(דודו גבע. צילום: גלנדון)
אם נעצום לרגע את העיניים וננסה להתרכז מעט, נוכל לנסות ולהעלות בדמיוננו את דמותו של דודו גבע: ממושקף, צנום, כחוש, כפוף מעט - ועקשן גדול. בוודאי נוכל לראות אותו אוכל מנה משולשת ב"אבו חסן", מכין שקשוקה במטבחו הביתי, או יושב ביציע במגרש "קטמון" הישן ומגדף את יריבותיה של הפועל ירושלים.
דודו גבע היה נרקומן של עבודה. הוא יצר עשרות ספרים ואלפי עמודי עיתון של קומיקס ישראלי פרוע, משעשע ועצוב. מאוד עצוב. הוא עבד ללא לאות וללא הפסקה, מתרוצץ בינות לספריית ברזל שחורה שהכילה את מאות ספריו, לשולחן האור עליו רכן תמיד, למכונת הצילום. את הכול הוא עשה במו ידיו, ללא טכנולוגיה ממוחשבת. הכול נבע מראשו הקודח. נראה היה כאילו הדמויות והסיטואציות עוצבו בשלמותן במוחו עוד לפני שהונחו על הנייר. הקו שלו היה מדויק ולא דרש כמעט תיקונים. הטקסט שכתב היה תמיד חד ויוצא דופן, מהיר וקליל, גם כשביטא עצב, כאב או כיליון. גבע ניסה להבין את עולמם הפנימי של נדכאי החיים, של אנשי השוליים, של המפסידנים, של הנשכחים והחלשים. הוא לא ניתק מעולם את החוט המוביל לילדות, שהייתה מקור חולשתו וכוחו. הוא היה ילד נצחי שסירב לגדול, אך לא פחד להיעלם.
במלאת עשור למותו פניתי אל אמני קומיקס, איור וקריקטורה, בכדי שיבחרו גיבור או דמות מסוימת שלו, יתייחסו אליה, יבחנו אותה, ימשיכו את דרכה או דווקא יראו אותה באופן אחר ובדרך שונה. ידענו היטב, האמנים אליהם פניתי ואני, כי אין טעם לנסות ולחקות את דודו גבע; הוא הפעיל אותן יותר טוב מכולם.
(צילום: אלית אבני שרון)
תרגיל בהזדקנות
לפני 30 שנה בדיוק עשה גבע את אותו הדבר. בעבודה בשם "גיבורי העבר – מהם הם עושים היום" (מופיע בספר "דרדס במכנס") בחן גבע כיצד דמויות קומיקס וגיבורי תרבות מזדקנים. הוא הראה את ד"ר דוליטל המבוגר, שקיבל הצעה כספית שמנה מה"נאשיונל ג'אוגרפיק", עזב את כל החיות הטיפשיות וטס לניו יורק; את סופרמן הקשיש, שנתפס במכס וחשב שעולמו חרב עליו, אבל שילם את מלוא חובו לחברה ולמד שהפשע אינו משתלם; את פינוקיו, היושב בכיסא גלגלים (בתחילה חשבו שהוא סובל מתולעים בקיבה, אבל הריסוסים לא עזרו; את מיקי מאוס המריר והנרגן, שתפס את מיני מאוס עם דונלד דאק במיטה וכך הרומן בין העכברים נגמר (ולדונלד ומיני יש חיים חדשים ו-12 עכברווזים נהדרים); את טרזן, שעדיין יושב על ענפי העץ, מספר על צ'יטה שהפכה מרירה וכפייתית אחרי החתונה עד לפרידה הבלתי נעימה, ועל העסק החדש שלו כיצואן עורות ושנהב; את מקס ומוריץ, היושבים בסלון ביתם המהודר שבגרמניה ומתרצים ומסבירים את מעשיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה (הם טוענים כי בזמן המלחמה הם היו בכלל בחזית המזרחית); את נכדתה של כיפה אדומה, שטוענת כי סבתה מתה לפני 20 שנה שמזהירה שאם ימשיכו להטריד אותה, היא תקרא לצייד; ואת פופאי המלח הזקן והשיכור.
כך, אם כן, נראו גיבוריהם של אחרים בעיני גבע. ואיך נראים גיבוריו שלו בעיני אחרים?
נעם נדב בחר את אהלן וסהלן. הוא הותיר רק אחד מהם בחיים - את סהלן - ונתן לו לחוות את התגלות רוחו של אהלן, שותפו.
גיא מורד שבחר אף הוא את צמד הבלשים הירושלמים, הותיר את דווקא את אהלן לבדו. הוא עובד כמאבטח מזדקן בקניון, וקורא בעיתון על שותפו לשעבר, שהיגר לפני שנים לברלין והפך לאחד האנשים העשירים באירופה.
אביאל בסיל מציג מספר דקות בחייו של הפקיד יוסף. הוא אינו מצליח להירדם, קם מהמיטה, מכין לעצמו כוס תה, ואז נקודת המבט מתרחקת ואנחנו רואים כי יוסף חי בעצם לא על פני כדור הארץ, אלא על פני כוכב לכת משלו.
יוסף הוא דמות נעדרת אצל גיל אלקבץ, שמציג את מחלקת התה של מחלקת המים כאישה גלמודה המנסה להשיב לחיים את הפקיד המת – אהוב ליבה - באמצעות אורי הפיזיקאי המטורף ("המפלץ מקרית יובל").
גם אורית עריף מספרת על מחלקת התה. היום היא מלצרית בודדה ומזדקנת בבית קפה, שפוגשת ביוסף המבוגר, אהובה לשעבר, שהתחתן עם אישה צעירה והקים משפחה.
רבקה הקשישה היא כוכבת עבודתה של דנה שמיר. העז האהובה נוסעת ברחבי העולם ומתכוונת להטביע את עצמה בנהר.
איה עמיקם ודוד פולונסקי מציגים בלונדה מבוגרת, משמינה ונרגנת, המתלוננת ללא הרף באוזניו של שלד הברווז שלצידה ומספרת לו על נעוריה שחלפו להם.
אהלן וסהלן, יוסף והברווז – כל אלה ועוד מככבים אצל גלעד סליקטר. גווייתו של סהלן הירוי שרועה ללא רוח חיים במיטה, אהלן מעלים ראיות לרצח, הברווז עובד כמתדלק בתחנת דלק, הקקטוס היבש מושלך בחצר, והמנורה מושלכת לפח האשפה. רק יוסף הפקיד עדיין יושב במשרד.
אני עצמי בחרתי בדמותו של הקצב. גבע הראה אותו תמיד באותה התנוחה, עם הסכין ביד. אבל מה קורה בביתו פנימה? מיהי אשתו, ומיהם ילדיו? ובכן, הקצב לא אוהב בשר, אשתו מתה זה מכבר, ובשעות בין הערביים, לפני השינה, הוא שוכב במיטתו ושומע בגלים הקצרים מנגינה ערבית שקטה (בה הנפש מתיישבת עם המנגינה). או אז שנתו נודדת, הוא מתמלא סיוטים, וחושב על אותן עיניים דומעות של ברווזים.
דודו גבע כברווז
דודו גבע עזב אותנו לפני עשור, והותיר אחריו את אהלן וסהלן, את יוסף ואת הברווז. זה הברווז הקדוש שכפי שכותבת ד"ר נעמי מאיר-דן בספר "עדיין אופטימיים", אף אחד לא ממהר לשחוט.
תמונות נדירות של גבע שצולמו יומיים לפני מותו על ידי אלית אבני שרון:
(צילום: גלנדון)
קרוביו של גבע עצמו מספרים כי דמות הברווז הפשוטה שיצר הלכה ונהייתה מורכבת עם הזמן, התמלאה חיים ועצמאות, ובשנים האחרונות של חייו כבר השתלטה עליו. גבע הלך קצת כפוף, כברווז, וכשמעד - קם כמוהו, נעלב וצחק. הוא נע במסלולים והרגלים קבועים כמסע "הברווז בעיר הגדולה", פלירטט עם נשים שזרקו אותו, נלחם באווזים, ניצח והפסיד, ודיבר על הצורך לשנות את חייו. דודו גבע והברווז היו לאחד ומתו ביחד.
מתו ביחד? לא מדויק. הברווז לא ימות לעולם.
התערוכה "עדיין אופטימיים – אמנים מציירים דודו גבע" מוצגת בגלריה ויטרינה לעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון. היא תיפתח ביום ראשון הקרוב בשעה 19:00 ותינעל ב-22.4. שעות פתיחה הגלריה: 10:00-17:00 בימים א'-ה'. התערוכה מלווה בספר שיצא בהוצאת "זמורה ביתן"