הקיץ הקודם לא היה קיץ פשוט עבור זאב אנגלמאייר. בזמן שנכח בהפגנה בבלפור, כשאלה עוד היו רלוונטיות, נעצר האמן על ידי המשטרה. אלימות משטרתית הפכה לאחד הדברים הכי זכורים מההפגנות נגד נתניהו, וגם אנגלמאייר היה קורבן לה. כשנעצר, כשהוא לבוש כשושקה אנגלמאייר, האלטר אגו הידועה שלו, הוא הושפל לטענתו בתחנה, ובריאיון שהעניק לרחלי רוטנר זמן קצר לאחר מכן היה ברור שהתחושות הקשות מאותו ערב לא עומדות להישכח כל כך מהר.
אבל כל אלה לא מנעו מאנגלמאייר להמשיך וליצור אמנות מחאה. "התגמול של זה הוא כל כך גדול. יש לזה מחיר כמובן, את יודעת, אבל זה נורא מתגמל", הוא אומר בשיחה עם mako. "זה יוצר איזה שינוי וזה מזיז משהו, וזו הרגשה נהדרת. אגב, גם שבוע אחרי מה שקרה לי - שהיה באמת לא נעים - הגעתי שוב להפגנה, שוב כשושקה, עם תלבושת אפילו יותר מרהיבה מזו שלבשתי קודם. רציתי להגיע ולא להתבייש בעצמי, אז הגעתי ועליתי על המזרקה של כיכר פריז. היה לי חשוב להגיע ולא להסתתר. זה מאוד משמעותי וחשוב לי, וגם מפוגג את הפחדים".
אמנות המחאה - או בשמה המקובל בשנים האחרונות, ארטיביזם (שילוב של ארט ואקטיביזם, כמובן) - היא ללא ספק הנישה שמזוהה עם אנגלמאייר, שאכן היה אחת הדמויות הבולטות יותר באותן הפגנות בבלפור למען החלפת השלטון ומקפיד להפיץ את דעותיו הפוליטיות, שבסיסן אהבת האדם באשר הוא, בחשבון הפייסבוק של שושקה. אלה כמובן אינן הפלטפורמות היחידות בהן פועל האמן על מנת לייצר עולם טוב יותר; החודש הוא ייקח את המשימה הזו צעד אחד קדימה עם סדנת ארטיביזם חדשה בהנחייתו, שהולכת בדרכם של אמנים רבים שיצרו אמנות ביקורתית - דוגמת בנקסי, איי ווי ווי ומרינה אברמוביץ'.
הסדנה, "ארטיביזם עם שושקה" שתתקיים על גג האברהם הוסטל בתל אביב ב-24.12, תחשוף את המבקרים לעולם האמנות האקטיביסטית ולשילוב בין אמנות למסרים חברתיים. היום ייפתח בארוחת בוקר משותפת על הגג, ומשם יעברו המשתתפים להרצאה של אנגלמאייר על עולם האמנות המחאתית. לאחר מכן, תתבצע חלוקה לקבוצות במסגרתן יציפו המשתתפים בסדנה את הדברים שעליהם הם מעוניינים למחות. מתוך כל הרעיונות, ייבחרו מספר פרויקטים אותם יבצעו המשתתפים ממש ביום הסדנה: הם ייצרו עבודות מחאה מחומרים ממוחזרים, קרטונים וספריי ויצאו איתן לרחובות העיר. "חלק מהעניין זה לחוות את המפגש של העבודות עם הרחוב. הרעיון הוא לצאת ולבדוק איך זה עובד", מסביר אנגלמאייר.
אנגלמאייר אמנם ידוע במי שמקדם אג'נדות מסוימות באמצעות האמנות שלו, אבל הסדנה – כפי שהוא מספר – פתוחה לכל מיני סוגי מחאה, גם אם הם אינם שייכים לצד השמאלי של המפה ולמעשה גם אם הם אינם פוליטיים בכלל. "המחאה שנעסוק בה בסדנה היא לאו דווקא מחאה חברתית. כלומר, היא יכולה להיות מחאה חברתית אבל היא יכולה להיות גם לגמרי אישית, זה יכול להיות מאבק שהוא נונסנס. זה פתוח לרוח שטות. קבוצה שעבדתי איתה בבצלאל, למשל, עשתה מחאה נגד אכילת קלמנטינות בציבור, כי היו שם מי שלא סובלים את הריח של הקליפות. יצאנו לרחוב וחילקנו לאנשים גם קלמנטינות, והיו כל מיני סוגים של תגובות: החל מכאלה שממש אהבו את זה ורצו לקלף ועד לכאלה שלא סובלים קלמנטינות. בסדנה אחרת, שהעברתי לילדים בסינמטק, ילד עשה מחאה נגד זה שאח שלו לא סוגר את הדלת בשירותים".
"העניין הוא אופן המחאה", מסביר אנגלמאייר. "במקום לצעוק - למצוא את הדרך היצירתית למחות. הרעיון של סדנת הארטיביזם הוא בעצם לתת טעימה של זה, לגרום למשתתפים להבין שהם יכולים ליצור שינוי וליצור אותו באמצעות יצירה. וגם אם המחאה היא כן בקונטקסט חברתי, יש פרויקטים כיפיים שממחישים רעיון שיש לו הקשר חברתי אבל לאו דווקא באופן זועם או כועס. זו יכולה להיות גם מחאה הומוריסטית לגמרי".
נשאלת השאלה, האם בעיניו אמנות צריכה, בבסיס שלה, להיות כלי מחנך? "כלי מחנך זו הגדרה מאוד רחבה. אמנות מחנכת אותנו לראות דברים אחרת", הוא אומר, "אפילו יותר מכלי מחנך, זה כלי שמאפשר שינוי בתפיסה. כמו שלא הייתי רוצה שכל הסרטים יהיו סרטי מתח בגלל שאני אוהב סרטי מתח, אז אותו הדבר באמנות מחאה. אבל זה מקום שמאוד מתחזק בשנים האחרונות, יש יותר ויותר אמנים שעוסקים בזה ויש פרויקטים ממש פוקחי עיניים".
בשיחה שלנו, אנגלמאייר מספר לי על פרויקט יוצא דופן של האמן הבלגי פרנסיס אליס שזכה לשם "When Faith Moves Mountains". מדובר בעבודה שאולי עשויה להישמע לא כל כך מסובכת, אבל בפועל – לקח כמה שנים ליצור אותה: אליס גייס תושבים משכונות עוני ליד לימה שבפרו ויחד הם הזיזו הר. בפועל זו הייתה סוג של גבעה, הם הזיזו אותה בעשרה סנטימטר, אבל הפרויקט דרש משאבים רבים: 500 איש משכונות העוני עבדו על הפרויקט, וניידות משטרה נאלצו להישאר בסביבה על מנת שהכל יתנהל כשורה.
"בהתחלה הייתה המון ביקורת על האמן", מספר אנגלמאייר. "אמרו שזה שטותי, שזה בזבוז משאבים. אבל אחד הדברים שקרו זה שהתושבים - שהרגישו לפני כן שהם מעין לוזרים של החיים - פתאום עשו משהו כזה, והייתה להם תחושת הישג". אנגלמאייר אומר כי "הפעולה הזו לא שיפרה את הנוף: המשמעות של זה הייתה תחושת המסוגלות. ובמובן מסוים זו המטרה של סדנת הארטיביזם עם שושקה: ליצור את ההזדמנות לעשות משהו במרחב הציבורי".