רק ספרים מעטים מרכזים כל כך הרבה צבע, תחושות, רגשות, מחשבות - לוכדים כל כך הרבה תפיסת עולם, בכל כך מעט עמודים - כמו "חסר המוסר" של אנדרה ז'יד. היצירה המוכרת ביותר של חתן פרס נובל לספרות ראתה אור לראשונה ב-1902, ונותרה מתפקעת, יפהפייה וחידתית היום כמו אז. "קהל הקוראים בימינו אינו סולח עוד למחבר אם אחרי שצייר את העלילה אינו מכריז שהוא בעד או נגד", כותב ז'יד בהקדמה שהוסיף לספו כתגובה לשערורייה שעוררה המהדורה הראשונה. "אמנם איני טוען שנייטרליות (כמעט אמרתי 'חוסר החלטיות') היא ערובה לשאר רוח, אך אני סבור שרבים שהם בעלי שאר רוח סלדו מ... הסקת מסקנה, ושכדי להציג בעיה כהלכה, אין להניח מראש שיש לה פתרון".
מהי הבעיה המוצגת בספר? על פניו, העלילה היא סיפור התפכחותו של מישל, צעיר צרפתי שמושקע כל כולו במחקר היסטורי ובחיי הלמדנות, ומתכחש כליל לגופו ולחושיו. מישל מתחתן עם מרסלין רק כדי להעניק נחת לאביו שעל ערש דווי. אולם בירח הדבש שלהם, טיול ארוך בצפון אפריקה, הוא מגלה כבר בהתחלה שני דברים שמשנים את חייו. הראשון: מרסלין, למעשה, יפהפיה מבפנים ומבחוץ. השני: הוא חולה בשחפת, וכנראה עומד למות.
מישל לא מת - אבל הוא כן משתנה מן הקצה אל הקצה. המפגש עם נופים חדשים ותרבות חדשה, כמו גם הקרבה המבעיתה למוות, מעוררים בו תאוות חיים אדירה, שלאורה אורח חייו הקודם נראה כמו בדיחה עצובה במקרה הטוב, ובזבוז נתעב במקרה הרע. הוא מקצץ את הזקן, מטפח את גופו, פושט את בגדיו ומשתזף בשמש. הוא יוצא לטיולים ארוכים בחוץ. הוא מתרועע עם הילדים הערבים, עם פועלי החוות. האהבה שלו לאשתו גדלה ויותר ויותר - ובכל זאת, באופן מעניין, נשארת מנותקת מהתשוקה.
כל קורא סביר, בייחוד בימינו, היה מצפה שהוללות מינית - או לפחות התעוררות התשוקה לאשתו - תהיה חלק ממסעו של מישל להיכרות מחודשת עם עצמו. זה לא מה שקורה. הוא אמנם אוהב את מרסלין, אבל לא חושק בה - אלא חש משיכה גוברת והולכת לילדים הערבים הבריאים והחסונים. גם הקורא בן זמננו חש אי נוחות למקרא הרמיזות האלה, שנעות על הגבול שבין הומוסקסואליות לפדופיליה. הן אף פעם לא יותר מרמיזות; הטקסט לא מתייחס להומוסקסואליות בצורה מפורשת בשום שלב, גם לא כשנרקמת חברות קרובה וטעונה בין מישל לבין מלארק, אינטלקוטאל צרפתי שנוי במחלוקת שמעניק לספר כמה ממשפטיו החדים והמדהימים ביותר.
הן מישל והן "חסר המוסר" זכו לגינוי כשהספר פורסם, אם כי לא ברור לחלוטין היכן בדיוק מודגם העדר המוסר. האם בהתחכשות לחיי הלמדנות, ובהתעוררות לחיי החושים והיצר? מישל בז לחבריו האינטלקטואלים הפריזאיים, שנראים כאילו הם חיים אך לא חיים באמת: "איש מהם לא השכיל לחלות", כדבריו. האשמה שהוא מרגיש בתחילה על זניחת ספריו מתפתחת לעונג חסר עכבות על הנאות החושים, שמובע בפרוזה יפהפיה. כך, למשל, בעמוד 160: "חם. יפה. הכול נהדר. הה, בכל משפט כאן הייתי רוצה לזקק יבול שלם של תאוות חושים. לשווא אנסה לשוות כעת לסיפורי יותר סדר משהיה בו בחיי. זמן רב למדי ניסיתי לספר לכם איך נהייתי מה שאני. הה, אני חייב לפטור את רוחי מנטל ההיגיון הזה שאין לשאתו!… איני חש בקרבי דבר שאינו נאצל".
מישל מרגיש נאצל, אבל יודע שהאליטה הפריזאית תתנגד לתווית הזו. "חיש מהר הבנתי שהדברים הידועים כגרועים שבגרועים (השקר, אם להביא רק דוגמה אחת) הם קשים לעשייה רק כל עוד מעולם לא נעשו; אך כולם נהיים עד מהרה קלים, מהנים ונעימים לעשייה חוזרת, ועד מהרה כמו טבעיים", הוא מצהיר בשלב די מוקדם (עמוד 68). "כך, כמו בכל דבר שמתגברים על הסלידה הראשונית ממנו, עצם העמדת הפנים נהייתה לי לבסוף לעונג, ונהניתי להשתהות בה, כאילו זו הזדמנות להשתעשע ביכולותי שאינן ידועות לי". הרצון להכיר את האנושות כמו שהיא באמת, להתחכך בה, לא רק לקרוא על דמויות מתות בספרי ההיסטוריה אלא ממש לראות אנשים חיים, חורשים את השדה, עובדים בנמל, משקרים, גונבים - תאוות האנושיות הזו מולידה בו בסופו של דבר תיעוב של הישר וההגון: "לבסוף חיפשתי אצל הזולת רק את התגלויותיו הפראיות ביותר, וחרה לי שמשהו מרסן אותן. הייתי קרוב לראות בהגינות רק ריסון, מוסכמה או פחד", כך בעמוד 150. "אני מתעב אנשים ישרים והגונים. אולי אין לי מה לחשוש מהם, אבל גם אין לי מה ללמוד מהם. וממילא אין להם מה לומר… העם השוויצרי הישר וההגון! במה מועילה לו התנהגותו הטובה? אין לו פשעים, אין לו היסטוריה, אין לו ספרות, אין לו אמנויות, הוא שיח ורדים חסון בלי קוצים ובלי פרחים". גם טעמו באומנות משתנה, והוא "בז למי שאינם יודעים להכיר את היופי אלא כשהוא מעובד ומפורש" (עמוד 160): "מאז ומתמיד חשבתי שאמנים גדולים הם מי שמעיזים לייחס יופי לדברים כה טבעיים, עד שלמראם אתה אומר: 'איך לא הבנתי עד עכשיו שגם זה יפה?…".
מישל, בסופו של דבר, מפתח שנאה עצמית כתוצאה מהתנהגותו, וגם מגונה על ידי סביבתו. למה בעצם? לאורך כל הרומן הוא לא עשה דבר פסול מוסרית, חוץ מרמיזה אחת לכך שבגד באשתו עם יצאנית. הוא כן הביך את עצמו, שינה את מראהו ואת טעמו, התרועע עם טיפוסים מפוקפקים, פעל נגד האינטרסים העסקיים שלו עצמו ונכנע לתאוות נדודים אחוזת תזזית גם כשמצבה הבריאותי של אשתו הורה לו בבירור שעדיף לעצור - ובכל זאת, אי אפשר לומר בשום פנים ואופן שיש לו דם על הידיים. את אשתו האהובה הוא סעד בימי מחלתה במסירות דומה לזו שבה סעדה אותו, גם אם נכנע לצורך לצאת לטיולים רגליים להתאווררות ולראיית עולם. אז מה עד כדי כך נורא?
לא נותר מנוס מלהבין ש"חסר המוסר" כנראה אכן מתייחס להומוסקסואליות בצורה משמעותית יותר משעולה מן הטקסט היבש. עם השנים הספר זכה למעמד של קלאסיקה להט"בית, למרות שכאמור אין בו שום התייחסות ישירה להומוסקסואליות. חרף הכחשות המחבר, גם נטען שהוא אוטוביוגרפי; ואכן, יש קווי דמיון רבים מאוד בין חייו ומסעותיו של מישל לבין אלו של ז'יד עצמו, שגם הוא גילה את נטיותיו ההומוסקסואליות לאחר שכמעט מת משחפת במהלך מסע לצפון אפריקה.
בימינו, קריאה של הספר דרך פריזמה להט"בית היא מאכזבת במידת מה. הוא מתאר אמנם את תאוות החיים הפועמת שדוחפת את האינדיבידואל לעבור על חוקי החברה ולפלס לעצמו דרך משלו, הוא מביע את האופוריה שבהתעוררות החושים, וגם את האשמה והחרדה שנלוות לה. ויש בו גם לא מעט נערים ערבים שמתוארים כיפי תואר. ובכל זאת, הסירוב לקרוא לילד בשמו מונע מהיצירה להיקרא דרך הפריזמה הזו בלבד.
וטוב שכך, כי "חסר המוסר" הוא הרבה יותר מיצירה על גבר שמפתח מודעות לנטיותיו ההומוסקסואליות. הספר הקצר הזה מקפל בתוכו כל כך הרבה תפיסות, לבטים וקונפליקטים פנימיים, שלנתח אותו מרגיש כמו לפרק רימון ולנסות לתפוס כל אחד ממאות גרגריו העסיסיים. את התוכן שלו הוא מביע בפרוזה פואטית ויפהפייה, לפרקים עוצרת נשימה ממש, עם פסקאות שדורשות קריאה שנייה ושלישית בטרם ממשיכים הלאה. גם מבחינה צורנית הוא מורכב יותר משנדמה: סיפור המסגרת שעליו לא פורט כאן אמנם לא נחוץ מבחינה עלילתית, אבל כן מאפשר לקרוא את קורותיו של מישל בצורה מורכבת יותר - להטיל ספק במהימנות המסופר, למשל, או לחשוב על השלכותיו הלאה בעתיד, הן על מישל והן על סובביו.
המעלה הגדולה ביותר של "חסר המוסר" היא דווקא חוסר השיפוט המוסרי. הוא מציג דמות מורכבת ביותר, ושם בפיה ובפי דמויות אחרות אמירות חדות וחזקות לגבי האושר, היופי, הזיכרון, האומנות והמוסר - אבל בשום שלב לא מוסר לקורא איתות ברור הקורא לו לאשר או להתנגד לנאמר. הקריאה ביצירה הזו היא כמו היחשפות אמיתית לאדם אחר, כמו הקשבה לא שיפוטית - ולכן אוהבת - ולכן מאפשרת - ולכן אותנטית. היא הזמנה להסתכל על החיים מזווית אחרת, פילוסופית ואקזיסטנציאליסטית מצד אחד, ומצד שני כזו שלא מוותרת על החושניות ועל היצר - שמסתכלת על החיים לא רק מלמעלה אלא גם ממש מקרבם, שלא מבחינה בין פילוסופיה לבין מימושה בפועל, בחיים עצמם. בנקודת הסיום שלה היא מותירה את מישל מרוקן והרוס, אולי גם משועמם, אחרי שחווה כל כך הרבה, הרוויח ואיבד, הגלה את עצמו מהחברה - ובסופו של דבר גילה בעצמו רצון להשתלב בה מחדש. איך בדיוק הוא יעשה זאת? הוא לא יודע - וכמוהו, גם הקוראים נשלחים בחזרה לחייהם בתום העמוד האחרון מבולבלים, בעייפות של אחרי מסע, אבל גם בידיעה שלא יוכלו יותר להסתכל על החיים באותו אופן.
"חסר המוסר", אנדרה ז'יד | תרגום: ניר רצ'קובסקי | הוצאת אחוזת בית | 174 עמודים