משהו דומה לגמרי: מונטי פייתון גדולים בדיוק כמו פעם

רגע לפני הכניסה לאולם ה-O2 בלונדון, מרחק של כמה שעות טיסה בודדות מישראל החיים נראים לפתע בהירים יותר, קלילים יותר, ממש כמו שחברי "הקרקס המעופף" לימדו אותנו לפני 40 שנה. את הלך הרוח האגרסיבי והלוחמני מאולפני החדשות בישראל לא מרגישים כאן, אפילו כשמנסים למכור למעריצים הנלהבים חולצות טי עם כיתוב ב-25 פאונד (146 שקל). את המקום שלהם תופסת התחושה של אירוע חד פעמי, גדול מהחיים. ה"רולינג סטונס" של הקומדיה שוב כאן על במה אחת, מבוגרים הרבה יותר ובהרכב חסר (ללא גרהאם צ'פמן המנוח), אבל עם אותו קסם ייחודי ששמור לגדולים באמת.

ג'ון קליז, מייקל פאלין, אריק איידל טרי גיליאם וטרי ג'ונס, לוקחים את כל האירוע הזה בהומור שמאפיין אותם. בסרטון שמקדם את המופע בימים האחרונים, נראה מיק ג'אגר יושב בסלון ומתפלא איך חבורה של זקנים מקומטים מנסה להיאחז בכוח בימי הזוהר בשביל בוכטה של כסף. לא פחות מ-4.5 מיליון פאונד הושקעו בחגיגה הזו, בין היתר כדי לממן את חבורת הרקדנים שמבצעת את הצעדה המפורסמת של ג'ון קליז, שבגילו המופלג נאסר עליו רשמית להרים את רגליו לגבהים שידע בעבר. בקהל אפשר לראות את המורשת שנבנתה סביב החבורה המצחיקה הזאת: מצד אחד המעריצים הוותיקים, חלקם נראים עתיקים לא פחות מהאנשים על הבמה, ומנגד הדור שדגל על הסרטים והמערכונים וחרש את יוטיוב בחיפוש אחר כל בדיחה נוסטלגית.

מופע מונטי פייתון (צילום: Dave J Hogan, GettyImages IL) — זקנים מקומטים באים לעשות כסף|צילום: Dave J Hogan, GettyImages IL

נוסטלגיה היא באמת מילת המפתח מרגע שאורות הבמה נדלקים. כל מי שתהה לרגע אם חיקוי של נשים בבגדים תחתונים יעבדו גם בגיל הפנסיה, קיבל את התשובות שלו מהר מאד. זאת הייתה חגיגה מהסוג ששמור למפגשי מחזור בתיכון. אף אחד לא טורח להציג את עצמו או מסביר מה זה לעזאזל "ני", הפייתונים פשוט דוהרים בפול גז עם מכונת הזמן שלהם אל עולם מלא בבדיחות סקס, אינקוויזיציה ספרדית ותוכים מתים. הקהל שחטף את 20 אלף הכרטיסים למופע בתוך 40 שניות, קיבל בדיוק את מה שהגיע לראות: משהו דומה לגמרי.

זה לא אומר שמונטי פייתון לא ניסו גם קצת חומרים חדשים לאורך הערב, ואלה גם היו החלקים הפחות מבריקים של המופע. פתאום הפאנצ'ים היו קצת חלשים יותר והמערכונים שהובילו אליהם מעט ארוכים מדי, שום דבר שיהרוס את ההנאה מהמופע כמובן. במבט על החבורה ניכר שחלק מהפיתונים הגיעו לעשור השמיני לחייהם במצב טוב יותר מהאחרים. בעוד שטרי ג'ונס, מייקל פאלין ואריק איידל נראים קופצניים ומלאי חיים כמו ב-1974, ג'ון קליז מגיע לכאן עם כרס שיכולה להספיק לקרקס מעופף שלם ומכבידה על התנועה שלו. גם היכולות הווקאליות נפגעו מעט, ועם זאת הטיימינג הקומי האדיר שלו עדיין שם. כל מבט משוגע, כל חיוך של טירוף משעשעים בדיוק כמו פעם. טרי גיליאם? משחק מעולם לא היה החלק החזק שלו, אבל הוידאו-ארט והאנימציה הנהדרת שביים לטובת המופע, מוסיפים אלמנט חדש של מוזרות פייתונית נהדרת. גם גרהאם צ'פמן מקבל מחווה מרגשת-מצחיקה באנימציה, שנסגרת בכיתוב: "אחד נפל, חמישה בדרך".

מיק ג'אגר לא היה הווטרן הוותיק היחיד שתמך במופע. "שיר הגלקסיה" מתוך "טעם החיים" כלל הופעת אורח של לא אחר מאשר סטיבן הוקינג. יותר יקום קורס לתוך עצמו מזה, תתקשו למצוא. את כל הכיף הזה מקיפה מערכת שלמה של פירוטכניקה, רקדנים ואנימציה, שנועדה לאפשר לחבורה להתכונן למערכון הקלאסי הבא. לפעמים זה נראה כאילו המעטפת המודרנית הזאת קצת גורעת מאיתנו עוד כמה דקות פייתונים יקרות, אבל זה כנראה המחיר שמפגש ענקים כזה דורש.

את המופע האחרון בהחלט של מונטי פייתון ב-20 ביולי, יוכלו גם המעריצים שלא זכו להיות כאן לראות. האירוע יוקרן סימולטנית באלפי בתי קולנוע ברחבי העולם (ביניהם, גם בישראל). הזדמנות אחרונה לומר שלום לחבורה קומית שלא תחזור.

סייע בהכנת הכתבה: עמית סלונים, לונדון