קול של דור מבאס: "לא כזאת" של לינה דנהאם לא עומד בציפיות
למרות שהצליחה להגדיר את הדור ב"בנות" ולמרות מקדמה של שלושה וחצי מיליון דולרים (ואולי בגלל), "לא כזאת" של לינה דנהאם רחוק מרחק שנות אור מרגעי השיא של סדרת הטלוויזיה שגילתה אותה לעולם
בשנת 1900 אדית וורטון, שטרם גדלה להיות סופרת החברה הגבוהה האמריקאית של תחילת המאה ה-20, שלחה להנרי ג'יימס, שכבר היה אז סופר אמריקאי גדול, סיפור שכתבה על גירושיהם של שני ניו יורקרים עשירים, מהסוג שהקיפו אותה כל חייה. "זה הסיפור שלך", חרץ ג'יימס. "החיים האמריקאים שמקיפים אותך הם המחקר שלך. הניחי לעצמך לשקוע בתוך זה – זה שטח לא נגוע".
ב-2011 מיליון נשים צעירות חיו בדיוק את אותם חיים שחיה לינה דנהאם. הן גרו בוויליאמסבורג או בגרין פוינט, השכונות ההיפסטריות הרדיקליות של ברוקלין, לבשו שמלות יד שנייה מכוערות, שתו ב"דה אבי", קנו ספרים ב"ספונביל אנד שוגרטאון", ועלו כל יום על רכבת L למנהטן לעבודה בהוצאה לאור או בגלריה. כולן אכלו את הציפורניים אחר כך, כשרק דנהאם השכילה להבין ש"זה הסיפור", ויצרה את הסדרה "בנות". תוך שנה כל אחד מהמקומות האלה הפך ללוקיישן, אחר כך למוסד, ואחר כך לקלישאה; "בנות" הייתה אחת מאותם שלושה-ארבעה דברים נדירים (המשבר הכלכלי, אינסטגרם) שהופכים חבורה של אנשים באותו גיל לדור עם מוסדות, טעם מאוחד וזיכרון קולקטיבי. הצגתה של בת דמותה של דנהאם בפרק הראשון כבת למורים ממישיגן שמפסיקים לממן אותה הייתה מהלך הסחה מבריק; כששמנו לב שמי שנבחרה לייצג את הדור היא פריבלגית עד זרא, בת לאמנים מפורסמים מסוהו, מעמדה כקול של דור כלשהו כבר היה איתן.
לא "בנות"דנהאם קיבלה מקדמה של שלושה וחצי מיליון דולרים מ"רנדום האוס" כדי לכתוב ספר. הציפייה הבינלאומית הייתה עצומה. ביום רביעי האחרון יצא לאור "לא כזאת" באנגלית. ביום ראשון הוא כבר יצא לאור בעברית. היום, שבוע אחר כך, הספר כבר במקום החמישי בטבלת רבי המכר של אמזון. אבל שלוש שנים עברו מאז ש"בנות" עלתה. הדור הזה – הוואטסאפ שלו, הסקס הפורנוגרפי שלו, הקרייריזם הכנוע שלו – כולם פורקו כבר למרכיביהם ונותחו עד תום. הקריאה ב"לא כזאת" לא מזכירה כמעט לשנייה את תחושת הגילוי וההתרגשות מול הפרק הראשון של "בנות", או אף אחד מרגעי השיא שלה.
בהקדמה לספר, דנהאם מכריזה עליו כהמשך למסורת של ספרי עצות ושיעורים לחיים של נשים כמו הלן גרלי בראון ונורה אפרון, ומנסה להתמקם על אותו מדף. "בעיניי אין דבר אמיץ יותר מאשר אדם אשר מכריז שהסיפור שלו ראוי להישמע, בעיקר אם מדובר באישה", היא כותבת. "עדיין יש כוחות רבים שאומרים לנשים שהדברים שמעסיקים אותנו קטנוניים, שהדעות שלנו מיותרות, שאנחנו חסרו רצינות מספקת ולכן הסיפורים שלנו אינם חשובים... אם אוכל לחלוק את מה שלמדתי ולהפוך בכך עבודה שחורה אחת לקלה יותר עבורך, או למנוע ממך לעשות סקס מהסוג שאת נשארת בו בנעליים למקרה שתרצי לברוח תוך כדי, אז כל צעד שגוי שלי היה שווה את זה". זה יפה, גם אם קצת לא הולם את היותה של המחברת בת 28, אבל רק בהמשך מתברר גודל הטעות – מי לעזאזל רוצה ללמוד שיעורים לחיים מלינה דנהאם? הקוראת הסבירה תגרד בראשה מול הטקסטים האלה ותאמר, "אוי, אחותי, אין מצב שזה היה קורה לי".
תנוחי|צילום: Jemal Countess, GettyImages ILבניגוד לחן המרושל, ההורי והסלחני שמקובל בז'אנר הזה, חייה של דנהאם, כפי שהם נפרשים בסדרת טקסטים ארוכים ומפורטים יתר על המידה, הם תאונת שרשרת של מבוכה קיומית, צורך נואש לרצות אחרים ולתלות על החגורה אקספרימנטים מפוקפקים, ונוירוזות שחורגות בהרבה מהשילוב הנפוץ של דיכאון פלוס חרדה. מאז שהיא זוכרת את עצמה דנהאם התמודדה עם חרדת מוות חולנית, ערימה של פוביות וסקרנות מינית מייסרת, כשכל אלה התלבשו על אינטליגנציה גבוהה מאוד, שגרמה לה להיות מודעת למטרד שהיא גורמת לסביבה שלה. לפרקים זה מעורר אהדה גדולה. אבל הרגעים היפים, שבהם היא נותנת מילים להתחבטויות קיומיות סודיות, כמו הרצון הנואש לצאת מתוך עצמה בזמן מחנה קיץ ולהיות אחת הנערות השזופות והשמחות שעולות מהים בשיער נוטף מים, במקום ערימת הגעגועים הביתה המייבבת שהיא, קבורים בהררים של מלל גרפומני, שמעורר געגועים לרגעים הטובים ביותר ב"בנות". זה טקסט שיכול אולי לשמש כמסמך טיפולי, אבל חסר לחלוטין את הברק והחן של ספרים מהסוג שדנהאם ניסתה לכתוב; כשהיא גולשת לחיקויים ג'ורנליסטיים מיושנים, כמו רשימות "מה יש לי בתיק" ו"15 דברים שלמדתי מאימא שלי", או מתדרדרת לאמירות כמו "אני רואה בהיותי אישה פינוק מקודש", זה כמעט מעליב.
אז איפה בעצם האמביציה?|צילום: Kevin Winter, GettyImages ILהדבר המאכזב ב"לא כזאת", מלבד אולי העיצוב הכעור וההארד-סיילי של העטיפה, הוא המרחק שנותר בין ההכרזה של דנהאם על עצמה בהקדמה כ"בעלת עניין עז בלהשיג הכול – אהבה, כסף, סקס ואושר", לבין רשימת התודות המפוארת בסוף, בה מופיעים באגביות שמות של אושיות כמו הסופרות זיידי סמית ומירנדה ג'וליי, התסריטאית ג'ני קונר ועורך הניו יורקר דיוויד רמניק. בין הרצון למימושו המרהיב יש 280 עמודים של אפיזודות ביוגרפיות שלא מלמדות כלום על כך שהכותבת, לפחות על פניו, מימשה את העניין העז שלה ב"להשיג הכול", ועל טעם הפירות שהיא קצרה.
דנהאם מוסרת לקורא בנדיבות ערימת מטבעות קטנים, כמו מערכות היחסים שלה עם חברותיה בחטיבת הביניים, או התקפי הקנאה שלה כשנולדה לה אחות קטנה, אבל משאירה ללא מענה את שאלת המיליון, או במקרה הזה שלושה וחצי מיליון הדולר – איך היא עשתה את זה? איפה בכל התפקוד החלקי ואובדן העשתונות והתשוקה למצוא חן וחוסר האונים הטוטאלי שלה הסתתרה אמביציה כה מפלצתית, בטחון עצמי כה רב, קול פנימי כה צלול, שדחפו אותה למרות הכול לארוז את הכביסה המלוכלכת הזאת, ליצור בגיל 23 סרט נפלא באורך מלא ("Tiny Furniture") ולהפוך בגיל 26 לתסריטאית, במאית וכוכבת של סדרת טלוויזיה מכוננת ולאייקון תרבותי?
היינו מסתפקים בביוגרפיה של שושנה|צילום: אימג'בנק/GettyImagesנכון – ביוגרפיה רגילה לגמרי היא החומר ממנו עשויות רבות מהקלאסיקות הגדולות ביותר שנכתבו אי פעם – "דיוקן האמן כאיש צעיר", למשל, או "מה מעיק על פורטנוי", או ספריה של ג'יין אוסטין או של נורה אפרון, שדנהאם רואה בה אם רוחנית. כמעט כל סופר או תסריטאי עשה בתחילת הדרך שלו את המהלך הזה – העלאת הביוגרפיה האישית לדרגה של יצירה גדולה. ובכל זאת, חיי היום-יום לא מספיקים - לא במקרה הזה, לפחות. חסר להם הקסם החמקמק והנדיר הזה, שהופך אותם לאמנות.
