רגע לפני ש"כרמן בפארק" התחיל הסתכלתי מאחורי: ראיתי שם את רון חולדאי, ומאחוריו עוד אלפי אנשים שבאו כדי לצפות באופרה. המקום היה גני יהושע, ולרגע שכחתי מפארקי החבלים, ריחות המנגל וזעקות הילדים שעולים על האנקונדה בלונה פארק הסמוך. לרגע עברתי ליקום המקביל שבו אופרה היא אירוע שיכול למשוך אליו אלפי אנשים. כן, כמובן שזה עוזר כשהכניסה בחינם, אבל יש משהו מרגש בקהל עצום כל כך שבא לראות יצירה מסוף המאה ה-19.

הפופולריות של "כרמן בפארק" מפתיעה פחות כשנזכרים שמדובר באופרה הכי פופולרית בעולם. "כרמן" היא חלק אורגני מתרבות הפופ, כמו קרמיט הצפרדע וסצנת המקלחת מ"פסיכו". רובנו לא יודעים להבדיל "ההבנרה" ל"טוריאדור", אבל בשנייה שהמנגינות האלה יפוזמו לידנו נזהה אותן כמשהו שחי לנו באוזן מאז ומעולם. זאת, כנראה, הגדולה של "כרמן": יצירה קליטה מספיק כדי לשרוד 150 שנים שבמהלכן היא עברה כל עיבוד אפשרי. והיא צלחה – בגאון – גם את גני יהושע.

הסיפור פשוט: כרמן היא צוענייה יפהפייה עם גישת "מי שמתעסק מתרסק" שאי אפשר לעמוד בפניה. אחרי שנשלח אליה ז'וזה, חייל ספרדי צעיר, במטרה למשמע אותה, השניים מתאהבים. זה לא הולך להיות כזה פשוט, כי קם מתחרה לז'וזה על לבה של כרמן: אסקמיו, לוחם שוורים סקסי ומפורסם. ובתוך כל משולש האהבה הזה, הולכת ומתחוורת לכרמן העובדה שימיה איתנו ספורים, ושצונאמי הטסטוסטרון הזה שמציף אותה בכל טוב כנראה יביא למותה בטרם עת יום אחד.

מתוך
הקיצורים, גם אם פגעו בזרימת העלילה, היו חיוניים. מתוך "כרמן בפארק"|צילום: יוסי צבקר, יחסי ציבור

בזמן אמת, "כרמן", שהולחנה על ידי ז'ורז' ביזה, הייתה פלופ היסטרי. המבקרים ביזו את ביזה, אף אחד לא רצה לראות את המופע, הזמרים הראשיים בהפקות הראשונות לא יכלו למצוא עבודה אחרי שהיו מעורבים בכישלון שכזה. בגדול, אף אחד לא היה מרוצה מהאירוע – חלק מהמבקרים התעצבנו על כך שהאופרה לא עושה מספיק כבוד לסולניה ויותר מדי כבוד לתזמורת, וחלק פשוט ממש לא אהבו את זה שכרמן היא אישה עם עמוד שדרה וליבידו. ביזה מת חודשים ספורים לפני שהאופרה עלתה לראשונה בבית האופרה המלכותי של וינה, שם היא הפכה (בשעה טובה) ללהיט היסטרי.

ביזה, כאמור, לא זכה לראות איך פרי עטו נהיה לשובר קופות אמיתי. הוא לא הספיק לראות איך לחניו הופכים למשהו שנצרב בתודעה הקולקטיבית כאילו הם אירוע טבעי ומובן מאליו; באותה מידה, גם לא הספיק לראות את "כרמן" מעובדת לקולנוע (ב"כרמן ג'ונס", סרט מוזיקלי שהפך את הכוכבת דורות'י דיינדריג' לאישה השחורה הראשונה שמועמדת לאוסקר כשחקנית ראשית) ולטלוויזיה (עם "כרמן: ההיפ-הופרה", גרסת MTV שליהקה לתפקיד הראשי את ביונסה, לא פחות). מצד שני, הוא גם לא הספיק לראות את רון חולדאי עולה לבמת גני יהושע ומתקצר את עלילת המעשה שלו, אז יכול להיות שהוא גם יצא בזול.

ביזה לא זכה לראות איך פרי עטו נהיה לשובר קופות אמיתי. הוא לא הספיק לראות איך לחניו הופכים למשהו שנצרב בתודעה הקולקטיבית כאילו הם אירוע טבעי ומובן מאליו; מצד שני, הוא גם לא הספיק לראות את רון חולדאי עולה לבמת גני יהושע ומתקצר את עלילת המעשה שלו, אז יכול להיות שהוא גם יצא בזול

כן, "כרמן בפארק" הייתה גרסה מקוצרת למקור. זה לא אידיאלי, אבל כנראה לא הייתה דרך אחרת: קשה להושיב עשרות אלפי ישראלים מול אופרה בת שלוש שעות באמצע אוגוסט, והקיצורים האלה, גם אם פגעו בזרימת העלילה, היו חיוניים. מצד שני, ההתמודדות של האופרה איתם הייתה לא אידיאלית: בפעם הראשונה שבה חולדאי עלה לבמה כדי להסביר לנו מה קרה באריות שנחסכו מאיתנו זה היה חינני וחביב, בפעם השלישית תחושת המיצוי כבר עלתה, וכך גם המחשבה שסטנדאפיסטית חדה מספיק הייתה יכולה לעשות עבודה טובה יותר. ובכל זאת, חשוב לזכור ש"כרמן בפארק" באה משיתוף פעולה של עיריית תל אביב עם האופרה הישראלית, ולגיטימי – אפילו מבורך – שראש העיר ישתתף בחגיגה.

האס הגדול באמת של ההפקה היה כרמן עצמה: זמרת האופרה נעמה גולדמן. גולדמן כבר הייתה כרמן, כשניפקה לנו את אחד מסיפורי השואוביזנס הכי טובים בתולדות האופרה הישראלית: לפני כעשור, כש"כרמן" הציגה במצדה, גולדמן החליפה ברגע האחרון את הסולנית שהרגישה לא טוב, ונתנה בראש. גם בחמישי שעבר גולדמן הפציצה כמו דיווה אמיתית, עם נוכחות וולקנית, סקס אפיל והומור. כשהיא שרה את ה"האבנרה" היה קל לשכוח במהירות את כל ה"תרמתי דם" שאנשים אוהבים לזמזם לפיה, וכשהיא זעקה אריות קורעות לב ומלודרמטיות, אפשר היה לחשוב שהיא באמת קרועת לב.

"כרמן היא דמות מטורפת ורלוונטית לכל תקופה, בערך. האישה הכי מדהימה וחזקה שקיימת", גולדמן אומרת לי, דקות ספורות לפני שהגיעה והעיפה לנו את הסכך. "במאה ה-19 העלו אופרה על אישה שלוקחת את החירות שלה להיות מה שהיא רוצה בלי שום התפשרויות, ובמקרה הזה, גם עד המוות".

איפה היא פוגשת אותך?

"בכל פעם במקום אחר", היא מודה.

איפה היא תפסה אותך אז, לפני עשור, כשמצאת את עצמך מגשימה את חלומה של כל זמרת אופרה מחליפה?

"הייתי בשנות העשרים שלי, אתה יודע. כל מה שעובר על בחורה בגילאי ה-20 מכל בחינה. התחלתי להרכיב לעצמי חיים עצמאיים, אישיים משלי, בתחומי הקריירה והאהבה, עזבתי את הבית ועברתי לתל אביב. היום אני במקום אחר".

ובזמן שעבר, איזו כרמן נהיית? 

"הייתי המון כרמניות ברחבי העולם, זאת אופרה שעשיתי בכל מיני הפקות שונות ברחבי העולם, ותמיד מרתק לחזור לדמות הזאת".

ומה עובר על הדיווה הגדולה של הערב רגע לפני שהיא עולה להופיע מול אלפי אנשים?

היא צוחקת. "עזוב אותי, אני צריכה לעשות חימום קולי".