"אני קובעת את הקריטריונים", אמרה ביום חמישי האחרון שרת התרבות מירי רגב בפגישה עם אמנים ואנשי תרבות. אבל רגע, קריטריונים? על מה מדברת השרה? ממתי יש קריטריונים? כמשורר וכעורך כתב עת, כבר שנים שאני מבקש תמיכה לכתבי עת, לספרים, לערבי ספרות ותרבות – ומעולם לא נתקלתי בקריטריונים.
לפי אילו קריטריונים מנהל נעם סמל את תיאטרון הקאמרי מאז 1992? ולפי אילו קריטריונים מנהל אלון גרבוז את סינמטק תל אביב מאז מלחמת יום כיפור? ומתי יצא המכרז לניהולו האמנותי, לכל החיים, של בית ביאליק? איפה פורסם המכרז הזה? כי אני לא ראיתי אותו. ואני דווקא קורא לא מעט עיתונים.
ובכלל, לפי אילו קריטריונים נבחרים לכל החיים מנכ"לים, מנהלים אמנותיים, אוצרים ולקטורים במוסדות תרבות ציבוריים? מה, הם מלכים, האנשים האלה? אפילו שופטי בית המשפט העליון חייבים לפרוש אחרי שבע שנים. אפילו נשיא ארה"ב הולך הביתה אחרי שמונה שנים.
ואפילו אם נצא מנקודת הנחה מפרגנת לעילא, לפיה כל האנשים האלה, ללא יוצא מן הכלל, עושים עבודה יוצאת מן הכלל - האם יש בכלל ספק שהתיאטרון הישראלי יוצא נפסד מכך שסמל ממנכ"ל את הקאמרי כבר 23 שנה, בזמן שחברו עמרי ניצן מנהל את התיאטרון אמנותית כבר 21 שנה? האם יש בכלל ספק שמינויים לכל החיים בהכרח מובילים לפרוטקציוניזם, לשחיתות וסתם להתעפשות?
איפה הכסף?
עזבו רגע את המינויים של אלה שמחלקים את העוגה. בואו נדבר על עצם החלוקה. השבוע הופיעה ב"וואלה" ידיעה שולית, ממש טיפה בסערה בכוס התה שהיא "שערוריית מירי רגב". הידיעה סיפרה על כך שאחרי חודשים של מאבק, איגוד האמנים הפלסטיים הצליח לחלץ מקרן יהושע רבינוביץ' את שמות נתמכי הקרן לאמנות פלסטית, את שמות השופטים בוועדות התמיכה, ואת סכומי התמיכה.
ועכשיו התרגום: קרן יהושע רבינוביץ', מייסודה של עיריית תל אביב, היא קרן התמיכה באמנויות הגדולה בישראל. מדי שנה מחלקת הקרן מיליונים לפרויקטים בתחומי האמנות הפלסטית, המוזיקה, הספרות, המחול והתיאטרון. מאחר שהקרן היא קרן עירונית, על מגיש הבקשה להיות תושב העיר תל אביב, או שהיצירה תהיה בעלת זיקה לעיר תל אביב. וזהו. אין יותר קריטריונים. הם נותנים כמה שבא להם, למי שבא להם, מתי שבא להם.
אז למי בא להם לתת? את זה הם לא מגלים. כן, איגוד האמנים הפלסטיים הצליח לחלץ את נתוני התמיכה, אבל נכון לשעת כתיבת שורות אלו אף אחד לא יודע מי מקבל כמה במוזיקה או במחול, בספרות או בתיאטרון. אני עצמי נפגשתי עם סגן ראש העיר ויו"ר הקרן, נפגשתי עם סגנית ראש העיר ומ"מ ועדת התרבות, נפגשתי עם מנכ"ל העירייה, פניתי ליחידה לחופש המידע, הצגתי את עצמי כעיתונאי, כאזרח, כתושב. כלום לא עזר. כפי שאמרה לי מזכירת הקרן: "אנחנו פשוט לא מפרסמים את המידע הזה". פשוט.
"המידע הזה" הוא מיליוני שקלים בשנה. עכשיו דמיינו מה היה קורה אם עיריית תל אביב הייתה נוהגת כך גם בתחום הגינון. דמיינו מה היה קורה אם עיריית תל אביב הייתה מקימה קרן לגינון, שהייתה מפרסמת מדי שנה מכרז לנטיעת עצים, אבל מבלי להגיד לאף אחד מה שווי המכרז, מה התנאים לעמידה במכרז, ומי זכה בו. איך משרד התרבות ממשיך להזרים כספים לקרן הזאת? איך משרד הפנים לא מתערב? איך משרד המשפטים לא שם קץ לפארסה הזאת?
היא תנווט
מירי רגב רוצה לקבוע את הקריטריונים? הלוואי שתקבע! והלוואי שהשמאל ימיר פרומיל מצעקות הגוועלד שהוא משמיע, למשל, על זכותה (חובתה!) של אמנית לחרבן על דגל ישראל, בצעקות על כך שצריך קריטריונים - קריטריונים לקבלת כספים וקריטריונים למינוי מינויים. ושיצעק על כך שצריך שהקריטריונים יהיו קבועים, ברורים ושקופים - כלומר דמוקרטיים, כלומר הוגנים ופתוחים לכולם, ולא רק לקומץ עסקני תרבות שנמצאים שם במינוי אישי של גולדה.
לא שאני מאמין לרגע אחד שמירי רגב באמת תקבע קריטריונים ובכך תצא נגד "המוסדות". היא לא. הכל ימשיך להתנהל פה בשיטת החבר-מביא-חבר המפא"יניקית. פה ושם רגב תביים תקרית תקשורתית לטובת חברי מרכז הליכוד. זה ילך בערך ככה: שרת התרבות תחרים מישהו שיחרים מישהו. "הארץ" יגעש וירעש. אמני ישראל (ממתי אסי עזר נחשב לאמן?) יחתמו על עצומה בעד חופש הביטוי (הו, חופש הביטוי!), ואז ילכו לאסוף את הצ'ק ממירי.
עוד באותו נושא: