בחודש אוקטובר האחרון יצחק גולדקנופף, יו"ר יהדות התורה הטרי ועוד מעט אחד מ-120 החברים בכנסת ישראל, התארח ב"פגוש את העיתונות"; בתשובה לדיון על לימודי ליבה בחברה החרדית, הוא אמר: "לא ראיתי שמתמטיקה ואנגלית כל כך קידמו את המדינה בדברים של הכלכלה". עכשיו שימו את המשפט האווילי הזה בפיו של שאולי, הדמות האייקונית של אסי כהן, ותקבלו את התורה כולה על רגל אחת. תפיסת עולם שהיא הזיה מוחלטת, בואכה בורות, תוך בוחן מציאות אפסי, שמוגשת במאה אחוז רצינות, פאתוס, סמכותיות וביטחון עצמי. כשזה שאולי הפער הזה מאוד מצחיק. כשזה גולדקנופף כמשל, זה מאוד לא.
זה גם המפץ שעומד בבסיסה של הדמות שאולי – התהום בין תפיסת עולם אינפנטילית וטיעונים מופרכים בזה אחר זה, ובין האופן שבו הם מוגשים, עם איכויות רטוריות שנושקות לגאונות, עם כריזמה מטורפת, שנינות מתפקעת ותוך מלאכת מחשבת של בניית מסרים.
הפער הזה הוא לב ליבו של המופע של שאולי, שאמנם נקרא "סטנד-אפ", אבל בפועל הוא הצגת יחיד סאטירית ומתוחכמת - כזו שלוכדת בדיוק מבהיל את רוח התקופה שבה אנחנו חיים. שאולי, וזה האקט הסאטירי הראשון שהמופע האישי מסחרר בו, מפרק לגורמים את המנגנון הפופוליסטי שהשתלט על המרחב הציבורי – מהפוליטיקה ועד לגיבורי המקלדת הנחרצים של טוויטר – ומציג אותו במלוא עליבותו.
אין טיעון, מטומטם ככל שיהיה, שלא יאמר מפיו כדברי אלוהים חיים. שאולי יוצא נגד המדע (כי איך הגיעו לחלל, אבל עדיין לא פתרו את הקטע של פיפי-קקי), נגד הטבעונות (ותלמדי כבר לעוף תרנגולת מטומטמת, אם את לא רוצה שיאכלו אותך), או נגד ההתחממות הגלובלית (והילדה המעצבנת הזאת גרטה). הוא עוסק בשאלות הגדולות ביותר שמעסיקות את האנושות כיום ועושה את זה תוך שימוש באפס מידע ובמקסימום נחרצות. הוא משקר בלי למצמץ, לעובדות אין שום משמעות בעיניו, כי למי אכפת - וזה לא רק מצחיק בצורה בלתי רגילה, זה חתרני, מבריק וחושף את המנגנון שמאפשר לתואמי שאולי - ובראשם האבטיפוס דונלד טראמפ - להלך קסם על ההמון.
כולנו שאולי
אסי כהן הוא קומיקאי-על. אני לא מחדש פה כלום, ובכל זאת, האופן שבו הוא מאפיין את הדמות שלו במשך שעה ארוכה בלי שום היסוס, ברמה שלא נופלת מבוראט של סשה ברון-כהן; והאופן שבו הוא מבסס את יחסי הכוחות עם הקהל שמולו, תוך שהוא מחדד את הניואנסים בדמות שהוא מגלם, הם לא פחות ממושלמים. עוד לפני שהוא פותח במניפסטים שלו על העולם על פי שאולי, הוא פותח את ההופעה בסדרה של כללים עבור הקהל, שנאמרים כמו תמיד ברצינות תהומית – מה עושים, מה לא עושים, מי שילם ולא להשתעל. הוא מנהל את הערב הזה. זו ההופעה שלו – ואתם, הקהל, לא חשובים. אתם משעממים אותו. על אותו הריטואל הוא חוזר גם כשהוא סוגר את הערב, כי יש כללים גם ליציאה מהאולם, "איך להתנהל בתור הקהל של שאולי", ו"מה עושים כשפוגשים קהלים אחרים". מסגור שמבהיר: כולנו חומר ביד היוצר.
אז באולם אנחנו יושבים וצוחקים מהדביל המתוק הזה שלפנינו, שעף על עצמו במאתיים קמ"ש, ממציא, בודה ומקשקש. אנחנו נהנים מהפער הפנטסטי שבין האינפנטיליות שלו לבין האופן המושכל שבו אנחנו תופסים את עצמנו תופסים את המציאות. אבל מה התירוץ שלנו ללכת אחריו ואחרי שכמותו בעולם האמיתי, להתמסר להם ולתת להם את הכוח לנהל את החברה שאנחנו חיים בה, את העיר שבה אנחנו מתגוררים, את המדינה שלנו?
והתשובה לזה קשורה כנראה ברובד נוסף של שאולי, בסיסי וקדמוני יותר, שהופך אותו כל כך נגיש להתחבר אליו ולהתחבב על קהלים כל כך גדולים ומגוונים. הרובד הזה הוא האגואיסטיות המוחלטת והבלתי מתפשרת שלו, שנוגעת, מה לעשות, באגואיסטיות של כולנו. לא מעניין אותו הזולת, לא מעניין אותו הכדור ותשכחו מתרומת איברים, כי זין שהוא מגיע לגן עדן בלי ריאות.
את שאולי לא מעניין כלום חוץ משאולי, וחוץ מאשר להציב מראה לגיבורי התרבות והפוליטיקאים שלנו, זה גם המקום שבו הוא מציב מראה לקהל כולו – כמו אומר בלשונו הציורית שבכיף תצחקו מטומטמים, הבדיחה היא עליכם. כי אתה שאולי, וגם אתה, וגם את שמאחור, גברת, גם את שאולי.
המופע "שאולי" - אסי כהן. ללוח ההופעות