השבוע נפתח פסטיבל הצילום הבינלאומי של PHOTO IS:RAEL, שנחשב לאירוע הצילום הגדול ביותר בישראל; השנה, מציע הפסטיבל כ-50 תערוכות של צלמים ישראלים ובינלאומיים מובילים, יחד עם סיורים מיוחדים, עבודות פרפורמנס, וידאו ארט והופעות חיות. הנושא שנבחר להוביל את הפסטיבל השנה הוא "פעולה", כשהתערוכות השונות יבחנו את המושג על הקשריו המגוונים, ויתהו על האופן באמצעותו יכולה פעולה אנושית לייצר שיח.

באופן בלתי נמנע, קשורה המילה פעולה – באנגלית Action – לאקטיביזם חברתי; בהתאם, כמה מהתערוכות שיוצגו השנה בפסטיבל עוסקות בנושאים בוערים ורלוונטיים, בעוולות ובסוגיות חברתיות אקטואליות, שראוי לדון בהן במסגרות עולם האמנות ודרכן באופן נרחב יותר: החל מאלימות נגד נשים, דרך מצבה העגום של הסביבה ועד לאפליה המופנית כלפי הקהילה הגאה.

אחת מאותן תערוכות פוליטיות במהותן היא זו של פיני שניר (55), עובד הייטק במקצועו וצלם חובב כבר מעל ל-15 שנה. "אני רואה בפעילות שלי פעילות אקטיביסטית, לגמרי", הוא אומר בשיחה עם מאקו. "באמצעות הצילום, כל אחד ואחד מאיתנו הצלמים מביע את דעתו ומנסה להשפיע, ומייצר סוג של שינוי. אני מטבעי לא טיפוס מוחצן, ובעזרת המצלמה אני מצליח להגיע לאנשים, לפגוש, ולהביא את נקודת המבט שלי - את מה שאני רוצה להגיד. זו הדרך שלי להתבטא".

כנכד לניצולי שואה, שניר מרגיש מחויבות לפעול למען צדק. למעשה, לפני ארבע שנים הקים עמותה ששמה "זיכרון מתחדש", ומטרתה הגברת נוכחותו של זיכרון השואה בקרב בני הנוער של ימינו. גם בתור צלם, שניר כבר עסק בעברו בנושאים חברתיים כאלה ואחרים: ב-2011, למשל, תיעד בסדרת צילומים את המתרחש במחאת האוהלים שהפכה את המדינה. בתערוכה הנוכחית, הוא השתמש בעדשת מצלמתו כדי להסב את תשומת הלב הציבורית לקשיים שעברו על פליטי המלחמה באוקראינה; באופן ספציפי, התמקד הצלם בפליטים שבחרו לקחת איתם את חיות המחמד שלהם, על כל האתגרים הכרוכים בכך, ולא להשאיר אותן מאחור.

מתוך התערוכה של פיני שניר בפסטיבל הצילום הבינלאומי (צילום: פיני שניר, יחסי ציבור)
מתוך התערוכה של פיני שניר. המשפחות צולמו על רקע הדיור הזמני ביישוב גורן|צילום: פיני שניר, יחסי ציבור

"רציתי להראות שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו"

"היה לי ברור שאני רוצה לעסוק בנושא המלחמה באוקראינה", מספר שניר. "היה לי חשוב להציג את ההשפעות של המלחמה על האנשים, את הקשיים שהם נתקלים בהם, את המציאות שהם פתאום עוברים אליה. זו קריעה מהבסיס הבטוח של בית, של משפחה, של עבודה, של הביטחון האישי. לנו זה נראה הכי טבעי בעולם שאנחנו קמים בבוקר, יוצאים לעבודה וחוזרים אחר כך לבית שלנו. במקרה שלהם, ביום אחד קרעו אותם מהמקום שלהם, והם נכנסו לחיים של ארעיות ולקושי עצום".

"רציתי להראות שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. התושבים באוקראינה נראים לגמרי כמונו ולבושים לגמרי כמונו, הם משתמשים בטלפונים ניידים כמו שלנו והם חלק מהמציאות הטכנולוגית העכשווית – ופתאום זורקים אותם למציאות חדשה ושונה, ומאוד לא פשוטה. רציתי להדהד את הסיפורים האלה, ובאופן ספציפי רציתי לדבר על מערכת היחסים שבין הפליטים מאוקראינה לבין חיות המחמד שלהם".

"הדבר הראשון שחשבתי עליו היה להגיע לשדה התעופה, ולצלם את הפליטים מאוקראינה כשהם מגיעים לארץ.החלטתי שאני לא עושה את זה – כי חשבתי שאני לא הייתי רוצה שיעשו לי את זה"

שניר לא ידע מיד איך בדיוק הוא רוצה לעשות את זה. "הדבר הראשון שחשבתי עליו היה להגיע לשדה התעופה ולצלם את הפליטים מאוקראינה כשהם מגיעים לארץ, אבל החלטתי שאני לא עושה את זה – כי חשבתי שאני לא הייתי רוצה שיעשו לי את זה", הוא מודה. "הרי הם רק מגיעים לארץ חדשה, המומים ממה שעבר עליהם ומהדרך הארוכה – ושצלם יבוא ויתנפל עליהם מיד בשדה התעופה, זה נראה לי לא מתאים. החלטתי לנסות ליצור איתם קשר אחרי שהם מגיעים וקצת מתבססים".

בהמשך,ביקר שניר בנוף הגליל - במלון בו קיבלו פליטים מאוקראינה דיור זמני מטעם העירייה - וצילם שתי משפחות; הוא פגש משפחת פליטים גם בברלין, בעודו בחופשה משפחתית בעיר, וצילם גם אותה. רק מאוחר יותר הוא הגיע ליישוב גורן, שבו צילם את הדימויים שמוצגים כעת בתערוכה. "יישוב גורן שבצפון שיכן פליטים מאוקראינה שהגיעו עם בעלי חיים", הוא מסביר, "ולא הרבה מקומות קיבלו אותם".

פיני שניר (צילום: עמרי שניר, יחסי ציבור)
פיני שניר. "בעזרת המצלמה אני מצליח להגיע לאנשים, זו הדרך שלי להתבטא"|צילום: עמרי שניר, יחסי ציבור

התערוכה כוללת חמש עבודות. כל דימוי מורכב משני צילומים – האחד צבעוני, ומציג את בני המשפחה המצולמת כשהם עומדים על רקע הבית הזמני בגורן, יחד עם חיית המחמד; הצילום השני שחור ולבן, ובו נראה בעל החיים עצמו על רקע בהיר ("לצלם בעלי חיים זה לא קל, אבל הצלחתי", צוחק שניר). הבתים הזמניים בגורן דומים אך שונים, וכך גם הצילומים עצמם, ששומרים על עקרונות קומפוזיציה דומים ועל אסתטיקה דומה, אבל מביאים כל אחד סיפור אחר לגמרי; למעשה, שניר גם ראיין את המשפחות המצולמות, ולצד כל צילום שמוצג בתערוכה מופיע גם תיאור קצר של קורות המשפחה המצולמת - ושל בעל החיים שלה – במסע המייגע מאוקראינה שסועת המלחמה לישראל.

"כולם אמרו פחות או יותר את אותו הדבר: 'חיית המחמד היא חלק מהמשפחה, היא חלק מאיתנו'"

"המלחמה הפתיעה את כולנו", כך נכתב מתחת לאחד התצלומים. "בתחילת המלחמה, שהינו במרתף מלוכלך. החלטנו שאנחנו לא רוצים להישאר – שמנו בגדים בשקיות פלסטיק והלכנו. זה היה קשה, כי היו הרבה אנשים שניסו לעזוב. נסענו במשך 35 שעות עם באלו (הכלב של המשפחה, שג"מ); מאודסה לפלנקה (מולדובה), לקישינב, ומשם לתל אביב, עם מעט מאוד מים ואוכל. היינו מאוד חלשים. המסע היה קשה עבור באלו, אבל הוא היה גיבור. זה היה ברור שבאלו יבוא איתנו, הוא התינוק של המשפחה".

"לקחת כלב או חתול מרחקים כאלה - ובסביבה לא מוכרת - זה לא קל. לפעמים גם לא הייתה אפשרות להעלות את החיות על האוטובוס או על המטוס. אבל המשפחות התעקשו, הן לא וויתרו"

"הם כולם אנשים נורמטיבים, כמוני וכמוך, שהמלחמה תפסה אותם באמצע החיים, כשהם לא היו מוכנים", אומר שניר. "היה להם קשה לקבל את העובדה שהמלחמה מתחילה, ושפתאום יורים עליהם; היה להם קשה לעזוב את הבית. חלקם אפילו עזבו רק למספר ימים כי הם חשבו שזה לא יקרה, והם חזרו – ואז, כשראו שהמלחמה ממשיכה, הם הבינו שזה לא המקום שלהם". שניר מספר כי במסגרת ביקורו בגורן פגש גם משפחות קרועות: "האבות או הבנים הבכורים נשארו באוקראינה כדי להילחם ולשמור על הבית ועל הרכוש, ומי שעזבו אלה בעיקר האימהות והילדים".

חוויית הפליטות – אי הוודאות, הבלבול, התלישות, המסעות המפרכים – היא גם ככה לא פשוטה; על אחת כמה וכמה כשיחד עם המשפחה נמצא בעל חיים, מה שיכול להקשות על העזיבה הנמהרת ועל המעברים ממקום למקום. "היה להם מעט מאוד זמן להתארגן ומעט מאוד יכולת לקחת איתם דברים", מסביר שניר. "התלאות של הדרך הן לא פשוטות, את יודעת, ולקחת כלב או חתול מרחקים כאלה - ובסביבה לא מוכרת - זה לא קל. עבור חלקם, היה מאוד קשה להעלות את בעלי החיים על כלי הרכב: לפעמים גם לא הייתה אפשרות שהחיות יעלו על האוטובוס או על המטוס. אבל המשפחות התעקשו, הן לא וויתרו. בסופו של דבר, עם האישורים הנכונים ולפעמים בלעדיהם, הפליטים הצליחו להביא את חיות המחמד איתם עד ישראל. חלקם הגדול אמרו לי שהם רואים בעיניים של בעלי החיים את הגעגוע לבית באוקראינה".

מתוך התערוכה של פיני שניר בפסטיבל הצילום הבינלאומי (צילום: פיני שניר, יחסי ציבור)
מתוך התערוכה של פיני שניר. במסגרת הצילומים ערך הצלם גם ריאיונות עם המשפחות|צילום: פיני שניר, יחסי ציבור

את כל אחד מהריאיונות שערך שניר במסגרת פרויקט הצילום הוא סיכם בשאלה זהה: "האם חשבתם להשאיר את בעל החיים מאחוריכם?" לדבריו, התשובה שקיבל מכל המשפחות הייתה חד משמעית – "ממש לא". "כולם אמרו פחות או יותר את אותו הדבר: חיית המחמד היא חלק מהמשפחה, היא חלק מאיתנו. לא חשבנו להשאיר אותה מאחור".

הצילומים לתערוכה נערכו בחודש מאי האחרון; מאז, לדברי שניר, המשפחות כולן כבר עזבו את יישוב גורן. "זה היה דיור זמני", הוא מסביר. "אני יודע שחלק מהמצולמים נשארו באזור הצפון: חלקם בנהריה, חלקם בנוף הגליל. יש לי את מספרי הטלפון שלהם, אבל לא שמרתי איתם על קשר. שלחתי להם הזמנות לתערוכה, ואני מקווה מאוד שהם יגיעו לראות אותה".


התערוכה של פיני שניר מוצגת במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי העשירי של PHOTO IS:RAEL 

מתחם מרכז ענב וגן העיר, תל אביב

23.11 - 3.12