שנתיים אחרי שאיבדה את בעלה, קייט עדיין שרויה עמוק באבל. גיבורת "כל מה שלא נכתב", ספרה החדש של אמה גריי, היא אם יחידנית שעובדת כמו מטורפת באוניברסיטה - ובעודה מנווטת בין כל אלה, נסיעת עבודה מאפשרת לה לעבד את מה שעברה ולגלות את מה שנמצא ממש מול העיניים שלה.
1
"גרייס, בבקשה ממך, זוזי מהחלון!"
היא הסיטה לרווחה את הווילונות בחדר הקדמי בבית שלי, הציפה אותו באור שמש של שלהי החורף. מצונפת על מושב החלון, כוס סוביניון בלאן בידה, היא נועצת מבטים חצופים בשכן החדש, שמעביר את החפצים שלו אל הבית ממול.
צ'רלי משחק במשהו שאיננו מיינקראפט כבר יותר מעשר דקות, ואני מרגישה כמו אמא מעולה. זה הישג נדיר כל כך שחגגתי אותו בפתיחה מחדש של קובץ כתב היד של הרומן הספרותי שאני כותבת, ומתקדמת בצעדי צב בערך מאז העידן הניאוליתי בקצב של חמש מילים בכל פעם.
"השכן החדש שלך חתיך על‑חלל בחולצה המשובצת שלו," גרייס אומרת. השיער השאטני שלה בוהק באור השמש השוקעת והיא נראית שמימית. אני מביטה בה כשהיא מותחת את רגליה הארוכות על מושב החלון ומסדרת את שמלת המקסי הירוקה שלה על מגפיה גבוהי העקבים, ותוהה איך קרה שיש לי כזאת חברה זוהרת.
גרייס ואני כל כך קרובות, שאני מתקשה להאמין שאני מכירה אותה רק שש שנים, מאז שקאם ואני עזבנו ברוב צער את מלבורן ועברנו לקווינבּיֵין, ליד קנברה, כדי שהוא יוכל להרצות באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה. ההיכרות איתה, באולם כדוּרֶשֶת כשהיינו לקראת אמצע שנות השלושים לחיינו, העניקה לי סוף‑סוף את החברה שחיכיתי לה כל חיי. זה היה מפגש שלא נפל בעוצמתו מהמפגש בין אן שרלי ודיאנה. תלמה ולואיז. קמרון דיאז ודרו ברימור.
"מעניין אם הוא DTF," גרייס תוהה, ולוגמת שוב מהיין שלה.
"ראשי תיבות של מה זה?" אני שואלת. "מחלקה ממשלתית כלשהי?"
היא מסיבה במאמץ רב את תשומת לבה מהגבר שמעבר לכביש ובוחנת אותי במבט משתאה, המומה בבירור מעומק הנאיביות שאני לוקה בה.
"מה? אה, זה קיצור כלשהו שקשור לטינדר?" אין לי שום כוונה להשכיל את עצמי בתחום הדייטינג באפליקציות. או בכל סוג אחר של דייטינג. לא אונליין דייטינג, לא ספיד דייטינג, לא דאבל דייטינג ולא שום כלום ‑ אין לי שמץ של עניין בזה, לאכזבתה הרבה של גרייס רנדל.
"כן, מן הסתם DTF זה משהו שקשור לטינדר, קייט. זה ראשי תיבות של Down To ‑"
"שששש!" אני אומרת ומצביעה לעבר צ'רלי.
"הגבר הזה בפירוש לא נראה כמו עובד בשירות הציבור," היא מציינת. גרייס נרתעת מכל מה שקשור במגזר הציבורי מאז שהיה לה דייט גרוע עם גרי, עובד רשות הדיג האוסטרלית, שהתעקש להסגביר לה סטטיסטיקות של דיג מסחרי תוך כדי אכילת קוקטייל שרימפס, למרות שהיא אמרה לו שהיא טבעונית ואלרגית למתמטיקה.
"יש גם עובדי ציבור אטרקטיביים," אני טוענת. "אני בעצמי עבדתי במגזר הציבורי, זוכרת? זה לא ‑"
"אולי תסתמי, קייט, ופשוט תסתכלי!"
היא לא תניח לי עד שאצטרף אליה מול החלון, אז אני שומרת את המסמך שלי ומניחה את הלפטופ. כשאני חוצה את החדר בדרך אליה, אני מחליקה במורד אפי את משקפי הקריאה שלי, בעלי המסגרת השחורה, ומשלבת את זרועותי בהכנה להפגנת חוסר שביעות רצון. הנה באה משטרת הכיף.
היא שולחת לעברי מבט חטוף ומזעיפה פנים. כן, בסדר, אין שום דבר זוהר בטייץ השחורים שלי, בגרביים הלא‑תואמים ובסווטשרט הפינגווין התכול שאני לובשת, אבל אם בבית שלי עצמי אסור לי להתלבש בנוחות, אז איפה מותר לי? גלגלתי ואספתי לפקעת רפויה את התלתלים האדמוניים הבלתי ניתנים לשליטה שלי, שמוחזקים בקושי בעזרת עיפרון שהשתמשתי בו לכתיבת התיקונים לספר שלי. בגלל כל ההפרעות, רשימת התיקונים ארוכה כמעט כמו הספר עצמו. איך אמהות אחרות מצליחות לעשות את זה?
אני מסתכלת מבעד לחלון.
"שלא יראה את הפינגווין!" גרייס פוקדת, נועצת מבט נוקב בסווטשרט שלי. "קייט, את נראית כרגע כמו ההפך המוחלט של DTF."
אני אכן ההפך המוחלט מזה. אני עומדת להזכיר לה מהי הסיבה לרצף שנות ההתנזרות שלי, כשמושא ההתפעמות של גרייס מפציע מתוך המשאית. שיער בלונדיני בהיר. זיפים קלים. קרעים בג'ינס. כולו שרירים וקוביות. הוא מבצע את ההעברה בהתנהלות רגועה שמזכירה את ג'ון בון ג'ובי בסרט "ולנטינו לאור ירח". הוא מרהיב בלי שמץ מאמץ.
"אני יודעת שאת באבל, קייט, ושאת 'רשמית לא בעניין'. אבל בחייך. אפילו את בטח מעריכה את מה שהולך פה."
הוא מטה את בסיס מיטת הקינג סייז שהוא סוחב על משטח עם גלגלים, ושתינו מטות את הראש יחד איתו, מהופנטות. שאלוהים יעזור לי! אני מיד מרגישה אשמה ומתרחקת מהחלון אל בין הצללים.
"מותר לך להסתכל על גברים אחרים," גרייס אומרת, עכשיו בטון עדין יותר. "כל העולם יודע שתאהבי את קאם לנצח."
כן. "עד שהמוות יפריד בינינו" זאת רק ההתחלה מבחינתי.
חשבתי שהאהבה תדעך, כמו שהאבל דועך. בהתחלה פחדתי שהיא תדעך. פחדתי שיגיע היום שבו אשכח איך בדיוק נראה קו השיער בעורפו של קאם. או איך ניחוח של אראמיס בישר על נוכחותו מאחורַי אחרי מקלחת וגילוח, מגבת כרוכה סביב מותניו, טיפות מים זולגות מקצות שערו אל עורי כשנישק אותי.
לא הייתי צריכה לדאוג. אחרי שקהו הזוויות החדות ביותר של האבל הראשוני, והיה אפשר לחזות במעורפל איך ייראו החיים בלעדיו, אהבתי אליו רק התעצמה וגרמה לכל הגברים האחרים להחוויר בהשוואה אליו.
זה נכון גם לגבי הבחור של גרייס מעבר לכביש, שעכשיו יוצא שוב מהבית שלו. הוא קופץ בחזרה אל המשאית, גורר מתוכה שידת מגירות ומעלה אותה בזהירות על המשטח עם הגלגלים, מזיז כמה ארגזים כדי לפנות מעבר ונעלם בחזרה בתוך הבית. יעיל. מרוכז.
"מוסר עבודה משובח," אני מציינת. מהבעת פניה של גרייס אני מבינה שהאבחנה שלי לא מספקת אותה.
אנשים אומרים לי שאני עדיין צעירה. הם אומרים שאכיר מישהו חדש. הם מציינים שאני רק בת ארבעים והזוגיות הממושכת ביותר בחיי אולי עדיין נמצאת לפני. אני מבינה את זה, מבחינה אינטלקטואלית. אבל יהיה קשה להיות זה שבא אחרי קאם. יהיה בלתי אפשרי ליצור עם מישהו חדש את מה שהיה בינינו. בגלל זה אני לא מסוגלת לעמוד כאן בחלון הבית שלי ולרייר על איזה חתיך בחולצה משובצת, DTF שאיננו עובד ציבור, בזמן שהוא פורק מהמשאית חצי איקאה לגמרי בכוחות עצמו.
"כבר עברו שנתיים," גרייס מזכירה לי. כולי סומרת מהציפייה המשתמעת, שכבר הייתי אמורה להתגבר על האבל שלי. שאולי הגיע הזמן "לעבור הלאה". המחשבה על זה מלחיצה אותי. איך אהיה מסוגלת לצאת, אפילו רק לדייט ראשון, עם איזה קורבן תמים חסר מושג ממשי עד כמה אני שבורה? כל מי שיהיה איתי אי‑פעם, ייאלץ תמיד להסתפק רק בחלק ממני. למה שמישהו ירצה להסתפק בזה?
"אני עדיין לא מוכנה, גרייס. אני אפילו לא מעוניינת בזה כרעיון תיאורטי. יש לי את צ'רלי, ואת הספר שלי, ואת אמא, ואת העבודה ‑"
היא מניחה יד על זרועי בעדינות ומשתיקה את קטלוג התירוצים שלי. "את מפחדת."
גם גרייס אמורה לפחד. גם הסיפור שלה לא היה קל. היה לה סיפור אהבה גדול, שסחף אותה במשך רוב העשור האחרון וירק אותה החוצה בגיל שלושים ושמונה, היישר לתוך מרפאת פוריות, עם ביציות על סף פקיעת תוקף וחלום עז כל כך עד שאפילו הצפי של "חמישה אחוזי הצלחה" שהמומחית לפריון נתנה לה, לא הצליח לעמעם את תקוותה. אני לא יודעת איך היא לא מבועתת עכשיו מהמחשבה על זוגיות, בדיוק כמוני.
כמובן, בדיוק כשאני מוכנה לחזור אל חיקו הבטוח של הספר שלי, הבחור מעבר לכביש מרים מבט אל הבית שלי ותופס את שתינו בוהות בו. נפלא.
"לחיי שכנים חדשים לוהטים," גרייס ממלמלת ומרימה לעברו את כוס היין שלה מבעד לחלוני, כאילו אנחנו מתפעלות ממנו מעברו השני של בר.
"למה יש לאבא רימון יד בחדר העבודה שלו?" צ'רלי צץ לפתע.
אבל זה לא הזמן המתאים למשחקי מלחמה. אני מנסה לחשוב על תירוצים מתקבלים על הדעת לכך שגרייס ואני עוד רגע נופלות מהחלון, למען יחסי השכנות העתידיים. אולי נמציא שהתנדבנו למשמר השכונתי?
"אממ, דרגת איום רמה שש," היא לוחשת.
"אני יודעת, אני מבועתת."
"לא! לא ג'ון בון ג'ובי מעבר לכביש," היא אומרת. "צ'רלי!"
אני משפילה מבט אל הבן שלי. הוא ירש את תלתלי הזהב של אבא שלו, את הנמשים שלו, את העיניים הכחולות השובבות שלו... ואת רימון היד שלו?
קאם אמנם היה מרצה לספרות אבל היסטוריה היתה אהבתו הגדולה. הוא תמיד אסף מזכרות משדות קרב מעבר לים. קליעים מצרפת. רסיסי פצצות רנדומליים. בקבוקון חול מהחוף בגליפולי. ומתברר שגם רימון יד, פעיל מאוד למראה, שנמצא כרגע בידו הקטנה והחמה של בננו הנלהב בן החמש.
"תן לי לראות את זה," אני אומרת ומחלצת את הרימון מידו של צ'רלי בעדינות מרבית. כמובן אין שום סיכוי שזה רימון חי. קאם תמיד קנה מזכרות רק מאספנים לגיטימיים ומסוחרי עתיקות רשומים על פי חוק. לו היה כאן עכשיו, הוא היה כורע לצד צ'רלי ומסביר לו איך פועל רימון, צ'רלי היה יוצא מהשיחה קצת יותר מלומד, ולי היה דבר אחד פחות להסביר לו על העולם. המחשבה על כל השיחות האבודות שכבר לא יתנהלו ביניהם מכאיבה לי בלב לא פחות מכפי שכואב לי הראש מהניסיון לגשר על הפער.
"קייט ברגע השיא שלה," גרייס אומרת בעודה מצלמת אותי מחזיקה ברימון. היא חותכת את התמונה ומשאירה ממנה רק את הזרוע הפינגווינית שלי, האוחזת ברימון, ואז היא מעלה את התמונה לפייסבוק לפני שאני מספיקה לחשוב בהיגיון. אני מבינה שהיא תייגה אותי כי הטלפון שלי מיד מהבהב על הספה באור של הודעה נכנסת. נעלתי את האפשרות לתייג אותי בהגדרות בדיוק בגלל מצבים כאלו, שבהם אהבת הדרמה של גרייס מתנגשת עם ההעדפה שלי לא להזמין את כל רשימת החברים שלי לצפות בכל אפיזודה של מהומת חיי.
"זה בסדר," אני מרגיעה אותה, "זה של קאם!" קאם היסודי והרציני, שאפשר לסמוך עליו, שלעולם לא היה מחזיק בבית נשק חי. עצם הרעיון שהרימון הזה עלול להיות מסוכן, מגוחך לגמרי.
ובכל זאת אני הרי סופרת בשאיפה. לא רק שהדמיון שלי ממשיך לעבוד במשך תקופת האבל אלא שהוא אפילו ניזון ממנה. אני כל הזמן ממציאה תרחישי מצוקה שבהם משהו נוסף נלקח ממני. מישהו נוסף. כך שלבסוף, החלק האימהי שלי מתעשת.
"גרייס, למה שלא תיקחי את צ'רלי לאנשהו? אולי תלכו לקנות גלידה?"
"מגניב!" צ'רלי צועק, רוקד במקום. הוא נלהב כל כך מהגלידה ומזמן האיכות עם גרייס, שאני נאלצת לזוז הצדה כדי שלא יעיף מהיד שלי את הדבר הזה.
זאת עדות לעוצמת החברות בינינו, העובדה שלגרייס יש מושב ילדים קבוע במכונית שלה, למען צ'רלי. אבל לפני שהם מספיקים לצאת, סירי קוטעת אותנו ומודיעה לגרייס שיש לה שיחת פייסטיים.
"תן לי רק רגע אחד פה, חומד," גרייס אומרת תוך שהיא נוגעת במסך כדי לענות. צ'רלי מלופף על הרגל שלה, מנסה לגרור אותה לעבר הדלת, ואני נאלצת לומר לו שירפה ממנה.
"איפה את?" נשמע קול אישה ברגע שהשיחה נענית. אני לא יכולה לראות את המסך, אבל הקול שלה נשמע לחוץ. "גרייס, תקשיבי לי. אני בארגז החול..."
צ'רלי מרפה מהרגל של גרייס ומושך בזרועה כדי שיוכל לראות את ארגז החול המדובר, אבל אני יודעת מהקריירה הקצרה שלי בשירות הציבורי שהאישה מתכוונת לומר שהיא מוצבת איפשהו במזרח התיכון.
"כרגע הראיתי את הפוסט שלך בפייסבוק לאחד העמיתים שלי," האישה מסבירה. "הוא מומחה חבלה. תקשיבי, אני לא רוצה להלחיץ אותך, אבל את צריכה להתקשר למשטרה."
נשמעת דפיקה בדלת וגרייס ואני קופצות.
זה הם? לא. מה? אפילו עדיין לא התקשרנו אליהם.
אני הולכת על קצות האצבעות במסדרון, בזהירות רבה, חולפת על פני הארגזים עם הבגדים של קאם שסוף‑סוף ארגנתי וארזתי בסוף השבוע האחרון. הגעתי למסקנה ששנתיים זה פרק זמן ארוך דיו ועשיתי מארי קונדו לכל צד הארון שלו, תוך כדי צפיית נחמה ב"ברידג'ט ג'ונס" בלפטופ. אבל היו לי ציפיות מוגזמות לגבי היכולת שלי לשחרר אותם. לשחרר אותו. התברר שכנראה אֶרצה להביט בהם עוד פעם אחת אחרונה. ואולי גם ללבוש אותם. יכול להיות שלתמיד.
כשאני פותחת את הדלת, רק במזל גדול אני לא שומטת את רימון היד על המקום ומפוצצת חצי רחוב. אלוהים, הוא נראה טוב. מקרוב זה כבר כמעט מגוחך כמה שהוא חתיך. לשנייה אחת בלבד אני נפעמת מהפלא המרהיב של פניו המסותתות של השכן שלי. ומהגוף המחוטב שלו. בעצם מכל המכלול שמהווה את דמותו. ואני שוכחת שיש לי משהו ביד שעלול להתפוצץ.
"הֵיי," הוא אומר בחום, מנגב את כף ידו על הג'ינס שלו ומושיט לי אותה ללחיצה. כשאני לא נענית, הוא מפנה את תשומת לבו אל כף היד שלי ונרתע, ואז הוא אומר, "סליחה, זה זמן לא טוב?"
כאילו, כן, בטח. אני עומדת פה עטופה בשמיכה לבישה בצורת פינגווין, לופתת בידי דבר שהוא ככל הנראה תחמושת עם חומר נפץ אמיתי, חי, בזמן ששליחינו במזרח התיכון מנסים לנהל את המשבר מרחוק ולמנוע את פיצוצו מהחדר השני... אבל אני מושיטה את היד הפנויה שלי בכל זאת. לא צריך לזרוק את כללי הנימוס לכל הרוחות רק בגלל שאנחנו בדרגת איום שש.
"אני קייט," אני אומרת לו בקול יציב. "ברוך הבא לרחוב ברקסטון." אני מביטה מעבר לכתפו, מעבר לאיקליפטוס בחצר הקדמית שלי, מעבר לכביש ומעבר לפרוור, עד שאני רואה את ההילה הסגולה של הרי בּרינדַבֵּלָה באופק.
מה בדיוק אני מנסה לראות? את הסוס הלבן שלו?
"ראיתי אותך ואת החברה שלך בחלון," הוא אומר. הבושה. "חשבתי שכדאי שאבוא להגיד שלום. אני ג'סטין."
"אני צ'רלי!" הבן הסקרן שלי נדחף בינינו ונעמד היישר מולו. "מה זה DTF?"
ברצינות? מפגש השכנים הידידותי הזה הוא אסון יחצני מתחילתו ועד סופו. אני מוכרחה להציל את המצב איכשהו, במהירות, אם אני רוצה אי‑פעם להצליח להסתכל לאיש הזה בפנים שוב.
"יש לי רימון יד," אני פולטת, מרימה את הראיות כדי שג'סטין יוכל לבדוק אותן מקרוב. בתור הסחת דעת זה די מצליח לי. הוא נראה מבולבל והמום. "אבל זה בסדר!" אני ממהרת להסביר. "חברה של חברה שלי מכירה מומחה חבלה צבאי. אני בטוחה שהיא מגזימה ‑ אבל עכשיו הצבא מעורב בעניין, וגם חצי פייסבוק כבר בעניינים, אז אני אצטרך לקרוא למשטרה ולערב גם אותם בזה."
יותר מדי אינפורמציה, הרבה יותר מדי מוקדם. ג'סטין נראה מבוהל ודרוך, וגם הורס ברמת כריכה של רומן רומנטי, אבל אין לי כרגע מספיק רוחב פס כדי לפתח עליו קראש.
כל הסיפור הזה היה עושה לקאם את היום. את השנה. הוא היה עושה מהסיפור הזה מטעמים במשך שנים. סיפרתי לך על הפעם ההיא שאשתי הפעילה התראת ביטחון גלובלית בגלל רימון יד מזויף שקניתי בחנות צבאית בווייטנאם?
"זה לא שלי!" אני מסבירה במהירות לג'סטין. "אל תדאג. אני לא טרוריסטית."
אני כבר מחכה לשמוע את גרייס מנתחת את השיחה הזאת מאוחר יותר. אני יודעת שהיא תרצה להטיף לי על רמת הפלרטוט הירודה שלי. תראי, קייט, העיקר הוא להימנע מיצירת רושם שמדובר במצב של חטיפת בני ערובה...
ג'סטין בוהה בי כשאני מניחה את הטלפון שלי על אחד הארגזים של קאם, פותחת אותו על ספיקר ומתקשרת לתחנת המשטרה המקומית. הוא נראה כל כך מדהים והוא בוהה בי בריכוז כזה, שלרגע אני מצטערת שאני לא נראית בכל זאת קצת יותר DTF. אבל אין זמן לחרטות. אני מנסה להוציא את העיפרון מהשיער שלי, למקרה שאצטרך לרשום הנחיות, אבל הוא תקוע בקשר של תלתלים ועכשיו אני סתם תולשת לעצמי שיער מהפקעת, במקום שיתפזר על עורפי ברכות חולמנית, כמו שהיה קורה אצל כל מי שהיא לא אני.
תתרכזי! אני צריכה להבין מה להגיד לרשויות.
"הלו?" אני אומרת בהיסוס כשמישהו עונה לי בתחנה. אני מנופפת לג'סטין שייכנס פנימה, סוגרת את הדלת והולכת אחריו כשהוא פוסע בזהירות סביב הארגזים עם הדברים של קאם, כאילו הוא הולך בשדה מוקשים. למען האמת, ייתכן שזה באמת המצב. אנחנו נכנסים לסלון שלי, שמעוצב בסגנון שנות הארבעים ‑ קמין, מדפי ספרים, כורסאות במראה מיושן, מעמדי עיתונים עמוסים במחברות וספרים ‑ וגרייס לא היתה יכולה להיראות שמחה יותר כשהיא רואה את מי הפינגווין הביא.
היא מסיימת את השיחה שלה עם איש הקשר הצבאי, זורחת לעבר ג'סטין ומיד משנה את כל ההתנהגות שלה, בזמן שאני מנסה להשתלט על עצמי ולהישמע יותר כמו מגייסת התרומות האקדמית בעלת הניסיון שאני, ופחות כמו קרימינלית.
"בעלי היה אובססיבי להיסטוריה צבאית," אני מתחילה להסביר לשוטר שענה לי. "הוא מת לפני שנתיים, ומאז עדיין לא הצלחתי להביא את עצמי לפנות את הדברים מחדר העבודה שלו..."
"גבירתי, התקשרת למשטרת מונרו," השוטר אומר, קוטע את שעת הסיפור שלי. "זאת מתיחה טלפונית?"
"לא, לא," אני נרעשת. "הלוואי! לא שהייתי עושה דבר כזה, כמובן. אני מאוד מעריכה את העבודה שאתם עושים."
גרייס מטלטלת את ראשה ומסמנת לי בידיה להתקדם הלאה בסיפור. קל לה להגיד, היא לא זאת שצריכה להתוודות.
"בעצם זה סוג של מצב די מצחיק, למען האמת," אני אומרת, למרות ששום דבר לא קרוב להיות מצחיק במצב הזה. "מה שקרה זה שהבן שלי בן החמש מצא רימון יד בחדר העבודה של אביו המנוח, ועכשיו אני מחזיקה אותו ביד שלי."
אני בדרך כלל אומרת "מת". לא "מנוח". גם לא "נפטר" ולא "ז"ל". פעם, באינטראקציה חברתית מלחיצה, אמרתי שקאם "עזב" את צ'רלי ואותי, מה שהוביל לכך שאישה אחת השמיצה אותו על כך שנטש אותנו.
משתררת שתיקה לרגע, בזמן שהשוטר מעכל את הסיפור שלי. אני חוששת שג'סטין הפסיק לנשום בזמן הזה.
"תוכלי בבקשה להמתין על הקו?" השוטר אומר ומעביר אותי למוזיקת ג'ז רגועה, שלגמרי לא הולמת את אופי השיחה שלנו.
"גרייס, זה השכן שלי, ג'סטין," אני מסבירה במאור פנים, כאילו נפגשנו כולנו בתיאטרון. "ג'סטין, זאת ‑"
אני לא יכולה לסיים כי שוטר בכיר יותר עולה על הקו.
"גבירתי, אמרת שבעלך היה בצבא?"
"לא ‑ הוא היה מרצה לספרות אנגלית."
נשמעת אנחה. "אז אם כך הוא לא היה מומחה מוסמך לכלי נשק?"
אני יכולה להבין לאן הוא חותר, אבל קאם לא היה אידיוט. כל הדבר הזה הוא חוסר הבנה אדיר, שנובע מהחברה המגזימנית של גרייס שעובדת בצבא.
"בעלי התמחה בספרות ימי הביניים," אני מיידעת את השוטר. המדפים מאחורינו עמוסים במאות ספרים שיכולים לתמוך בטענתי. "אבל כשקאם ליקט את האוסף שלו, הוא תמיד דאג לקנות פריטים רק ממקורות ידועים ומוסמכים. אני בטוחה שזה רק העתק של רימון. אני מתקשרת לדווח על זה רק כי חברה שלי העלתה תמונה לפייסבוק ומומחה חבלה התקשר אליה בדחיפות מארגז החול." אני מרגישה מאוד רשמית כשאני משתמשת במושג הזה.
אנחנו כאילו חיים בסרט פעולה. באופן אישי, אני מתלהבת מכך שג'סטין זוכה לבידור כה משובח כבר ביומו הראשון בשכונה. עכשיו, אחרי שהוא התגבר על ההלם הראשוני, אני קולטת שהוא נכנס לזה. עיניו החומות בורקות מאדרנלין.
"את חושבת שתוכלי אולי להניח את הרימון במקום כלשהו מחוץ לטווח הישג ידם של ילדים?" השוטר שואל.
אֵם השנה.
"נשלח אלייך את יחידת החבלה בקרוב, וכמה אנשי צוות צבאיים שמטפלים בענייני תחמושת לא פעילה."
אני מביטה מבעד לחלון החזית כאילו החבלנים יופיעו שם באורח פלא ‑ יצנחו לתוך שיחי האזליאה שלי ממסוקים שחגים בשמים ‑ אף שעדיין בכלל לא הספקתי למסור את הכתובת שלי. ובדיוק ברגע הזה אני מבחינה בבוס שלי, יו, במכונית הבלתי ניתנת להחמצה שלו, אאודי ספורט קוּפה, פונה בבטחה אל שביל החניה שלי.
אין לתאר. פשוט נהדר.
"כל מה שלא נכתב", אמה גריי | תרגום: רנה ורבין | הוצאת ידיעות ספרים | 352 עמודים