לפעמים קשה להפריד בין הסופר ליצירה, אבל כשמדובר בקובץ מסות אישי כמו "סופר כמקצוע" זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית. הרוקי מורקמי, הסופרסטאר היפני של עולם הספרות, משתף אותנו בהגיגיו על מלאכת הכתיבה - והדימוי העצמי שלו, או הניסיון שלו לשלוט בדימויו הציבורי, לא מפסיק להפריע לו להתבטא.
במבט ראשון מורקמי מצטייר כאן כגבר עדין, סבלני, ענו ושופע התנצלויות. הוא לא חושב שממקומו לתת עצות לכתיבה, כי לכל סופר ישנה הדרך שלו; הוא טוען כי כל אחד יכול לכתוב ספר, וכי מוטב דווקא לא להיות אינטליגנט במיוחד; והוא חוזר שוב ושוב על הטענה שהוא לא מתרגש מביקורות ומפרסים ספרותיים.
אבל במבט שני, נראה שדווקא ההפך הוא הנכון. מורקמי מאמין מאוד בדרכו האישית, שכוללת לא רק כתיבה יומית במשך שעות - אלא גם אימון ספורט בן שעה בכל יום ויום; הוא מתנצל על הכל, אבל דווקא לא על האמירה שלו ש"ברגע שסופר משמין, הוא גמור". טענותיו שאין לו כישרון כתיבה מיוחד, ושהכל קרה הודות למזל ולהתמדה, מיטשטשות מול דוגמאות מאוחרות יותר לאמונה עצמית חזקה כל כך שאפשר לתאר אותה כיוהרה ממש. וככל שהספר מתקדם, קשה לקנות את ניסיונותיו לשכנע שלא אכפת לו מביקורות רעות ומפרסים שלא קיבל - אחרת הוא לא היה מדבר עליהם כל כך הרבה.
"סופר כמקצוע" ראה אור במקור לפני כעשור. הוא התחיל מאוסף של רשומות שפורסמו בעיתונות, ובסופו של דבר קיבלו תוספות ואוגדו לספר. ניכר כי מורקמי רצה לדבר על מלאכתו, וגם קצת על עצמו באופן בלתי נמנע, אבל לא נראה שהוא היה מוכן לחשיפה עצמית או לחשבון נפש אמיתי. הוא לא מצליח להביע את עצמו בפשטות ובישירות אלא טובע בהתנצלויות ובהסתייגויות. הוא מפזר אמירות, כמו הווידוי שהוא קורא יותר סופרים מסופרות, ואז טוען שהן "מקריות" וחסרות משמעות ולא מנסה לחשוב עליהן מעבר לכך.
חבל שזה המצב - כי כשמורקמי כן מביע את דעתו זה בהחלט מעניין, גם אם לא תמיד משכנע. הוא קובע, למשל, שעולם הספרות מסביר פנים לשחקנים חדשים הרבה יותר מתחומים אחרים, מפני שסופרים לא מתרשמים מרומן אחד טוב: הם מתרשמים מהכוח לשבת על התחת ולכתוב עוד עשרה. הוא גם משתף כי הוא לא חושש לגורל תעשיית הספרות עקב הצטמצמות מספר הקוראים - לדעתו, כ-5% מהאוכלוסייה הם קוראים נאמנים, והמספר הזה לא עתיד להשתנות.
מורקמי משתמש לפעמים בדוגמאות מתוך ספריו שלו, אבל מי שציפו להסברים על מקור ההמצאות הקסומות או הסוריאליסטיות שלו צפויים להתאכזב. הוא מספר כי הוא פשוט שולף שלל הבחנות וזיכרונות קטנים ומוזרים ומשבץ אותם בטקסט, כמו שעושה כל סופר. בסיום הוא מציע כי ספריו טובים במיוחד כ"גלגל שיניים" בין המערכת המציאותית לזו המטפורית, ולכן הם נמכרים כל כך, אבל גם כאן הוא לא מרחיב מעבר לכך. החשיפה המסקרנת ביותר קשורה לא לתוכן אלא לסגנון שלו: מתברר כי הוא תרגם לאנגלית את הטיוטה של "שמע את הרוח שרה", הרומן הראשון שכתב, ולאחר מכן תרגם את הטקסט חזרה ליפנית - וכך נולד סגנונו המיוחד. זה ההסבר, לדעתו, לכך שמבקריו טוענים ש"הכתיבה שלו נשמעת מתורגמת", או שיש בה קסם שלא שייך למקום מסוים.
הקסם הזה הוא הטריק של מורקמי, וגם כאן הוא לא מכזיב - אחרי הכל, הוא הפך לסופר נערץ כל כך לא בהכרח בזכות ה"מה", אלא בזכות ה"איך". על הכריכה הקדמית מצוטטת ביקורת מה"ניו יורק טיימס" שאומרת כי "מורקמי הוא כמו קוסם שמסביר מה הוא עושה בעודו מבצע את הטריק, ועדיין גורם לך להאמין שיש לו כוחות על טבעיים". זה תיאור יפה של חוויית הקריאה: למרות שלא מדובר בספר עלילתי, יש בו משהו מקסים ומהפנט שגורם לקורא לרצות לשקוע בתוכו עוד ועוד. הפגמים נחשפים רק כשמרימים את העיניים מהדף; במהלך הקריאה משתלטת על הקורא תחושה של שלווה ושל איזון, שלמרות הכל אי אפשר שלא לייחס גם למורקמי האדם. למרות כל הפגמים, זה עדיין טקסט שכיף לקרוא. וברגעים שבהם הוא סוטה לתיאור סיפורי קצר של זיכרון מסוים, הקסם הסיפורי ממלא מיד את המרווח בין המילים ויוצר אפקט פשוט מהפנט. מורקמי אולי לא טוב במיוחד בלכתוב על עצמו - אבל לעזאזל, הוא כל כך טוב בלכתוב.
"סופר כמקצוע", הרוקי מורקמי | תרגום: עינת קופר | הוצאת כנרת זמורה דביר | 288 עמודים