הסלון ההומה של בית משפחת וקילה שבלב יפו נראה כמו קייטנת קורונה בשיא תפארתה. בזמן שקתרין האם דואגת לבישולים ואלי האב מגיש אותם לשולחן, חמשת הילדים הקטנים מתרוצצים הלוך ושוב סביב שולחן האוכל, מלווים את השיחה בכלי נגינה, מציירים ציורים ובעיקר, מתקשים לשמור על שקט.
על פניו, נראה שמדובר במשפחה שמחה ומאושרת, אידיליה של ממש, אבל מי שיסתכל על הקיר האחורי בסלון, יבחין בתזכורת המתמד לטרגדיה שפקדה את משפחת וקילה: עמדת זיכרון עם נרות ותמונות של שתי האחיות הצעירות של קתרין. אולגה ואנג'ליק, יחד עם קלואי, בתה של אנג'ליק, נהרגו בתאונת דרכים לפני כארבע שנים.
מאותו רגע החיים הנורמטיביים של משפחת וקילה השתנו ללא היכר: בנותיהן של האחיות שהתייתמו מאמהותיהן, עברו לגור אצל הדודים היפואים, והחדר שהיה שמור לבן הבכור הפך לחדר משחקים שמאכלס חמישה ילדים. "בתקופת הקורונה לכל ילד יש את פינת הלמידה שלו", מספרת קתרין, "הבן הבכור שלי לומד בסלון, האמצעי במטבח, והקטנים בחדר", היא צוחקת.
דרך המחשב והשיחות הוירטואליות בזום, הבן האמצעי, ג'וליאן בן ה-12, קיבל בשורה מפתיעה - היצירה "הגלויה הסודית" שהכין במסגרת הלימודים שלו בבית הספר "אומנויות", נבחרה להיות מוצגת למכירה ביריד השנתי של צבע טרי שקורה השנה במהדורת אונליין מיוחדת בשיתוף פעולה עם מאקו.
במסגרת פרויקט "הגלויה הסודית" יוצעו למכירה גלויות שנוצרו על ידי אמנים ישראלים מובילים, יוצרים בתחילת דרכם ותלמידי מגמת אמנות בבית הספר, כשהגלויות מוצגות כולן באתר ייעודי בעילום שם (חתימת האמן תופיע בצדה האחורי של הגלויה) ובמחיר אחיד של 190 שקלים. הרכישה תתאפשר בחנות הדיגיטלית של מאקו בלבד וההכנסות ממכירת הגלויות יעברו לבית הספר כתרומה ייעודית להמשך קידום לימודי האמנות בבית הספר ולתמיכה בתלמידים מעוטי יכולת בו.
אחד מהאמנים הנבחרים הוא כאמור ג'וליאן, שהכישרון שלו באמנות בולט כמעט בכל דבר שהוא עושה, אבל למרות זאת "ג'וליאן עדיין לא מתרגש מהבחירה בו", מספרת אמו, "אבל אני מתרגשת גם בשבילו".
ג'וליאן, זה כבוד עצום!
"אני עשיתי את הציור כי אני אוהב לצייר, לא כי אני רוצה להיות מפורסם או משהו כזה".
ועדיין, הציור שעשית הולך להימכר ולהופיע בכל הארץ.
"יופי", הוא משיב ומיד משנה את נושא השיחה שלנו לשלט האקסבוקס שממוקם מול עיניו.
ג'וליאן ובת דודתו למאר הם הערבים הנוצרים הראשונים שלומדים בבית הספר "אומנויות" בתל אביב, הוא במגמת אמנות פלסטית והיא במגמת קולנוע. "המחשבה הראשונה שלנו הייתה לשלוח את הילדים לבית ספר נוצרי בעיר, אבל בגלל שתמיד ראינו בג'וליאן פוטנציאל יוצא דופן חשבנו לרשום אותו למגמת אמנות", מספרת קתרין. "כשרשמנו אותו בכלל לא חשבתי שהוא יתקבל בגלל שאני יודעת שיש לבית הספר הזה ביקוש ענק, אבל טעיתי. גם הוא וגם בת הדודה שלו התקבלו".
היה לך חשש לשלוח אותו לבית ספר יהודי?
"בטח. לא הכרתי את האוכלוסיה בבית ספר שלו ולא ידעתי יותר מדי על בית הספר, לא ידעתי איך הוא ישתלב עם הילדים. בדיוק בשנה שהוא עלה לכתה א' התחיל מבצע צוק איתן, ואני זוכרת שביום הראשון ללימודים מאוד פחדתי כי זו הייתה תקופה מתוחה, אבל להפתעתי פתאום ראינו שלאנשים אחרים זה לא היה אכפת. כשהכרנו את ההורים האחרים אף אחד לא הסתכל עלינו בצורה מוזרה, לא היה רגע אחד שהרגשנו שאנחנו לא קשורים, הכל היה טבעי".
ואצלך, ג'וליאן?
"לי היה קשה בעיקר עם השפה, כשהגעתי ללימודים העברית שלי לא הייתה מאוד טובה והיה לי מבטא ערבי, אבל חוץ מלי זה לא הפריע לאף אחד אחר".
איפה זה הפריע לך?
"פחדתי לדבר בשיעורים בכתה א', התביישתי. אבל המצב החברתי שלי תמיד היה טוב אז החברים הקלו על ההשתלבות שלי. כשהייתי בכתה א' הכרתי את יובל ועד היום הוא החבר הכי טוב שלי".
היו ילדים שהציקו, שצחקו על המוצא שלך?
"לא. שאלו אותי אם אני ערבי וכשאמרתי שכן המשכנו בשיחה. מעולם לא צחקו עלי או הציקו לי".
"ג'וליאן ילד מאוד מיוחד, הוא בחור אחראי, בעל השפעה ומאוד חברותי", מספרת קתרין. "יש לו המון חברים, כשהאחיות שלי נהרגו בתאונה ישר הילדים התקשרו לשאול מה איתו ודאגו לנו".
האירוע ששינה את חייהם קרה בלילה של השלושה באוגוסט 2016. שתי אחיותיה של קתרין, אולגה אשקר, אנג'ליק נעים וקלואי בתה, היו בדרך חזרה מאירוע משפחתי בצפון הארץ. כשהיו בצומת פורדיס נהג משאית שנסע נסע באור אדום והתנגש ברכבן.
באותו לילה השלוש נפטרו בבית החולים ושני הגברים שהיו לצידן ברכב נפצעו קשה. "קיבלתי את הבשורה כשהיינו במחנה קיץ של הצופים, אני כמרכזת והילדים כחניכים", מספרת קתרין בכאב, "התקשרו אלי והודיעו לי שהם במצב קשה, אני לא יכולה להסביר לך את עוצמת הטרגדיה. לא האמנתי שזה קורה". קתרין נסעה ישירות ממחנה הקיץ אל בית החולים ושאר המשפחה נשארה במחנה הצופים.
איך הודיעו לילדים?
"הגיעו למחנה פסיכולוגים והסבירו להם הכל. הצוות התנהל בצורה מדהימה. פחדו להפגיש את הילדים עם האבות כי המצב שלהם היה קשה. עשו את זה בהדרכה, באופן יוצא מן הכלל".
ג'וליאן לא זוכר את רגע ההודעה, אבל מודה שמאותו יום הוא התבגר בבת אחת. "הרגשתי שהחובה שלי היא להיות יותר עצמאי. הייתי צריך להצחיק את בנות הדודות שלי. להיות יותר בוגר בשביל הילדים הצעירים, לדאוג לכולם". "הוא מאוד דואג לילדים בבית", קתרין מוסיפה, משחק עם כולם, אנחנו משפחה אחת גדולה. גם לי כאמא יש אחריות על ילדים נוספים. מבחינתי לדאוג לבנות היתומות זו חובה, זו מחויבות, הן המשפחה שלי. לא ילדתי בנות אבל קיבלתי בנות במתנה".
"אני לא נותן לילדים להסתובב בלילה ביפו"
בימים שלפני הקורונה, לוח הזמנים של ג'וליאן היה מלא עד אפס מקום. חוץ מלימודים עמוסים, הוא שיחק כדורגל בנבחרת "בני יפו" מספר פעמים בשבוע, היה חלק מהתזמורת בצופים בתור נגן טרומבון והשתתף בפעולות בצופים האורתודוקסים הערבים כחניך פעמיים בשבוע. "אני חניך בשבט רק של נוצרים, אנחנו מנגנים ועושים פעולות, אני רוצה להיות מדריך".
בשלב הזה אלי, אביו של ג'וליאן, מצטרף לשיחה. "לי מאוד חשוב שהילדים יהיו במסגרות, כשהם במסגרות אני מרגיש בטוח כי אני יודע שהם לא מסתובבים ברחובות ביפו".
כי מפחיד?
"בטח. אני לא נותן לילדים להסתובב בלילה ביפו, ממש לא. בואי נדבר גלוי, התרבות היא לא כל כך טובה בסמטאות יפו. יש פה לא פעם ולא פעמים אירועי ירי, כאבא אני לא מסוגל לשלוח את הילדים להיות ברחוב בלילה".
ג'וליאן, לך יצא לראות את הדברים שאבא מדבר עליהם?
"מלא פעמים. אפילו ביום כיפור האחרון ראיתי צעיר תוקף זקנה בסימטאות יפו. הוא הפיל אותה לרצפה, סבא שלי היה איתי ולא הרשה לי להתקרב לשם, אבל הוא טיפל בזה".
לא רק המסגרות חשובות במשפחת וקילה, אלא גם התרבות הנוצרית-ערבית, אותה הם מקפידים לשמר. "אנחנו מדברים בבית בשפה של היפואים", צוחק אלי. "מתחילים משפט בערבית ומסיימים בעברית. מערבבים את שתי השפות".
קתרין מוסיפה: "הגענו לשלב שאני צריכה להתאמץ לדבר עם הילדים בערבית, מגיל 3 הם דיברו עברית במסגרות. בהתחלה ניסינו לחזק לו את העברית, אבל היום זה כבר עלה על הערבית. ג'וליאן למשל מבין ערבית לגמרי, אבל קשה לו להגיד משפט שלם בערבית. הוא מדבר בעברית ואני מתקנת אותו לערבית. חשוב לי לשמור על הערבית בבית. בכל שנה גם בחג המולד אני ואשתי מתחפשים לסנטה קלאוס ומגיעים לשמח את הילדים בבתי הספר. אנחנו מתחפשים, שרים ועושים שמח".
"זה הכי מביך בעולם", ג'וליאן מתוודה, "כשזה קורה אני לא יודע איפה לקבור את עצמי".
קרה שחוויתם גזענות?
קתרין: "האמת שלא, אבל אולי זה גם בגלל המקום בו אנחנו חיים, יפו. כל החיים עבדתי ולמדתי עם יהודים ככה שתמיד הייתי עם כולם. אבל עדיין, בסופו של דבר הנוצרים הם גם ערבים. לכן אני עדיין מרגישה שאני לא שייכת לאף מקום".
ג'וליאן: "זה מצחיק, לי תמיד אומרים שאני לא נראה ערבי. אבל זה לא מפריע לי. אז מה?"
קתרין: "אני רואה את עצמי כישראלית, אבל אני לא יהודיה ולא מוסלמית. אני לא מרגישה שייכות לאף מקום, אני לא יכולה להרגיש שייכות למדינת ישראל כי ההמנון שלה לא מדבר אלי, אבל גם כפלסטינאית אני לא מרגישה שייכות כי נולדתי פה. מבחינת הפלסטינים אני ערביה ישראלית ומבחינת היהודים אני ערביה. אני לא שייכת לשום מקום".
אלי: "אצלנו בארץ היהדות משחקת תפקיד. ישראל היא מדינה ליהודים. אנחנו לא חיים במדינה ישראלית, אלא במדינה יהודית שאני חלק ממנה".
ג'וליאן, מה איתך, אתה מרגיש את זה?
ג'וליאן: "אני דווקא כן מרגיש שייך".
למי אתה שייך?
"לחברים שלי. זה מספיק לא?
פרויקט הגלויה הסודית זמין לרכישה בחנות הדיגיטלית מעתה ועד ה-27.11 בשעה 20:00.
