עופר אדרת הוא כתב עיתון "הארץ" לענייני היסטוריה. הוא מתגורר בתל אביב, נשוי ואב לילד. אדרת מתמחה בסיקור פרשות היסטוריות בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל, ובין השאר חשף את פרשת העזבון האבוד של הסופר פרנץ קפקא.
ב-2021 נערכו שינויים משמעותיים בתערוכת הקבע של "יד ושם". תחת תמונתו של מי שהוכתר עד אז כמפקד היחיד של מרד גטו ורשה, ראש "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל) מרדכי אנילביץ', נתלה דיוקן מאויר של דמות, שאינה מוכרת לרוב הציבור הישראלי: פאוול פרנקל, מפקד "הארגון הצבאי היהודי" (אצ"י). לצד שמותיהם ותמונותיהם של כמה מלוחמי אי"ל, אנשי שמאל, נתלו גם תמונות של אנשי בית"ר והמחנה הרוויזיוניסטי.
גם הכיתוב המלווה את התערוכה עודכן. כעת הוא כולל אזכור לגבורתם של שני המחנות. "ב-19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג, החלה האקציה האחרונה. הגרמנים הופתעו מעוצמת ההתנגדות מצד הכיתות הלוחמות. עמדות הארגון היהודי הלוחם, בהנהגת אנילביץ', היו פרוסות ברחבי הגטו ואנשי האיגוד הצבאי היהודי, בפיקודו של פרנקל, ריכזו את לחימתם בכיכר מורנוב. בתגובה החלו הגרמנים בשרפה שיטתית של הבתים והגטו כולו בער והיה למלכודת אש. למעלה מחודש ימים נאבקו יהודי הגטו. היה זה המרד הראשון באירופה הכבושה בידי הגרמנים והיה זה מרד עממי".
לא בכל יום מוסד מסוגו של יד ושם מתקן את עצמו. ברקע לכך התחוללה דרמה גדולה. בבסיסה – טענות קשות שמקורן בצד הימני של המפה הפוליטית. חלקם של אנשי בית"ר במרד, כך נטען, הושמט במכוון מספרי ההיסטוריה. התהליך הזה החל, לפי הטענות, כבר בעיצומה של השואה, נמשך ביתר שאת לאחר קום המדינה והגיע לשיא באירוע המכונן של זיכרון השואה: משפט אייכמן. אנשי מפא"י שיכתבו את מאבק מורדי הימין אל מחוץ להיסטוריה. אך מאבק של אדם אחד הביא בסופו של דבר לשכתוב שני, מתקן. זה היה מאבקו של שר הביטחון לשעבר, איש הליכוד משה ארנס.
כעת, משגם יד ושם מכיר בגבורתם של אנשי הימין ובחלקם המשותף במרד, עולה ביתר שאת שאלה מטרידה: איך ייתכן, שאפילו בזמן השואה לא השכילו יהודים מתנועות שונות לשתף פעולה למול האויב המשותף? כדי להשיב עליה יש לחזור אחורה, לערב פסח 1943. היום – 19 באפריל. יום פרוץ המרד.
הגרמנים בחרו בליל הסדר כמועד לחיסול הקהילה היהודית, שלפני כן היתה הגדולה ביותר באירופה. באותו לילה כיתרו את גטו ורשה בכוחות גדולים, וחיילי ס"ס נכנסו פנימה כדי לגרש את שארית היהודים להשמדה. ארגוני המחתרת היהודיים פתחו בלחימה מזוינת. במקביל, המוני יהודים, שלא השתייכו לארגונים, הגיבו בהתנגדות עממית רחבה. מרד גטו ורשה נמשך ארבעה שבועות, שבמהלכם עמדו יהודי הגטו מול הכוחות הגרמניים והקשו עליהם לבצע את המשימה שאליה נשלחו. הגרמנים הופתעו מעוצמת ההתנגדות.
הכוח היהודי הלוחם מנה כ-800 לוחמים, רובם נעדרי רקע קרבי, מצוידים בעיקר באקדחים וברימונים. הכוח הגרמני מנה כ-2,000 לוחמים מצוידים בתחמושת ללא הגבלה, ובכללה טנקים ותותחים. מי היו המורדים היהודים החמושים? "הארגון היהודי הלוחם" הוקם בקיץ 1942. היו בו חברי תנועות הנוער הציוניות הסוציאליסטיות כמו השומר הצעיר, דרור, עקיבא, גורדוניה, הנוער הציוני, פועלי ציון, ופועלי ציון שמאל. לצד אלה היו בו גם חברי מפלגות לא-ציוניות, כמו הבונד והקומוניסטים. מי שלא הצטרפו לאי"ל היו חברי בית"ר, הרוויזיוניסטים. הם התארגנו במחתרת נפרדת, אצ"י (הארגון הצבאי היהודי), בפיקודו של פרנקל.
אי"ל לא היה ארגון צבאי מאורגן ומסודר עם שרשרת פיקוד מוגדרת. בשיאו מנה כ-300 חברים, חדורים במוטיבציה ומצוידים רק במעט תחמושת. מפקד אי"ל היה מרדכי אנילביץ', בן 23 מוורשה. "בחור צעיר, בעל קומה בינונית, פנים חיוורות, מראה נעים", תיאר אותו ההיסטוריון היהודי עמנואל רינגלבלום. "היה בא אלי תדיר לשאול ספרים בתחום תולדות ישראל... מי יכול היה להינבא, שבחור שקט, צנוע וחביב זה ייעשה לאדם, שמקץ שנים מעטות יהיה האיש החשוב ביותר בגטו, ואשר את שמו יזכירו אנשים, אלה ביראת-כבוד ואלה בפחד", כתב.
ההיסטוריונית פרופ' חוי דרייפוס כתבה כי אנילביץ' לא פעל כמנהיג-על או כמפקד יחיד ובלתי מעורער. לדבריה, "לצדו פעלו רבים אחרים". דרייפוס מציינת לדוגמה, כי בימי המרד הראשונים, "משנפלה רוחו" של אנילביץ', הנהיגו את האי"ל חבריו לתנועה, וכך היה גם בשלבים אחרים במרד. מבחינה של המסמכים ההיסטוריים הסיקה, כי אי"ל לא היה ארגון צבאי במובן המקובל של המילה – כזה הנתון לפקודותיו של מפקד ופועל במסגרת יחידות בגזרות מוגדרות. לכל אורך חודשי פעילותו ידע אי"ל מאבקי כוח פנימיים, ובין מנהיגיו היו חיכוכים תמידיים. בפועל, לדבריה, היה אי"ל "התאחדות של קבוצות תוססות, שפעלו תחת הנהגתן של דמויות שונות".
ב-19 באפריל, לפנות בוקר, יום פרוץ המרד, צעד טור של חיילים גרמנים במרכז הגטו לקראת תחילת פעולות הגירוש. לוחמי אי"ל היו דרוכים. "רטט גיל מהול בחרדה עבר את גופנו, הבוקר אור ואנחנו ניצבים כולנו הכן בעמדותינו", סיפרה לובטקין. "עמדנו בקומות העליונות של הבתים והיינו הראשונים שקיבלנו את פני המרצחים. מאות גרמנים מצוחצחים ועליזים צעדו בסך בשורות צפופות ומארש צבאי בפיהם. אך עברו את עמדתנו הופתעו ממטר פצצות ורימונים שניחתו על ראשם. הוטלה בהם מהומה ואנחנו זינקנו ממחבואינו והרגנו בהם באקדחינו וברובים המעטים שבידינו. רחובות הגטו נתמלאו שלוליות דם של גרמנים".
בהמשך, לוחמים אחרים, בהם אנילביץ', ארבו לגרמנים בצומת אחר, פתחו לעברם באש והשליכו עליהם בקבוקי תבערה. הלוחמים פגעו גם בטנק גרמני שהוזעק למקום. כמה גרמנים נפגעו. "אנחנו המומים משיכרון ניצחון, לא ידענו את נפשנו" הוסיפה לובטקין. חבר אי"ל, אהרן כרמי, תיאר מתקפה אחרת: "ראינו שאפשר להרוג גרמני ולהישאר בחיים. אז נהרוג עוד אחד ואולי נספיק להרוג עוד אחד עד שייגמר הנשק…לראות גרמני נופל מת… פעם ראשונה בחיים שלי ראיתי אז גרמני פצוע וצועק 'עזרה'. תמיד אנחנו צעקנו".
אדלמן סיפק עדות מסמרת שיער, שלפיה בשלב מסוים היו גם גרמנים שביקשו להיכנע. "התקרבו שלושה קצינים עם מקלעים מורדים, עם סרטים לבנים בדשים: שליחים למשא ומתן. הם רצו לשאת ולתת עם מפקדת השטח והציעו שביתת נשק ל-15 דקות במטרה לפנות פצועים והרוגים. הם היו מוכנים להבטיח לכל התושבים העברה שקטה עם כל הרכוש למחנות עבודה", סיפר. "התשובה היתה יריות. כל בית הפך למבצר עוין, מכל קומה ומכל חלון נורו כדורים על הקסדות הגרמניות השנואות, לעבר חזי הגרמנים השנואים", הוסיף.
מטבע הדברים לחברי אי"ל לא היה סיכוי לנצח את הגרמנים. כמה מחבריו, בהם בכירים בהנהגתו, הצליחו להימלט מהגטו הבוער דרך תעלות הביוב, ושרדו. אנילביץ', וחלק גדול מאנשי הארגון, נהרגו ב-8 במאי 1943 בעת נפילת הבונקר המרכזי.
מכתב שכתב אנילביץ' ב-21 באפריל 1943 הפך לימים לצוואתו, וסייע בהפיכתו לדמות מיתולוגית. הוא הוצג לציבור כ"מכתב האחרון" של אנילביץ'. "חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בגטו בכל גדולתה ותפארתה", כתב. פחות מוכרת ההודעה שהעבירו אנשי אי"ל אל מחוץ לגטו כמה ימים לאחר מכן, ב-26 באפריל. זה היה באמת המסר האחרון שהתקבל מהארגון. "זכרו איך בגדו בנו. בוא יבוא נקמת קדושת דמנו השפוך". לא ידוע בוודאות מי הבוגדים שהוקעו כאן. ייתכן כי מדובר במחתרות הפולניות, שלא העניקו מספיק סיוע לחברי אי"ל.
על פרנקל לא ידוע הרבה. הוא נולד בוורשה ב-1920, בן מחזורו של אנילביץ'. בגיל 18 הצטרף לבית"ר. ב-1940 נבחר לאחד ממפקדיו של ארגון חדש, הארגון הצבאי היהודי (אצ"י). בראשו עמדו מפקדים בעלי ניסיון צבאי מסוים. רוב אנשיו היו פעילי בית"ר, שההווי המיליטריסטי לא היה זר להם. שלא כמו אי"ל, אצ"י לא היה ארגון מפלגתי, ולכן צירף לשורותיו יהודים מכל הזרמים הפוליטיים.
"נפגשנו עם פרנקל ועוד מישהו. אנטק, אנילביץ' ואני. הם אמרו שהיות שהם מייצגים את הז'בוטינסקיות, ותמכו במאבק חמוש בארץ ישראל, הזכות לשלוט בגטו היא שלהם. הפגישה הסתיימה בכך שהם שלפו אקדחים, ואיימו לירות בנו, אבל אנחנו לא היינו פראיירים, וגם לנו היו אקדחים"
חיים לזר, פרטיזן איש בית"ר, תיאר את פרנקל באופן מרשים: "כולו אומר הדר בית"רי, בעל נימוסים למופת ועם זאת בעל אופי חזק. תערובת של פלדה ומשי. מהיר תפיסה ומהיר החלטה. אדם היודע את דרכו, ובעל יכולת שכנוע. אמיץ ועז רוח ובעל היגיון בהיר, בעל שאר רוח ויודע להטיל מרות, מפקד מלידה ומצניע לכת".
אנשי אצ"י, המנוסים יותר בלחימה, הבינו כי אין למחתרת יהודית סיכוי להילחם לאורך זמן נגד צבא מאומן בשטח בנוי, וחתרו לסגת ולהילחם נגד הגרמנים מחוץ לגטו, מהיערות. הם רכשו כלי נשק רבים ללוחמיהם, בזכות קשרים עם גורמים פולניים, חלקם מפוקפקים. לצד אקדחים, היו להם רובים ואפילו מכונת ירייה.
ההיסטוריון רינגלבלום התרשם מאצ"י. "בחדר המפקדה התנועה היתה רבה, בדומה למפקדה צבאית של ממש. כאן נמסרו לבסיסים פקודות בהן כינסו ואימנו את הלוחמים לעתיד". בקרב היסטוריונים יש הסכמה כי אנשי אצ"י היו הלוחמים שניהלו את הלחימה המשמעותית מול הגרמנים במהלך המרד. הקרב החשוב ביותר שניהלו אנשי אצ"י במהלך המרד התרחש בכיכר מורנוב. על אחד מהבתים שמשקיפים על הכיכר הניפו עם תחילת המרד שני דגלים: דגל פולין ודגל כחול-לבן, יהודי-ציוני. שניהם נראו היטב בגטו ומחוצה לו, ועוררו את חמתם של הגרמנים. בעיני יהודים רבים, עצם הצבת הדגלים היה סוג של ניצחון.
המפקד הגרמני של דיכוי המרד, שטרופ, תיאר את הקרב הזה כקשה ביותר שבו נתקל בגטו. "זמן רב אי אפשר היה להתקרב אליו כלל… לצעוד ברחובות אי אפשר היה מפני שהיה הרחוב תחת האש. אף עלי נורתה אש מכאן", אמר אחרי המלחמה. רק בתום ארבעה ימי לחימה הצליחו הגרמנים להשתלט על המבנה במחיר כבד של כמה הרוגים, בהם קצין ס"ס. פרנקל ואנשיו תכננו להימלט אל מחוץ לגטו ולהמשיך את הלחימה ביער. נסיבות מותו המדויקות של פרנקל אינן ידועות.
מדוע אי"ל ואצ"י לא שילבו כוחות במאבק נגד האויב המשותף? דרייפוס הסבירה, כי כל ניסיון לאחד אותם נידון מראש לכישלון. אנשי אי"ל ראו בחברי אצ"י פשיסטים יהודים. "לא אהבנו אותם, הם לבשו מדים חומים, מתאמנים ממש כמו חיילים, שם היתה היררכיה ממש, זיהינו בה את הפשיסטיות. חיקוי של הגרמנים", אמרה לימים עליזה ויטיס שומרון, לוחמת באי"ל.
אנשי אצ"י תבעו את הבכורה בהובלתו, בשל הכשרתם הצבאית. את הדרישה הזו אנשי אי"ל סירבו לקבל. מגעים בין שני הארגונים התקיימו למרות זאת. על אחת הפגישות העיד לימים אדלמן: "נפגשנו עם פרנקל ועוד מישהו. אנטק, אנילביץ' ואני. הם אמרו שהיות שהם מייצגים את הז'בוטינסקיות, ותמכו במאבק חמוש בארץ ישראל, הזכות לשלוט בגטו היא שלהם. הפגישה הסתיימה בכך שהם שלפו אקדחים, ואיימו לירות בנו, אבל אנחנו לא היינו פראיירים, וגם לנו היו אקדחים".
אחרי המלחמה פרץ מאבק חדש. המאבק על הזיכרון וההנצחה. היה זה מאבק פוליטי, ששורשיו באיבה בין השמאל לבין הימין ביישוב בארץ ישראל, תחנה נוספת בשרשרת של עימותים אידיאולוגיים. אחת החוליות הראשונות בשרשרת היתה רצח ארלוזורוב, ממנהיגי מפא"י ב-1933, וההאשמות שידם של הרוויזיוניסטים במעל. חוליה נוספת היתה ה"סזון", הכינוי למאבק שניהלה ההגנה נגד האצ"ל בארץ ישראל בין סוף 1944 לבין תחילת 1945. לנקודת רתיחה, על סף מלחמת אחים, הגיעה האיבה בין שמאל לבין ימין בפרשת הירי על אוניית המעפילים והנשק של אצ"ל, אלטלנה, ב-1948.
חמש שנים אחרי מרד גטו ורשה חיבר חיים גורי את שיר "הרעות". "אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם: אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר", כתב. "כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ". המילים האלה מציגות אידיאלים נשגבים של אחווה. אלה לא תמיד היו נר לרגליהם של המנהיגים היהודים במהלך אחד האירועים המכוננים בתולדותיו – מרד גטו ורשה
זה הרקע לכך שאת גבורת אנשי בית"ר במרד גטו ורשה ב-1943 איש בשמאל לא שש לטפח. פרנקל, בשונה מאנילביץ', לא זכה להיות מונצח בפסלים ובדיוקנאות. מקרב אנשי אי"ל שרדו כמה דמויות בכירות, שעשו רבות להנצחתו של המרד. בראשם בני הזוג אנטק צוקרמן וצביה לובטקין. הנרטיב שלהם נעשה לנרטיב המכונן של האירוע. הוא הוצג לראשונה שנה לפני תום מלחמת העולם השנייה, במכתב ששלח צוקרמן מוורשה ללונדון במאי 1944. "תדע נא תנועת העבודה בכל העולם, כי המארגנת של מרד גטו ורשה ומנהיגותו היתה תנועת הפועלים למען ארץ ישראל העובדת וכי מאות לוחמים נאבקו ונפלו כשהם חדורי רעיון זה, שמותם ישמש אחד היסודות לעתיד הסוציאליסטי של ההמונים היהודים בארץ ישראל", כתב. התעמולה הזו נמשכה מיד עם עלייתם של בני הזוג צוקרמן ולובטקין לארץ, אחרי המלחמה. הם סיפרו על המרד, על הגבורה ואומץ הלב, אך הסיפור שלהם היה חסר. הוא כמעט לא כלל את האצ"י, את פרנקל ולוחמיו. הוא לא כלל את סיפור הקרב בכיכר מורנוב ואת הדגלים בגטו.
הם דיברו שוב, 18 שנה לאחר המרד, במשפט אייכמן ב-1961. ושוב גוללו את סיפורי הגבורה של אי"ל והעלימו את חלקו של אצ"י במרד. בזמן אמת הושמעה נגדם ביקורת על כך. בביטאון "חרות" כתב העורך, אייזיק רמבה: "בטוחים היינו כי הם יופיעו כיהודים, כלוחמים עבריים, שאין מטרות מפלגתיות, חשבונות כיתתיים ומגמות פרסומת אישית לנגד עיניהם…לא העלינו על הדעת שבהתייצב לפני תבל כולה, בעומדם לפי כס המשפט, שהוא ההיסטוריה – יהיו החשבונות הקטנוניים נר לרגליהם. ריבון כל העולמים! האם גם בשעה זו, במקום זה ובמסיבות הללו – מול תא הזכוכית של רוצח המיליונים – יעמדו עדים כעל במת בחירות מפלגתית, יזקפו את הכול לזכותם, ויסתירו את מעשיהם של אחרים, רק משום שהאחרים הללו אינם חברי המפלגות שלהם?"
כאשר ארנס התפנה מעיסוקיו הפוליטיים הוא התיישב לחקור את קורות הארגון, וניצל את קשריו וכישוריו כדי לעשות לו יחסי ציבור. את תוצרי מחקרו פרסם ב-2009, בספר "דגלים מעל הגטו", שבו כתב כי פרנקל ניהל את "הקרב המרכזי" במרד. ההדים הביאו לשינוי משמעותי בהבנת חלקו של אצ"י. ב-2012 הוצב שלט זיכרון לפרנקל בוורשה. שנה אחר כך, במלאת 70 שנה למרד, הציב השירות הבולאי את דמותו של פרנקל – ולא את זו של אנילביץ' – במרכזו של בול מיוחד. בין לבין, נקראו על שמו רחובות וכיכרות ברחבי הארץ. שינוי התצוגה ביד ושם ב-2021 היה השיא. ואולם בבואו לתקן עוול אחד, גרם ארנס עוול אחר, כשהאשים את אנשי אי"ל ש"התנהלו כמו תנועות נוער", והשווה בזלזול בין פרנקל, אשר "נלחם עד הסוף ונהרג תוך לחימה" ובין אנילביץ', ש"נספה בבונקר". הוא הוסיף ותהה, בהקשר זה: "מה הם עשו שם? למה הם חיכו שם?"
חמש שנים אחרי מרד גטו ורשה חיבר חיים גורי את שיר "הרעות". הימים היו ימי מלחמת העצמאות. "אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם: אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר", כתב. "כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ. אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ", הוסיף. המילים האלה מציגות אידיאלים נשגבים של הקרבה, אחווה וקדושת הנופלים. אלה לא תמיד היו נר לרגליהם של המנהיגים היהודים במהלך אחד האירועים המכוננים בתולדותיו – מרד גטו ורשה. את הרעות החליפה עסקנות פוליטית, את האהבה המקודשת בדם – התחשבנות והתקטננות. הציווי "לזכור את כולם" לא היה ברור מאליו בזמן אמת וגם לא לאחר מעשה.
"7 אגדות שלנו: פרקי היסטוריה ישראלית במבט חדש", מאת עופר אדרת
הוצאת דביר, סדרת הקיפוד והשועל | 205 עמודים, 96 שקלים חדשים