השבוע שוב יצאה שרת התרבות והספורט מירי רגב בהכרזה ש"אם אין נאמנות, אין מימון". זאת לא הפעם הראשונה שרגב יוצאת בהכרזה כזאת, או דומה לה. כבר מרגע כניסתה לתפקיד לפני כשנה גרמה רגב לרעידת אדמה בעולם התרבות, שמוצא עצמו מזועזע כל פעם מחדש. כולם בהלם, כולם בשוק, כולם אחוזי אמוק של שגעון, רוקעים ברגליים ומורטים שערות: לקחו להם את התרבות, את היצירה, ובעיקר - את התקציב.
ההכרזה האחרונה של רגב מקבלת משנה תוקף מכיוון היא באה לאחר שבועות בהם נרדפת האמנית נטלי כהן וקסברג בעקבות עבודת אמנות שבה היא עושה את צרכיה על דגלי העולם – ביניהם, השם ישמור, דגל ישראל. ספק אם רגב ראתה את עבודתה של כהן וקסברג, וספק גדול אם מישהו ממתנגדי היצירה בקהל הרחב ראה אותה בשלמותה והבין את המסר. מה שנחרת בראש לרגב זה כנראה מישהו שאמר לה שיש איזו סהרורית אחת שחרבנה על דגל ישראל והראה לה צילום מסך מטושטש (שכן אקט היציאה על הדגל נמשך רק מספר שניות - וגם אז אי אפשר לראות את הדגל בשלמותו). כאמור, חוק הנאמנות במתכונתו החדשה מציע לאסור שימוש בסמלי המדינה השונים לצרכי אמנות לסוגיה.
רגב היא אחת הנשים החכמות בכנסת. האופן שבו היא מתנהלת הוא מהלך מבריק, שבעיקר מעוור את קהל מצביעיה. היא עושה זאת בזכות פעולות כמו התנגחות בכל מה שמוגדר על פי ערכיה "האליטה של השמאל", אימוץ סמלי המדינה כאילו הם שייכים רק לימין, הפניית אצבע מאשימה מבלי לראות את המציאות, ובעיקר - ניצול קבוצות מיעוטים יהודיים בלבד, באמתלה כאילו באמת אכפת לה מהם.
כל אלו הם אפונים קטנים בתוך שק ענק של נחשים שאינם יודעים שובע ושאינם מגלים מאום על המניעים שלהם ועל האופן שבו הם מתנהלים. הם רק מנצלים. רגב לא באמת מתעניינת באמנות, ביצירה, במוזיקה, מחול ותאטרון, שלא לדבר על ספרות. היא רק בונה לעצמה קרקע פורייה להמשך דרכה.
עולם האמנות יורה לעצמו ברגל
אבל מכל הסיפור הזה, מי שיוצאים שנויים במחלוקת הם דווקא האמנים. באירועים כמו ההכרזה על חוק הנאמנות ומאבקה של אחינועם ניני בפרס לאריאל זילבר, האמנים – כמעט ללא יוצא מן הכלל – נכנסו כרכיכות לתוך הקונכייה. ההכרזה של רגב לא הוציא כמעט אף אמן משלוותו. שוב אותם שמות (נהרין, איבגי, ויזלטיר), שוב אותן סיסמאות חלולות (אוי ואבוי, רשעים ארורים).
האמנים אדישים למצב ומתגלים כפלג באוכלוסייה שלא כדאי לסמוך עליו בימים רעים. איש איש לעצמו. שדה האמנות לא קורא לשום מעשה, לא מבקש למצוא מענה ופתרון, ולא מציע אפילו פעולת מחאה. האמנות מוצגת במערומיה וקהילת האמנים מתגלה כצבועה, אליטיסטית, מתנשאת ופחדנית. זה ניכר באופן שבו האמנים ממשיכים בחייהם, מדברים על רגב וחוקיה בבתי קפה ובשיעורי הקמפוס, לכל היותר כותבים פוסט בפייסוש.
תסתכלו על מקרה כהן וקסברג. קהילת האמנים הפלסטיים התעלמה ועדיין מתעלמת ממנה. פה ושם יש אנשים טובים שתומכים, מבינים, עושים לייק, חותמים על עצומה. אבל רוב הסצנה מציעה רק התעלמות גדולה. כהן וקסברג - שלא מגיעה משדה האמנות הממסדי ושלא מעורה בקליקה התל האביבית המתפנפנת - זוכה להשמצות על עבודותיה מצד אמנים ממוסדים ו"מקובלים" בעולם האמנות, ששוב מתגלה כשמרן, פחדן, צבוע, ובעיקר - יורה לעצמו ברגל. במקום להפסיק לבקר את יצירתה של כהן וקסברג, שדה האמנות (כמו השמאל כולו) מתרחק, זורק החוצה, מתנגד ומבקש לא לקחת אחריות על היצירה. זו לא אמנות, הם אומרים, זו לא דרכנו, היא פועלת לבדה.
תהיה עבודתה של כהן וקסברג פשוטה ולא מתוחכמת ככל שתהיה, אין שום סיבה לגישה שכזו מצד עולם האמנות. האופן שבו עולם האמנות מתנגד לצרף את וקסברג לשורותיו דומה לאופן שבו פועל השמאל בכנסת: מתחנף, מצטנע ומבקש סליחה, רק שלא יפגעו לו בתקציב הזעום. עולם האמנות עושה לכהן וקסברג את מה שרגב עושה לאמנות: מסרס, מעקר, מונע פעולה ובעיקר מצנזר. זאת מילה שאמנים לא יכולים לשמוע, אבל הם עושים זאת בעצמם.
גם אנשי המוזיקה, התיאטרון והמחול – כולם ממשיכים בשלהם. במקרה של אחינועם ניני, מעטים יצאו להגנתה. כולם יודעים שהיא צודקת, אך קולם לא נשמע. גם האמנים המזרחיים, שדווקא זוכים לחיבוק צבוע מרגב, מאכזבים. אף אחד לא בא להגן - לא רק על ניני, אלה על התרבות והמוזיקה בכלל. אולי זה בגלל שהזמר המזרחי נתפס כמוזיקה לימנים בלבד, אולי בגלל שקהל השומעים הוא ימני כך שהנאמנות בדמו. כולם מפחדים מח"י השקלים שהם מקבלים מהאוצר. מפחדים שלא יזמינו אותם להופיע. אפשר לחשוב שכולם פה סוגרים אולמות בפריז ובלונדון.
המעשה שצריך לעשות הוא שביתה כללית של התרבות בארץ. רק ככה יישמע קולנו. אמנים צריכים להפסיק להציג במוסדות ציבור, וצריך לאסוף את עבודות האמנות הנמצאות שם. זמרים צריכים לבטל הופעות, שחקנים צריכים לבטל הצגות, רקדנים צריכים להפסיק לרקוד. זה לא יפגע בכבודנו, אלא ירומם אותו. רק התארגנות של אנשי התרבות בארץ תביא לזעזוע ולעמידה נגד הכוחות הפשיסטים העולים בכנסת.
אסור להשוות, כמובן, אבל עם עליית הנאצים, הראשונים לעלות לגרדום היו אנשי התרבות. זה קרה כי הנאצים הבינו שלאנשי תרבות יש כוח משיכה גדול. עלינו להשתמש בכוח הזה, מבלי לבקר זה את יצירתו של זה, אלא כדי להבין שהתרבות בישראל נמצאת בסכנה.
ולכל הימנים: לכו לעזה. שם יהיו להם חיים עם שלטון אחד, משטר אחד, דת אחת, תרבות אחת, ספר אחד – בדיוק כמו שאתם רוצים. תשאירו לנו את הערב-רב וההתבוללות. וקחו אתכם את מרים רגב המגדלית שתעשה לכם איזה נס.
ליאב מזרחי הוא אמן, אוצר ומורה לאמנות