר למוכר, "אני לא יכול לראות בטלוויזיה ילדים קטנים בוכים, כי מפנים אותם מהבית שלהם. אני אעשה הכול למנוע את ההתנתקות. הם קרעו לי את הלב". לסייר במשטרת בנימין, שהשתתף במעצר לאחר הירי אמר, "תכננתי את זה כבר כמה ימים".

כעבור ארבעה ימים השלימה מדינת ישראל את פינוי גוש קטיף. היישוב הישראלי האחרון שנותר ברצועה היה נצרים. תושבי המקום המשיכו לנטוע פרחים גם כשראו את הגוש קורס. ביום שני 22 באוגוסט 2005 פונה גם הוא. התושבים יצאו בתהלוכה מסביב ליישוב ונשאו עמם את ספרי התורה מבית הכנסת ואת המנורה שהוצבה בפתחו. האוטובוסים הסיעו אותם לרחבת הכותל המערבי, ושם, כשאלפים מלווים אותם, ערכו תפילה. בשטח הרצועה נותרו בעיקר אנשי כוחות הביטחון עד לסיום הריסת המבנים. תמונת מנורת הקנים — סמל בית המקדש וסמל מדינת ישראל — הנישאת על כפי המפונים ברחבת הכותל, שודרה בכל הערוצים והודפסה בעמודים הראשונים של כל העיתונים. גם אשר ויזגן, מתא מעצרו, נתקל בתמונה שהופיעה תחת הכיתוב "הושלם פינוי גוש קטיף". אבל לא רק פינוי גוש קטיף הטריד את ויזגן העצור. הוא קרא בעיון כל עיתון וכל עלון שבת שהגיע לידיו, חיפש מאמרי תמיכה וגיבוי במעשהו ממחנה הימין. חיפש אבל לא מצא.

"ויזגן היה איתי בחדר", סיפר לי בריאיון שלומי דביר, מעצורי מחתרת בת עין, "אני זוכר שהוא אכל את הלב על זה שאין תמיכה מהימין. אני זוכר שהוא היה מחפש בעיתון 'בשבע' וב'מקור ראשון' איזו התייחסות אליו, אבל הוא ראה שאין. אף אחד לא עמד מאחוריו. הוא היה לגמרי מחוץ לגדר".

ארבעה חודשים אחרי שהורשע ועונשו נגזר, ביקש ויזגן מקצין המשמרת בכלא מעשיהו לעזוב את אגף שומרי המצוות. סוהרי האגף העבירו אותו לתא זמני לקראת השיבוץ מחדש. כעבור כמה שעות מצאו אותו הסוהרים מת, תלוי על רצועות התפילין שלו, ולידו מונח סידור הפתוח על עמוד הקדיש.

פיגוע הירי של עדן נתן זאדה

כמה חודשים לפני הנסיגה מרצועת עזה העריכו בכירים בחטיבה היהודית בשב"כ שבקרב גורמי ימין קיצוני התגבשה הבנה שניתן יהיה לעצור את ההתנתקות באמצעות פיגוע ראוותני.

התקדים שעליו הסתמכו אותם פעילי ימין — כך נכתב בהערכת השב"כ — הוא רצח רבין. הרציונל היה שיגאל עמיר הצליח לבלום את תהליך אוסלו באמצעות רצח ראש הממשלה. בשב"כ העריכו שהכיוונים שבהם עלולים לנקוט פעילי ימין הם ניסיון להתנקש בראש הממשלה שרון או לפגוע במסגדים על הר הבית. הם טעו. אבל הערכה משנית נוספת שנרשמה באותם דיונים הייתה שפעילים קיצוניים עלולים לבצע פיגוע נגד פלסטינים, מתוך מחשבה שפעולות כאלה יגרמו לכאוס ביטחוני שיחייב את צה"ל לעסוק במשימות הגנה, ובכך יצליחו לסכל את תוכנית ההתנתקות.

נוכח הערכות אלו החליטו בשב"כ ובמערכת המשפטית להוציא צווי מעצר מנהלי לפעילים מוכרים בימין הקיצוני. הראשון שבהם, שלושה חודשים טרם ההתנתקות, היה נריה אופן מיצהר, 34, נשוי ואב לארבעה, תלמיד של הרב יצחק גינזבורג. המידע המודיעיני נגדו הצביע על כוונות לבצע פיגוע ירי נגד פלסטינים. אבל כרגיל בכל מה שקשור למודיעין, לגורמי הביון לעולם לא תהיה אחיזה הרמטית, וסיכול המפגע הבודד הוא האתגר הקשה מכולם. אדם שאינו משתף איש במחשבותיו, מקבל החלטות גורליות בינו לבין עצמו, מתכונן בסתר ואוחז ביכולת לבצע פיגוע. כזה בדיוק היה החייל העריק עדן נתן זאדה.

החיבור הראשון של עדן נתן זאדה לקבוצת הכהניסטים שהתגוררה בכפר תפוח בשומרון היה בגיל 17. הוא נסע לשם לשבת, ואהב את מה שראה. הוא גדל בראשון לציון, במשפחה מסורתית, ללא שום קשר לגורמי ימין קיצוני. חסידי כהנא שגרו בתפוח נחשבו בתחילת שנות האלפיים למעוז של התנועה. בנו של הרב מאיר כהנא, בנימין, התגורר ביישוב, עד שנרצח בפיגוע ירי עם אשתו טליה בשנת 2001. תומכי התנועה קיימו ביישוב פעילות לזכרם, והמשיכו להפיץ את מורשת האב שדגלה בחיים פשוטים, חסכניים, אידיאולוגיים, תורניים. זאדה שמר על קשר עם אנשי הישיבה בתפוח, למד תורה בביקוריו שם, וסיים את התיכון. מועד גיוסו נקבע לנובמבר 2004. תוכנית ההתנתקות כבר הייתה ברקע, ונתן זאדה סירב להתגייס. הוא נעצר בביתו בידי המשטרה הצבאית ונשלח לכלא. לאחר פעמיים נוספות בהן סירב להתייצב, השתכנע להתגייס לצבא, ונשלח בינואר 2005 לטירונות. בשלב זה של חייו הוא כבר הפך לטיפוס מופנם, וסירב לשתף את חבריו ואת משפחתו בתהליך שהוא עובר. הוא חבש כיפה שחורה וגידל זקן ופאות. בסיום הטירונות, נשלחה הפלוגה שלו לסייע בהקמת תשתיות לכוחות הפינוי, ולאבטח מתקנים הקשורים בביצוע ההתנתקות. זאדה החליט לערוק מהצבא, וב־14 ביוני נטש את היחידה עם נשקו האישי.

הפגנה במשפט רוצחי עדן נתן זאדה|צילום: חדשות 12

בצאתו מהבסיס השאיר מכתב קצר: "כמו שלא אוכל לציית לפקודה שאומרת לחלל שבת, כך גם לא יכול להיות חלק מארגון שמגרש יהודים. יהודי לא מגרש יהודי. אני אשקול את המשך שירותי".

המשטרה הצבאית חיפשה אותו בבית, אבל גם הוריו לא ידעו איפה הוא מסתובב. הוא לא ענה לטלפונים ולא יצר קשר. במשך חמישה שבועות איש מקרוביו לא ידע היכן הוא. אמו אף התקשרה לקצין העיר וביקשה שיחפשו אחריו, אבל בצה"ל, כך נאמר לה, מחפשים עריקים רק אחרי תקופה של 45 יום. הוריו פנו גם לכתבת הצבאית כרמלה מנשה, אבל גם היא לא הצליחה לגרום לצבא לחפש אחריו. ב־2 באוגוסט התקשר זאדה לאמו המודאגת, דבי.

"אני בסדר", אמר לה, "אני בכפר תפוח, טוב לי, בואו לבקר אותי". יומיים אחרי אותה שיחת טלפון, עלה נתן זאדה, כשהוא לבוש במדי צה"ל, וחמוש בנשק, על אוטובוס מספר 165 מחיפה לכיוון שפרעם. כשהגיע האוטובוס לשכונה המערבית בעיר, פתח נתן זאדה באש, ירה בנהג מישל בחוס מטווח קצר והרגו. האוטובוס איבד שליטה והידרדר עד שנעצר בהמשך הרחוב. נתן זאדה החל לירות בתוך האוטובוס לכל עבר ופגע בשבעה נוסעים נוספים. ארבעה מהם — הנהג, האחיות הזאר ודינא תורקי, ונאדר חאיק — נהרגו במקום. תשעה בני אדם נוספים נפצעו. רק אחרי כמה דקות ואחרי שאזלה התחמושת בנשקו הצליחו נוסעי האוטובוס, יחד עם קב"ט העיר שפרעם ג'מאל אעליאן ושוטר נוסף, להשתלט על נתן זאדה ולאזוק אותו. "קשרתי את החייל באזיקים ועצרתי אותו יחד עם שוטר נוסף", סיפר הקב"ט לכלי התקשורת לאחר הפיגוע. "עצרנו אותו אחרי שהוא רוקן את המחסנית. הוא היה חי ולא נתנו להמון לפגוע בו. לא הצלחנו להוציא אותו מהאוטובוס בגלל ההתקהלות".

באזור הפיגוע פרצו מיד מהומות, ואלפי תושבים ניסו להגיע לנתן זאדה. צוותים של מד"א התקשו להגיע לזירת האירוע ולטפל בפצועים. המשטרה ניסתה למנוע מאלפי התושבים הזועמים להיכנס לאוטובוס, שבתוכו וסביבו כ־30 שוטרים. מסוק הוזנק לאוויר, אבל כמה צעירים הצליחו לחדור לתוך האוטובוס, ולבצע לינץ' בזאדה שהיה אזוק. תשעה שוטרים נפצעו במהומות. רק אחרי כארבע שעות הצליחו כוחות המשטרה לחלץ החוצה את גופתו של נתן זאדה.

אחד השוטרים שניסה להגן עליו בגופו היה רפ"ק אליהו פוקס. כך הוא תיאר בבית המשפט את התרחשות הלינץ': "נשארתי לבד עם החייל באוטובוס ואז פרץ בבת אחת מכל הכיוונים המון לתוך האוטובוס, מהחלונות, מהדלתות [...] האוטובוס התמלא באנשים והתחילו להכות ולדרוך בבעיטות רגליים ועם אבנים את החייל. אני פשוט רכנתי מעל החייל. תפסתי ממש את משענות הספסלים בשני צידי האוטובוס, בשניות הראשונות ניסיתי להדוף אבל זה היה כבר בלתי אפשרי. אנשים עמדו על הספסלים ודרכו לו על הראש ובעטו לו בגוף ובחזה ואנשים אחרים עם אבנים, היכו אותו בראש. בשלב מסוים פשוט חטפתי מכות והרימו אותי והזיזו אותי הצידה. נתן זאדה כל הזמן היה חי, כל הזמן נשם, הוא הרים את הראש, חטף מכות אבל הרים את הראש. ואני הסתכלתי עליו ופשוט ראיתי... זה מחזה שאי אפשר לשכוח אותו... בן אדם עומד על הכיסא ובכל הכוח בועט עם כל המשקל שלו לתוך הראש שלו, עם הרגליים, עד שהראש התבקע... ראיתי דם נוזל מהראש. הגוף שלו נהיה רפוי, הוא הפסיק לנשום והפך להיות כמו בובת סמרטוטים. אז ראיתי שהחייל מת".

כשהגיע האוטובוס לשכונה המערבית בעיר, פתח נתן זאדה באש, ירה בנהג מישל בחוס מטווח קצר והרגו. האוטובוס איבד שליטה והידרדר עד שנעצר בהמשך הרחוב. נתן זאדה החל לירות בתוך האוטובוס לכל עבר ופגע בשבעה נוסעים נוספים. ארבעה מהם — הנהג, האחיות הזאר ודינא תורקי, ונאדר חאיק — נהרגו במקום

אחרי הפיגוע נדרשו שלטונות הצבא להתמודד עם סימני השאלה הקשים על מה שנראה כרשלנות שאפשרה לחייל להיעדר במשך חודש וחצי משורות צה"ל, כשהוא חמוש בדעות קיצוניות ובנשק צבאי. הלווייתו נקבעה בתחילה בחלקה הצבאית של בית העלמין בראשון לציון, אך לאחר מחאה של הורים שכולים, הודיע שר הביטחון שאול מופז שנתן זאדה "אינו ראוי להיקבר לצד חללי מערכות ישראל", וקבורתו נקבעה לחלקה האזרחית בעיר. ראש העירייה מאיר ניצן הודיע שהוא מתנגד, ואמר שיש לקבור את נתן זאדה בכפר תפוח, שם התגורר לפני שביצע את הפיגוע.

בכפר תפוח גינו רוב התושבים את הפיגוע והתנערו מזאדה. גם הם הודיעו שהם מתנגדים לקבור אותו ביישוב. אליהם הצטרף אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה, שהודיע כי הוא אוסר לקבור את הרוצח בשטחים והנחה את החיילים במחסומים בקו התפר למנוע ניסיונות להעביר את הארון לשטחי יו"ש. בתום סדרת דיונים, שהגיעה עד שולחנו של ראש הממשלה אריאל שרון, ורק לאחר ארבעה ימים מרגע הפיגוע, הוחלט לקבור את נתן זאדה בבית העלמין האזרחי של ראשון לציון. 

במקביל, פתחה המשטרה בחקירה נגד מבצעי הלינץ'. עשרה חודשים לאחר הפיגוע עצרה המשטרה 12 מתושבי שפרעם, ובחודש יוני 2009 הגישה הפרקליטות כתבי אישום נגד שבעה חשודים שהואשמו בהשתתפות בהתפרעות, בתקיפת שוטרים ובתקיפתו של זאדה. סעיפי האישום שנקבעו נגדם היו ניסיון לרצח, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והתפרעות שסופה נזק. כל הנאשמים זוכו מאישום בעבירת רצח אך הורשעו בעבירות שונות ונשפטו לעונשי מאסר של עד שנתיים.

השופטים התייחסו לביקורת בחברה הערבית נגד קיום המשפט ואמרו בהכרעת הדין: "בחברה ובמדינה מתוקנת אין להשלים עם נקמת דם ומעשה לינץ', גם כאשר האדם ביצע מעשה נפשע. הנקמה היא לאלוהים, והענישה היא תפקידה של הרשות השופטת".

11 ימים לאחר הפיגוע, יצאה לדרך תוכנית ההתנתקות — אותה תוכנית שאשר ויזגן ועדן נתן זאדה ביקשו לסכל באמצעות רצח של ערבים חפים מפשע.

"ואינקמה" מאת רועי שרון | הוצאת כנרת זמורה דביר | 250 עמודים | 98 שקלים חדשים