בספר הביכורים שלה, הפסיכותרפיסטית בירי רוטנברג מעניקה לגיבורה חברה דמיונית מפתיעה למדי: קלרה היטלר, אמא-של. "קלרה שלי" עוסק ביצירת קשר עם חברים דמיוניים, שעוזרים לנו להתמודד עם אתגרי החיים בעתות משבר ולחזק את מערכת החוסן הנפשי שלנו. בשנים שהעבירה בכתיבתו, גילתה רוטנברג עוד ועוד נשים כמוה, דור שני לשואה, שגם הן מרבות לחשוב על אמו של הצורר הנורא.


חלק 1

קלרה שלי, המון זמן לא דיברתי איתך בראש, ודווקא עכשיו את חוזרת לדיבור הפנימי עם עצמי. עברנו לא מזמן לדירה החדשה. בעלי, אני, התינוק והכלבה. קירות הדירה מריחים סיד טרי שצורב בנחיריים. אני מריחה את התינוק המושלם שלי, כשהוא מונח על שידת ההחתלה. גופו חזק, הוא שמנמן, אני אוהבת לפרוש אותו ולהתפעל מכל קפל של הווייתו. כשנולד מתוכי הגיח עם אגרופים קפוצים למול העולם, וכעת הוא שוכב לידי בעריסה. קודם כשחיתלתי אותו התחלתי לחשוב על המשפט הראשון שאכתוב לך. התגעגעתי אלייך. לא הגעת אליי מאז גיל ההתבגרות. מעניין איפה המחברת הישנה שכתבתי בה אלייך. בכל מקרה, אז הייתי מתבגרת ועכשיו אני אמא של תינוק. הוא ריחני ומשוח בשמן לעיסוי תינוקות. כפות ידיו ורגליו רפויות, מרוצות. על פניו נסוך חיוך שבע. הוא שוכב בעריסה שעשויה מעץ. המוכר אמר לנו שבעץ של העריסה משובצות עיניים שמשגיחות על האם והתינוק. אני מביטה בתינוק שלי והוא מסתכל אליי בחזרה. אני רוצה לטעום אותו. הוא שלי. הוא הממתק האנושי האכיל שלי. את מאמינה קלרי? את מאמינה שילדתי תינוק ואני א-מא. א-מאא. א-מא. התינוק שלי בעריסה עסוק בלתפוס את כף הרגל שלו בכף היד. כשילדתי תינוק ילדתי גם את עצמי. בעלי אומר שאני אמא לביאה, דרוכה, חייתית, מרגישה כל אוושה בתינוק שלי. אני אוזקת את עצמי כל לילה למיטתו, פוקדת את שנתו למען הכול ייטב למענו. ומצד שני, אף אחד לא יודע שלפעמים בא לי לצרוח ולשרוף את הגרון ואת העולם. בא לי להיות רעה. אמא מזניחה. אני מסתירה את זה מכולם. לפעמים בא לי להיות שוב המתבגרת הבועטת הזו שכתבה לך מחברת עבה. זו שהרגישה דפוקה, משוגעת וגם רוצחת המונים מגעילה. אבל מה יהיה אם אפגע בו, קלרי? מה יהיה אם אהיה פתאום אמא מפחידה? לפעמים בא לי לארוז מזוודה. לברוח. להשאיר אותו עם בעלי ולהתחבא באיזה בית מלון נידח עם פקיד קבלה מנומנם. אולי גם במקרה באותו הערב תגיע חוליית טרור ותהרוג את כל שוכני בית המלון, ואז תהיה לתינוק שלי אמא שברחה אבל מתה בזמן שנלחמה במחבלים וניסתה להציל את כל שוכני בית המלון. אולי לאמא הזו שאני, עדיף להילחם בחוליית טרור במקום בעצמי. הכלבה נובחת על שליח שעובר מעבר לדלת והתינוק שלי מתחיל לבכות. אני הולכת אליו. ביי. אני לא מאמינה שחזרת אליי אחרי כל כך הרבה שנים שכבר היינו בנפרד. גם הפעם את מבלבלת אותי. איך אדע אם את צדה אותי או אני צדה אותך?

היי לך שוב, אני לא מצליחה להפסיק לכתוב לך. התינוק יונק, מטפטף לו קצת חלב מהצד, ואני כותבת לך שוב. אני יושבת על הכורסה הכחולה שקנינו במיוחד למלאכת ההנקה. יד שמאל שלי פנויה. וידאתי שהתינוק תופס נכון את הפטמה. יש לי זרמים בכל הגוף. אני לא מבינה, מישהי אמרה לי שיניקה של תינוק זה דבר מחרמן, אבל אני לא מרגישה חרמנית בכלל. אני מרגישה עצבנית כמו חיפושית בסרט טבע על הכחדה עצמית. במקרה הטוב אני כורסה קטיפתית שמחוברת אליה פטמה גדושה וענקית. התנועות המהירות של הפה של התינוק גומעות אותי, אולי הוא שואב וגומר אותי? אני מרגישה זרמים שעוברים מתוכי אליו. מה יהיה אם הוא יונק גם אותך? מה יהיה אם התכנים המשוגעים שיושבים אצלי בתודעה עוברים אליו בירושה? כשהתינוק יונק הלסתות שלי נרפות. תוך כדי יניקה התינוק מלטף בכף רגלו את מסעד הכורסה, הלוך ושוב, הקרסול שלו משרטט קו זעיר של מסלול גדילה. בא לי לשקוע לתוך הכורסה, שתבלע אותי ברחם שלה, אולי בתוכה אגלה פטמה עבור עצמי, שתוכל למלא גם אותי. 

אוי קלרי. עוד פעם הוא כמעט נחנק לי. הפסקתי לכתוב כי הייתי צריכה את שתי הידיים לשלוף אותו ולשנות לו את התנוחה. הוא השתנק וכאילו התבלבל לרגע עם החלב שנכנס לו ונפלט בהפתעה. אני נבהלתי כי הרגשתי שהוא כמעט נחנק. השענתי אותו על הכתף שלי וליטפתי לו את הגב, דיברתי אליו להרגיע אותו ולעזור לו שוב להאמין בעצמו, שהוא יודע איך לתפוס את הפטמה. אתה יודע, אמרתי לו, אתה יונק מעולה. אתה יודע הכול על הנקה, אהוב שלי. הנחתי אותו בעריסה. אני לא יודעת כלום על איך להניק תינוק, אבל גם ללדת לא ידעתי והתברר לי שהגוף שלי ידע. גיליתי שהתינוק ידע איך להיוולד, ועכשיו אני רוצה להאמין שהוא יודע גם איך לינוק, אבל האמת קלרי שאני מתה מפחד. אני חייבת לדבר עם יועצת ההנקה, לספר לה מה קרה. עכשיו התינוק נרגע. אני יושבת על הכורסה הכחולה קרוב קרוב לעריסה, יד אחת חופנת את הראש הרך והחם ויד שמאל כותבת לך מכתב. שוב אני רואה אותך בעיני רוחי מדברת לילד שלך. שרה לו. מדמיינת אותך אוהבת אותו. הכלבה נובחת בשקט לתוך עצמה מתוך חלום. היא מזיזה קצת את השפם ואת הרגליים הקדמיות. אני מסתכלת על התינוק שלי ומתמלאת באהבה מפחידה. זה הילד שלי. הגוף שלי מזין אותו. יש לי כיווצים בבטן התחתונה. א-מא. א-מא. א-מא. קלרי, מה אני אהיה? אמא טובה או אמא רעה? אמא מדויקת או אמא מזניחה? מי התינוק שלי, קלרי, איך אני אדע? אני מתה מפחד שיֵצא לי הילד שיצא לך. את תעזרי לי לוודא שהוא יהיה גבר טוב, לעצמו, לאשתו ולאנושות כולה? שלא נחזור על אותן הטעויות שאת עשית? תעזרי לי קלרי, כמו שעזרת לי פעם מזמן, את מבטיחה?

תגידי קלרי, התינוק שלך היה תינוק יוצא דופן? למה לדעתך הוא שרד אחרי כל האחים והאחיות שמתו לפניו? אני קוראת עלייך בוויקיפדיה. יש עלייך ערך. יש גם תמונה. את אשכרה תופעה פוסט-מודרנית. כשכתבתי לך בגיל ההתבגרות לא הייתה עדיין ויקיפדיה. חיפשתי אותך, טובלת בבושה נוראית בספרים ובספריות, מתייעצת עם ספרניות וממציאה המצאות כדי שלא יחשבו שאני באמת אחת כזאת שמחפשת נאצים בין המדפים וחס וחלילה קוראת עליהם ספרים. ועכשיו, לא ייאמן שכמה רגעים אחרי שנולדתי כאם אני מחפשת אותך במנוע חיפוש וירטואלי. אני זוכרת איך עזרת לי בגיל ההתבגרות. הקללות שקיללתי אותך, הצעקות שצעקתי אותך והדפים שקרעתי ושרפתי בחדרי עם שמך. זה עזר לי. לא נעים לי להודות שעזרת לי מאוד. את בטח מבינה אותי, קשה להודות שאת זו שעזרה לי בגיל ההתבגרות. עזרת לי עם האובדן של אמא, עם הסרטן שלה, עזרת לי עם האשמה, עזרת לי עם השנאה ועם הפגיעה העצמית, והכי עזרת לי להפיג את בדידותי. אני מתביישת, עד היום אני מתביישת, כי אם זה מה שעזר לי בחיים, מה זה אומר עליי ועל בני?

את זוכרת את החבר שהיה לי בתיכון? הוא היה הראשון שסיפרתי לו עלייך. הייתי בכיתה י', שקועה עד צוואר במיטה וחצי שלו ובאהבה הראשונה של חיי. אמא חלתה בסרטן השד בסתיו. הסרטן היה כל כך לא קשור לכלום, לא היה לי ברור איך הוא הופיע אצלנו במשפחה, לפני כן סרטן תמיד היה משהו שחלו בו אנשים אחרים. אצל החבר שלי בין הסדינים היה אור, ובבית שלי היה חשוך. היינו נפגשים כמעט כל יום אחרי בית הספר. רציתי לספר לו על הסרטן של אמא ועלייך, אבל לא הצלחתי. בסוף זה יצא כששכבנו שנינו עירומים על המיטה. בחדר דלק רק אור אדום עמום שבקע ממנורה עומדת. שמענו את לואי ארמסטרונג שר על העולם, הכול כאילו היה נפלא ומושלם. ואז אמרתי לו שיש לי סוד. שהוא חייב לנשק לי את הטבור ורק אז אני אספר. בזמן שהוא רכן עם הראש לטבור שלי, אמרתי לו את המילים הקשות ממש מהר, קלרה היטלר היא החברה הדמיונית שלי. החבר שלי צעק, מה? והתפקע מצחוק. הוא שאל אם אשכרה את זו שאני מדברת איתה בראש. אמרתי לו שכן. הוא נישק אותי וצחק אלף נשיקות לתוך הטבור שלי. הצחוק שלו הדביק אותי והתערבב לי עם הדגדוג מהנשיקה. אני לא זוכרת אם זו היתה נשיקה יבשה או רטובה, אני זוכרת שצחקנו מלא עד שהבטן התחתונה כאבה והתכווצה. איך אהבתי אותו, קלרה, אבל לא הצלחתי להגיד לו את המילים הקשות האחרות. שומע, לאמא שלי יש סרטן, אבל זה תכף יעבור לה, זה סתם שטויות כאלה שקורות.

את זוכרת את המכתב שכתבתי לך אחרי שנגעתי בזין של החבר שלי בפעם הראשונה? הגוף הזה שלו שהיה יבשת חדשה. את זוכרת שהחזקתי וליטפתי את הזין שלו? זה היה כמו להחזיק ביד כוכב. היד שלי רטטה אחר כך כמה ימים. החבר שלי ליטף אותי בכל הגוף. שעות של עירום משותף. שעות שבהן לא יצאנו מהחדר וגילינו ארצות חדשות בתוך עצמנו ובמרחב שבינינו. שעות של כתיבת שירים שלי והלחנה שלהם דרך האצבעות שלו. 'הגוף שלי הוא מדבר' היה שיר הבית שלנו. גרנו בתוך השיר הזה. שם גיליתי לראשונה שבתוך המדבר המת של הגוף והסרטן יש נאות מדבר, מעיין חי מפעפע בתקווה. אבא מצא אותי יום אחד בחדר יושבת וקוראת את 'האדם מחפש משמעות'. בהתחלה הוא צעק והחביא לי את הספר עם הכריכה הדקה הבהירה והקמטים במזנון מאחורי הבקבוקים של האלכוהול. הוא נעל את הדלת החומה הקטנה ואת המפתח הניח מלמעלה על הכריכה הקשה של האנציקלופדיה העברית. עקבתי מרחוק אחרי כל הפעולות שלו כדי שאוכל לפתוח בזהירות, לקרוא, להחזיר את הספר למקום ולנעול. כשאבא הבין שאני ממשיכה לקרוא בספר הנעול הוא הצליח גם להבין שאני מחפשת משמעות. זה היה אחרי שצעקתי עליו שהוא ואמא לא מבינים אותי ואת האושוויץ שלי. בחדר שלי בטוש עבה ושחור כתבתי על הקיר מעל המיטה: "אדם שיש לו לְמה למענו יוכל לחיות יוכל להתגבר תמיד על כל איך" (תגידי, איך זה שכל הכתובות המשמעותיות בעברית הן תמיד בלשון זכר? זה מצמצם לי את תודעת הנקבה). למזלי, ההורים שלי ראו את הכתובת על הקיר ושלחו אותי לפסיכולוגית כדי שאדבר על הסרטן, ואני דיברתי איתה כל שבוע על השואה. אמא הלכה לכימותרפיה ואני הלכתי לפסיכולוגית כל יום רביעי בשעה שש. ישבתי אצלה על כורסה בצבע בז', מרופדת בבד רך, ודיברתי איתה על החיפוש אחר משמעות במחנה ההשמדה. בתחילת הטיפול התביישתי לומר לה את המחשבות האמיתיות שלי בקול רם. התלבטתי בראשי עם איזו חברה דמיונית כדאי לי להעמיק את הקשר, אמא של היטלר או הנסיכה דיאנה. טוב, לא באמת היתה לי התלבטות, אבל התביישתי לספר לפסיכולוגית שאת בכלל קיימת. יצרתי התלבטות בינך לבין דיאנה כי ניסיתי להיראות נורמלית. ניסיתי שתהיה לי חברה דמיונית אצילית ונסיכתית ולא נאצית פסיכית כמוך שתקועה בגרון. היה לי ממש קשה להגיד אותך בקול רם. להודות בך. פחדתי שהיא תראה עליי כמה אני משוגעת. כולן בבית הספר התחברו לאנה פרנק ואני נדבקתי בך, הרגשתי שאת בנשמה שלי כמו עלוקה. הרגשתי שאת נאצית שצדה אותי ושבו זמנית אני יהודייה שמנסה לצוד אותך. תא סרטני שטעה ביום ובשעה. 

קלרה היטלר (צילום: Three Lions/Getty Images)
קלרה היטלר|צילום: Three Lions/Getty Images

בתחילת הטיפול עוד ניסיתי שוב ושוב עם הנסיכה דיאנה. אמא אהבה אותה, וביום שהיא והנסיך צ'רלס התחתנו אמא ממש התרגשה. היא גם גידלה שני בנים לתפארת, שני נסיכים, והיא שמרה על אצילות והיתה עדינה בנפשה למול כל הקשיים. אני זוכרת שהיה שלב שבו ניסיתי כל פעם לשנות את המחשבות. איך שאת קפצת לי התחלתי לדמיין את דיאנה, לדבר איתה, לדמיין אותה, להעביר ערוץ. ניסיתי, אבל לא היתה לי שם תשוקה. דיברתי עם דיאנה על בגדים ופריטי לבוש תואמים. הרגשתי כאילו היא לא מבינה מספיק בטראומה או במוות כמוך. אז היא עוד הייתה בחיים, מי כבר יכול היה לדמיין שהיא תמות בפתאומיות באופן טרגי בתאונת דרכים? כל הזמן נמשכתי לכתוב את השם שלך, את זוכרת? כתבתי ורעדתי מפחד. הכתיבה אלייך ערבבה לי את החמלה ואת הפחד. זה מה שאמרה לי הפסיכולוגית אחרי כמה חודשים טובים, כשאזרתי אומץ והיא שמעה אותי אומרת את שמך, צחקה במבוכה והשתעלה עוד חצי שעה. אחר כך היא נראתה מבוהלת. היא היתה כל כך מופתעת לגלות אותך ושאַת הסוד שהיה לי קשה לדבר עליו. ברגע הראשון נבהלתי, אחר כך נעלבתי, צחקתי, בסוף הרגשתי הקלה. 

בפלנטה אחרת של גוף ומחלות ובית חולים אמא הלכה והשתנתה. עם כל טיפול של כימותרפיה נשר השיער עוד קצת, הפאה גירדה לה ולא היתה נוחה. היא קיבלה עוד סטרואידים או איזושהי תרופה שגרמה לה להיות נפוחה ועצובה. בלי הפאה השיער שלה נראה חסר ודליל. זה היה כל כך מפחיד וגם מוזר כי היא הזכירה לי את דוד בן גוריון, ולפעמים פחדתי שהיא תתפוצץ באמצע החדר כמו בלון. הגוף שלה היה רווי בסבל ובכימו בצבע כתום, העיניים שלה היו תלויות לה מתחת לגבות, היא הביטה בי במבטים מוזרים, כאילו האישונים שלה קרועים. היום אני חושבת שהיא ניסתה לראות ממני עוד ועוד. אולי זה היה מבט שכבר הבין שנשאר לנו ממש מעט זמן יחד, שבעוד זמן קצר לא נתראה לעולמים. לא הצלחתי להביט באמא בחזרה, לא הספקתי להיפרד, הסטתי את העיניים, ניסיתי להסתכל על הכול חוץ מאשר על העיניים שלה. את זוכרת איך לא תיארתי לעצמי שאמא תמות? הייתי בשוק, כאילו זאת לא היתה אופציה שיכלתי להביא בחשבון בתוך כל ההתרחשויות. מילאתי את הדפים ביומן במילים אמא תבריא, אמא תבריא, אמא תבריא, אמא תבריא. כאילו אם אכתוב הרבה פעמים זה יתגשם ואמא תחזור להיות אמא שלי. וגם, כי אחרי הכול, אימהות לא אמורות למות ולהיפרד מהבנות שלהן בגיל צעיר. אחרי שהיא מתה כתבתי לך בקדחתנות. הרגשתי כל כך אשמה כי לא הספקתי לבקש ממנה סליחה על כל הצעקות שצעקתי עליה. אפילו בלוויה לא הספקתי להיפרד ממנה, דודה שלי כל הזמן עמדה לידי, בכתה ואמרה זה לא יכול להיות. רציתי לומר לה סתמי, אני לא מצליחה לשמוע את עצמי, אבל בכיתי וקרסתי לתוך הגוף של דודה שלי. מבחינתי זה היה ברור שאמא תחלים ותלווה אותי תמיד בצעדים הראשונים של החיים, של הבלבול, של המיניות, בדיוק כמו שהיא ליוותה אותי לכיתה א' ובדרך התחילה לבכות. זה גם הובטח לי כמעט בכל עמוד בספרי ההדרכה לגיל ההתבגרות. הרגשתי שהספרים מבטיחים לי את הליווי הבטוח – שתפי את אמך, ספרי לה על עצמך, אל תתביישי לשאול שאלות על גופך. במקום הזה במדף שלי של החיים היה כתם ריק. נשאר גוף בלי האמא שלו. נשאר סימן שאלה בלי מענה ובלי הנקודה שמתחת. חיפשתי בספרייה ובחנויות ספר הדרכה שמדריך מתבגרות בלי אימהות אבל לא מצאתי חיה כזאת. אז הייתי הרבה עם החבר שלי והגוף שלו והייתי הרבה איתך ועם המכתבים אלייך. את היית התא הסרטני הסודי שלי, מלא חיים, אכזרי ואהוב.

מהרגע שסיפרתי לפסיכולוגית עלייך התחלתי להגיע אליה עם הדפים אלייך. נמרחתי אצלה כמו שלולית על הכורסה. לאט לאט הכורסה שינתה צבעה, כמו זיקית, מבז' לחום, בגלל שהרטבתי שם את כל היקום. כתבתי לך בחדרי והקראתי אצלה. בכיתי ובכיתי דליים ועוד דליים. הרגשתי כלואה איתך ועם הסרטן. אני חושבת שהפסקתי גם לנשום לכמה זמן. המחזור שרק התחלתי לקבל הפסיק. הייתי בטוחה שאני כבר לא אביא ילדים לעולם ולא אהיה אמא של אף אחד, כי הגוף שלי הכריז שביתה והביצית החודשית התאדתה. השבעתי את הפסיכולוגית, בכל יום רביעי מחדש, שבחיים לא תיפרד ממני. השבעתי אותה שהיא בחיים לא תמות, שגם אם יהיה לה סרטן יום אחד היא תשרוד ותישאר בחיים. הכרחתי אותה שתגיד לי שוב שהיא תישאר איתי לנצח. היא הציעה לי להיפרד מאמא אצלה בפגישות. היא הציעה לי לכתוב לאמא שירים, מכתבי פרידה, געגועים. לא יכולתי. ניסיתי. זה לא עבד. מיד חזרתי אלייך. כתבתי אלייך. הייתי זקוקה לך, מכורה. תלויה במילים אלייך כדי להרגיש פחות יתומה. כיתה י' הסתיימה. האהבה עם החבר הראשון נגמרה. לא יכולתי כבר לסבול את הריח שלו. הוא נדף מתוך הגוף שלי, הוא נכנס לי לתוך הדם, הוא היה כבר ממש טו מאץ' בשבילי. הפסיכולוגית ואת נשארתן איתי עוד כמה שנים לתוך השירות הצבאי. עם הזמן הצבעים שלכן התחילו לדהות. בתחילה את דהית, הפסקתי לכתוב לך. נגמלתי. אולי בגלל המדים של צבא ההגנה, כשהפכתי לחיילת הפסקתי לדבר איתך. אחרי כמה שנים, כשהייתי כבר עמוק בצבא, נפרדתי גם מהפסיכולוגית. זה היה לאט לאט כמו תמונה על הקיר שהלכה והתקלפה. לפני חודשיים, כמה ימים אחרי הלידה, שלחתי לה תמונה של הבן שלי. כתבתי לה שאני רוצה לשתף אותה, למקרה שהיא זוכרת אותי והיא עדיין בחיים, שתדע שהפכתי לאמא של גוף קטן ומושלם שיצא מתוכי בשבע בבוקר ביום ראשון בתחילת הקיץ החם.

קלרי, אני לא מאמינה שאת עדיין איתי. הייתי בטוחה שנפרדנו ואת כרגע עוזרת או רודפת, אנא עארף אחרי מי. אולי את עם נערה יהודייה אחרת, עוד אחת מסובכת שבמקום להזדהות עם יהודיות שניצלו בשואה מתחברת דווקא לדמות נאצית רשעה. איך זה שעכשיו, דווקא אחרי הלידה, את חוזרת אליי? אני מסתכלת על הפולקע של הבן שלי וחושבת על הפולקע שבטח היה להיטלר שלך. אממממ... איך הייתי משמידה את ההיטלר שלך. אני מדמיינת איך אני דורכת עליו כשהוא זוחל, יורקת עליו כשהוא מדבר. ההיטלר שלך. אני מדבירה אותו כשהוא חי ונושם. מצד שני אני אומרת לעצמי, תירגעי נשמה, היטלר רק תינוק, צריך לתת לו הזדמנות, תינוקות לא נולדים רעים, אולי אלו נסיבות החיים שהופכות אותם לאנשים שעושים מעשים רעים. 

עכשיו כשהפכתי לאמא והצטרפתי לשבט של נשים שעוסקות במלאכה הקדומה של האימהות, אני מרגישה שמוטל עליי מלוא כובד האחריות להבין את כל הפינות האפלות באוהל האדום. את, קלרי האמא שאהבה את בנה אדולף, הבטת בו במבט אוהב ומתפעל, והמבט המתפעל שלך הפך למפעל השמדה. אני נזכרת בתמונה שלך שאומרים שנשא בכיסו בבונקר ברגעים האחרונים. התמונה שלך ליוותה אותו כשפקד לרצוח ילדים, נשים ואימהות. איך את מסבירה את זה? בתור אמא, בתור אישה? היית אמורה להרוג את עצמך? את זוכרת קלרי שהייתי מתעוררת בלילה בצרחות מחלום על מגף שחור מעור עם קצה מחודד שדורך לי על היד? זה היה לפני שאמא נפטרה. אחרי שהיא מתה חלמתי כל הזמן על הנאצים שרודפים אחריי. כאילו התאים של הסרטן והנאצים הפכו לרקמה אכזרית אחת. 

האשמה והבושה, השואה ומחלת הסרטן, האמא שלי המתה והאמא של יימח שמו, אוחזות בי ומתייצבות. זוגות זוגות של תאומות שמחכות לניסויים אצל מנגלה בשקט בתור. גם לפני עשרים שנה כשכתבתי לך הרגשתי משוגעת ורעה, כמו נשאית של מחלה מידבקת שמסתובבת בקרב כל האנשים הרגילים ועלולה להדביק אותם בגועל, ברוע ובסבל של החיים. הרגשתי שאולי אם הייתי נורמלית הייתי כותבת לאמא שלי מכתבים ולא אלייך. אבל כמה שניסיתי להתקלח, לכתוב, להוריד מעליי את הכתמים, הם כל הזמן נשארים. הכתמים נדבקים. אני מרגישה אמא גרועה. את מבינה קלרה, אני מרגישה אשמה על כך שיש לי כאלה מחשבות, וכאלה שיחות עם חברה דמיונית נאצית כמוך. מילא היה לי דיכאון אחרי לידה, מילאתי על זה שאלון בטיפת חלב. עם זה יודעים כבר מה לעשות. אבל מה אני אעשה איתך ועם עצמי ועם התינוק עכשיו? מה יהיה אם אדביק אותו בשיגעון של עצמי? מה יהיה אם את עוברת לי בחלב?


האם יושבת בסלון על הכורסה הכחולה. היא בוהה בספה בצבע בורדו ממולה ומדמיינת לעצמה שעל הספה יושבת קלרה שלה. קלרה היא אישה מבוגרת, שערה בהיר, עטוף במטפחת לבנה, לבושה בגדים שחורים מבד עבה, חולצה וחצאית שחורות. מעליהן מתוח סינר לבן ועליו שני כתמים חומים כהים למטה בצד, בדיוק בפינה שאליה נשלחות כפות הידיים כדי להתנקות. הגרביים שלה גם הן חומות, ארוכות. יש לה מרפקים עבים מחוספסים וקרסוליים נפוחים. האם שומעת את האנחות הקטנות וחושבת שלפי האופן שבו קלרה מעסה את הרגל נראה שיש לה כאבים במפרק הירך. היא נראית לאם כמו אישה שעמדה הרבה שנים על הרגליים. אחרי כמה רגעים האם מדמיינת את קלרה קמה ממקום ישיבתה, מסתובבת בסלון עייפה וכעוסה. האם נשארת לשבת, בוהה, מדברת עם קלרה בלב, בצעקה. מפעם לפעם היא מפנה את מבטה לעריסה של התינוק. בודקת שהוא לא מתעורר מהרעש שיש לה בפנים.

האם שומעת את קלרה מדברת אליה. היא אומרת לה בקול נמוך וברור שצריך לשמור על העריסה. להקשיב לנשימה של התינוק. היא אומרת שנשימות של תינוק זה כמו תקוות שצריך לטפח. האם מרימה את התינוק הישן מהעריסה, מתעייפת ושוב מתיישבת על הכורסה הכחולה. קלרה צועדת בצעדים כבדים עם הסינר הלבן והכתמים, רגליה נגררות לאט, היא מתיישבת על הספה ליד האם והתינוק. מכפות ידיה מתקלף העור. האצבעות שלה עבות ושומניות. הצוואר של קלרה קצר, עצם הבריח שלה כבר ויתרה, היא שקועה אל תוך הגוף השקוף שלה. האם והתינוק נרדמים על הכורסה, עיניהם עצומות. בהיסח הדעת קלרה מושיטה את זרועה אל העריסה הריקה.


"קלרה שלי", בירי רוטנברג | הוצאת שתיים | 200 עמודים