"מרלין האדומה", דניאלה ג'וליה טראוב

פרק שביעי – הקריפטונייט

יומן – בועז

אתמול פעלנו תחת אש כבדה משני הצדדים. היינו חייבים להיכנס כדי להוציא פליטים ישראלים שנתקעו בחורבות של ערי הצפון. השמועות רצו ופליטים שנתקעו בצד הלא נכון של השוחות, שלא הצליחו לחצות את הגבול אל עבר השטח הישראלי, ניסו להגיע אלינו לכאן, למערות מדבר יהודה. נשים שברחו מסוחרי בני האדם, ילדים שנשארו ללא הורים, גברים שלא מצאו את מותם בבורות הירי או בשדה הקרב. לפני כמה שבועות הגיעה בחורה צעירה. היא ישבה במשך ימים בתוך אחד הכוכים שהקצינו עבורה במערה. היא ישבה מכונסת בתוך עצמה, שעונה על הקיר, על זרועה אחד הצמידים האלה ממסיבות הטראנס שהתקיימו מחוץ לתל אביב ולאוזנה עגיל זהב. ביקשתי מאחת הנשים לגשת אליה ולהוריד לה את העגיל ואז לחטא את החור שנוצר. עיניה היו חלולות. היא בהתה בנקודה אחת בקיר ולא זזה במשך ימים.

בכל כמה שעות הלכתי לבדוק אם היא בסדר, אבל היא הייתה מכונסת בתוך עצמה, לא רצתה שאיש יתקרב אליה. העצב שלה, ההתכנסות שלה פנימה, הזכירו לי אותך. את הפעם ההיא שתיקנתי אצלך איזה מנעול שנשבר, אחרי ששוב נעלמתי לשבועיים בלי לענות לך כי הייתי חייב להחזיר לעצמי את השליטה. להבהיר לך שאנחנו לא יכולים להיות יחד. רחוק מהעין, רחוק מהלב.

"כמה שאני אוהב אותך," אמרתי לך.

לך לא היו מילים. קמת אליי וחיבקת אותי. כך עמדנו דקות ארוכות. לקחתי את פנייך בידי וליטפתי את שערך. עינייך היו רטובות. "למה אי אפשר שתמיד נהיה ככה?" לחשת. לא משנה כמה חיבקתי אותך, לא יכולתי לגרום לך לחייך. אז הלכתי לחדר שלך והבאתי משם את המראה שליד המיטה שלך. שמתי אותה מול פנייך: תראי, אמרתי.

אבל לא הסתכלת על עצמך. הסתכלת עליי.

לא, אמרתי, תסתכלי על עצמך. תראי כמה את יפה ומוכשרת. זו רק מהמורה בדרך, הכול יעבור.

ואת חייכת. גם עם העיניים.

אהבתי שאני יכול להרים אותך כך. שזה היה התפקיד שלי להרים אותך כך. שזכיתי להיות זה שירים אותך כשאת למטה. איזה תפקיד נהדר.

אבל בין זרועותייך ידעתי שאני חייב ללכת ממך. שלא היה צריך להרים אותך, אם לא הייתי נכנס לחייך.
נקרעתי ביני לבין עצמי. התהלכתי הלוך וחזור בחדר. כמה סיגריות הדלקתי וכיביתי והדלקתי שוב. רציתי לא לאבד אותך, אבל רציתי שתהיי חופשייה להיות שמחה, שתמצאי מישהו שייתן לך את כל מה שלא יכולתי אני לתת לך.

אני מתנצל כל כך, אהובתי, על שהכרחתי אותך לשכב עם הקולגה שלך, כדי שתוכלי להמשיך הלאה ממני. האמנתי שאם תשכבי עם אחרים, תוכלי להתנתק ממני רגשית. שנהיה חברים אבל בלי שתהיי זקוקה לי כל כך. אני מתנצל שאמרתי לך שאם לא תשכבי איתו, לא נוכל להמשיך לדבר. רציתי שתהיי שמחה, אבל בלי שאאבד אותך.

ואת בחיוך קלוש, ברגליים רועדות, כבר לא התווכחת. כבר תשו כוחותייך להתנגד. ורק שאלת: "ואז תישאר איתי?"

דניאלה ג'וליה טראוב (צילום: ליה יפה, יחסי ציבור)
דניאלה ג'וליה טראוב|צילום: ליה יפה, יחסי ציבור

סיפורו של ג'יימס

לג'יימס הייתה ערוגת ירקות מחוץ למגורים שלו בבסיס. כשלא היה בפטרולים ובסיורים, היה מדשן את הגינה שלו, מנכש עשבים מהקרקע ודואג שעכברים ומזיקים לא יתקרבו.

"את רואה, נורה. ככה ייעשה למי שחפץ לפגוע בדברים שאני אוהב." הוא הרים עכבר מעוך בתוך מלכודת וזרק אותו הצידה.

לג'יימס היו אצבעות ירוקות. הוא יכול היה לשתול כל דבר ולגרום לו לגדול ולצמוח פרא. הוא אפילו הכין עבור נורה כמה אדניות לבית כדי שיהיה לה ולשילה ירוק בעיניים.

"את מבינה," אמר במבטא הטקסני הכבד שלו, "אני אוחז בפלדה כל היום. בערב אני רוצה להרגיש שאני נוגע בחיים עצמם."

ג'יימס גדל בטקסס לאימא יחידנית. היא לא באמת הייתה יחידנית, שכן אביו היה שם, אבל הוא היה שיכור רוב הזמן. לא שיכור מזיק, אלא שיכור שכוב על הספה, שחיכה שיוגשו לו פחיות הבירה. אז אימו גידלה אותו ואת אחותו והיא טיפלה בחוות הסוסים וכמובן בגינה. היא לימדה את ג׳יימס אילו צמחים משגשגים בשמש ואילו צריכים המון מים. אילו פרחים הם עונתיים ואילו יגדלו כל השנה. הוא אהב לבלות שעות בגינה עם אימו.
ככל שהוא התבגר, הוא לקח על עצמו את מלאכת הגינון, בעוד אחותו טיפלה בבעלי החיים. אימם הייתה אישה שלא היה בה שמץ עצלנות. תמיד עשתה, ללא תלונות. מחוות אהבה או מילים יפות לא היו לה בשפע, אבל היא אהבה אותם דרך החינוך שנתנה להם ובכך שתמיד הייתה שם עבורם. היא נשאה את המשפחה על הגב שלה, עד יומה האחרון.

כשהיא נפטרה, לג'יימס היו שתי ברירות: או להפוך לאביו ולשתות את חייו עד הקבר כדי לא להתמודד עם המוות שלה, או להתגייס. תמיד היו שני פתרונות ותמיד הם היו מרוחקים מאוד זה מזה. אחותו הבטיחה לשמור על החווה והוא הלך להפוך את ידיו מידיים ירוקות לידיים שאוחזות בנשק.

כך מצא את עצמו מועבר על ידי הצבא האמריקאי לצבא של האו"ם. הוא נלחם בעיראק ולא שאל שאלות מטופשות, וגם אחר כך לא התלבט מוסרית אם זה היה נכון או לא נכון. כשהגיע לישראל, הוא התעניין מאוד בצמחייה השונה והחל ללמוד על אודותיה וכך יצא לגן הירקות שלו שם בכל הבסיס. הם היו טעימים כל כך עד שרוברטו הטבח אפילו ניסה לגנוב מהם כמה פעמים.

ג׳יימס לא אהב את נורה בהתחלה. אהב זו מילה גדולה שהוא לא נטה להשתמש בה. הוא פשוט פחות חיבב. היא הזכירה לו בחורה ניו־יורקית מפונקת. כאלה שאמרו שאסור להגיע לדרום ארצות הברית בגלל ששם מסוכן. אבל ככל שעזרה לו עם הערוגות, ככל שהסכימה להתלכלך יותר באדמה, כך התחבבה עליו יותר.

הוא מצא בה נחמה ואוזן קשבת. הוא לא היה דברן גדול, אבל לה יכול היה לספר על הבדידות. על כמה המתכת כבדה בידיו, על המבצעים שהשתתף בהם או שהוא עתיד להשתתף בהם ועל הפחד, אבל בעיקר דיבר על הבדידות.

"אני חושבת שאתה צריך בת זוג טובה," אמרה נורה בזמן שעקרה עשב תועה.

"אהבתי רק בחורה אחת. זה היה מזמן, בתיכון," ענה ג'יימס.

"איך קראו לה?"

"שרה." הוא חייך לעצמו. "אולי אחפש אותה בפעם הבאה שאחזור הביתה."

"אולי תכתוב לה כבר עכשיו?" הציעה נורה.

"את חושבת?"

"למה לא? כך הבדידות תהיה הרבה פחות נוכחת."

הוא עצר ממלאכתו. "ואם היא נשואה? או לא תרצה בי?"

"אז לא קרה שום נזק. פשוט נחזור שנינו לכאן כדי להמשיך להצמיח ירקות ופרחים."

הווה – מרלין

אני נרדמת. בועז ניגש ויושב לידי. בעיניי הגדולות, הסקרניות כשל ילדה, אני בוהה בו ושותקת. מקשיבה לזרם המילים שהן הוא. רק רגעים ספורים קודם לכן החזיק בי כך שגופו כמעט ניסה להיות חלק מגופי, הלוואי שיכולנו. האור נופל עליו ברכות כזו שרק העדינות משתקפת בפניו היפות כל כך. אני עסוקה בשאלות קיומיות, והוא רק אומר: חבקי אותי עכשיו כי מחר נחדל להיות. ואני מחליטה להתל במציאות. פניו של בועז מתחלפות בפני הקולגה שלי, שבועז הכריח אותי לשכב איתו.

התעוררתי בבהלה בחדר הנוסף שבביתו של לודי. אמצע הלילה. שילה ישנה לידי. היא שלווה. הנשימות שלה עמוקות. זה מרגיע אותי. הלב פועם מהר. לא. לודי לא כאן. הכול בסדר. אני נזכרת שלודי במבצע הלילה. הוא יחזור רק בבוקר.

אני מרימה את האייפד. רעמים בחוץ ואולי אלו בכלל הפצצות. אני כבר לא יודעת לומר.

הודעה מהמפעיל שלי.

      "בורדו־תרשיש־ירוק, הנרי מאטיס־ירוק־קורל־רמברנדט־הנרי מאטיס,
בתי היקרה,
שמחתי כל כך כשהודיעו לי שאת בסדר. שמעתי שבקרוב יוציאו אותך משם.
אנא דעי שאני סומך עלייך ויודע שאת בדרך הבטוחה.
אחיך, זוכרת? ההוא הגבוה שאת תמיד מקניטה, דואג אף הוא. כשאת כותבת לי, תכתבי גם לו, אבל לא יותר מלי, שלא אקנא.
אוהב אותך, אבא."

הרגע הזה הגיע. ידעתי שיגיע. את לודי הצלחתי לרתום אליי ועכשיו הגיע החלק הבא של התוכנית, בועז.
ידיי רעדו. ניגשתי למטבח ומזגתי לעצמי כוס מים. ואז עוד אחת. הרגשתי את אותן הבחילה והמועקה שהרגשתי כשהייתי ברכב בדרך לגבול. התיישבתי על הרצפה ונשמתי עמוק.

עליי ליצור קשר עם הקריפטונייט שלי, האדם שהתרחקתי ממנו כמו מאש. וכמה אהבתי את האש, וכמה אני עדיין אוהבת.

הרמתי את האייפד שוב. ידעתי מי השחקן שלו. נשמתי עמוק. "שלום, בועז."


"מרלין האדומה", מאת דניאלה ג'וליה טראוב, הוא רומן מתח דיסטופי על חורבן ותקומה. הוא מתרחש בישראל עתידית וספקולטיבית, שבה פורצת מלחמת העולם השלישית – והיא נכבשת כמעט לחלוטין בידי איראן. גיבורי הספר הם מרלין ובועז, מרגלת אמריקאית ואיש מוסד ישראלי, שמתמודדים עם שדים מהעבר בזמן שהמדינה מדממת. הספר, שנכתב טרם המלחמה הנוכחית בישראל, זכה במענק של קרן רבינוביץ לספרות 2023 והוקדש לנופלים ולחטופים של השבעה באוקטובר.

לדניאלה ג'וליה טראוב תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ותיאטרון מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני בדיפלומטיה וביטחון מאוניברסיטת תל אביב. היא דוקטורנטית לחקר תהליכי הנורמליזציה בין ישראל למדינות המוסלמיות.

"מרלין האדומה", 174 עמודים | 98 שקלים חדשים


"השנים הבאות", מיכל ברנע-אסטרוג

פרק 35

פתאום הוא התחיל לדבר מוזר. כבר כמעט שנה שאנחנו נכנסים ויוצאים מתחת לאדמה, כמעט שנה שהחשמל בא והולך, שהעוצר נכנס לתוקף עם רדת הערב ובאור היום מוּסר, או דווקא להפך; כמעט שנה ששבוע לימונים ושבוע תפוחים ושבוע קמח ובשר משומר. כמעט שנה שככה, ונראָה שאנחנו מחזיקים לא רע, ברוח טובה למדי, רוב הזמן, בקו השפיות הפתלתל; מעט טוב יותר או מעט טוב פחות מרוב השאר. ופתאום, ביום בהיר אחד, הוא התחיל לדבר מוזר. הוא התעורר בבוקר, ורחץ כרגיל את פניו, וגרר כרגיל את רגליו אל הכיור התלוי במטבחון המאולתר, ובחש את הקפה הבוצי בתחתיתו והמקציף על פניו, ופנה אליי; ומה שיצא לו מהפה היה לא סביר, בדיעבד. חתוך לחתיכות. מילים אמיתיות שמצטופפות יחדיו אך אינן מסודרות ברצף. משפטים שמתעופפים כמו זבובים לארבעה כיוונים, לא נפגשים בשום נקודה מוסכמת, לא עולים על שום מסלול מוכר.

לקח לי זמן להבין. ההכרה שלי עוד המשיכה לסרוק את התקשורת המבולבלת שלו במשך דקות ארוכות. וגם אחר כך, ליד דלת היציאה, עוד המשכתי לתהות. סיימתי לסדר את המיטות ולקפל אותן בחזרה כלפי הקירות, כדי שיהיה קצת מרחב מחיה לענייני היום, אבל בנפשי שלי — שמשלא מצאה בדבריו את שחיפשה נאלצה להודות שאכן, משהו אינו כשורה — נמחץ המרחב. המרחב היקר, ששרד איכשהו למרות הדוחק, למרות הצפיפות, למרות האי־ודאות; למרות תחושות הסכנה והתקווה שהתחלפו תכופות מדי, בזיגזג מחריד; למרות החדשות והשמועות, שהיו אמינות לכאורה או למעשה, ואז התבררו כנכונות או כמופרכות לחלוטין, שנישבו ברחובות כמו רוח פרצים וסחפו איתן את כל מה שנבנה בעמל רב בשעות שטרם בואן, וטרפו את המחשבות; למרות ההגבלות וההקלות שהתגוששו כמו ילדים קטנים, שהפילו אפיים ארצה אלה את אלה שוב ושוב ושוב, בכל שבוע, בכל יומיים, לעיתים אפילו מדי יום ביומו. למרות כל אלה, הצלחתי לטפח לי בתוכי איזו חלקה קטנה, שהיו בה אוויר ואור שמש ואור כוכבים, וחילופי עונות וגשם ואדמה פורייה. והאדמה אף הצמיחה מדי פעם עלעלי שאר רוח רעננים ופירות טריים של מחשבה, ולבלבה מדי פעם במיני פרחים אקזוטיים או צנועים; ואני הצלחתי איכשהו לחממה ולצננה, ולהשקותה ולהזינה, כמו אמא ציפור השבה אל גוזליה הנטועים בקן. אבל עכשיו, לנוכח המלל הסתור שלו, כאילו נרמסה ברגל ענקית וכבדה. גל אבנים שחורות התמוטט ומחץ את החלקה.

עד אז הסתדרנו. לפחות היו לנו זה את זה. והעבר הנורמלי עדיין היה זכור פחות או יותר, ולכן עדיין הקרין את אורו השפוי על עתיד אפשרי, שאולי יהיה אחר. שתינו בשקיקה כל יום שבו היה מותר ובטוח לצאת החוצה, אחר כך הסתפקנו בכך שיהיה מותר. בטוח או לא — זאת לא היה אפשר ממילא לדעת אלא בדיעבד. אם חזרת בשלום, אם לא עצרו אותך בדרך באמתלה חסרת פשר או מסיבה טובה, ואם חלפו עשרת ימי הדגירה ולא הופיעו תסמיני המחלה; ואם כעבור כמה ימים נוספים לא הלמו בדלתך ולא שלפו אותך באטימות מוחלטת מביתך, ואם לא הובלת בידיים עטויות כפפות עבות ובפה ואף מכוסים מסכת רירית כחלחלה, דרך תחנת החיטוי אל תצורת גיהינום פרועה — מתקן ניסויים, מחנה חינוך מחדש, סדרת עבודות פרך בשירות האומה — הרי חמקת מהאסון לעת עתה. רק אז היה אפשר לנשום לרווחה — רווחה מדודה, רווחה להרף עין — ולומר בלב שקט שהיה שווה לצאת. ולהמשיך לספור במתח את הימים מהגיחה שהייתה חמישה ימים אחריה. ולהמשיך לחכות בקוצר רוח לגיחה הבאה. בדרך כלל יצאנו פֵֶּטר ואני ביחד, בשביל חלוקת הקשב — ארבע עיניים רואות יותר משתיים — ובשביל ההרגשה. לפעמים הוא יצא ואני חיכיתי לו בחרדה עד שובו, או להפך. יש מקומות שעדיף להסתנן אליהם ביחידות, גם אם הפחד נורא.

מיכל ברנע-אסטרוג (צילום: ליאור רונן, יחסי ציבור)
מיכל ברנע-אסטרוג|צילום: ליאור רונן, יחסי ציבור


אבל עכשיו הכול השתנה. בתוך כמה ימים הידרדר מצבו עד מאוד. הוא התבלבל, הוא נאטם, הוא לא ראה אותי כשהביט בי. הוא השתולל, הוא זרק דברים, הוא תלש את בגדיו ואת זקנו. ואחר התיישב על מקומו, וחיבק את עצמו, ובמשך שעות ארוכות רק התנדנד קדימה ואחורה, כמו בכיסא נדנדה שלא היה קיים, ומלמל בקול שלא שמעתי מעולם. ולא נתן לי לגעת. ולא בלע דבר מאכל. וכעבור יממה חדל להתנדנד וחדל למלמל, ורק בהה, ושקע בקטטוניה כמעט גמורה. לא הצלחתי להבין מה קרה. תצורה חדשה של הווירוס? אולי חלפו על פנינו הסימפטומים המבשרים, ולא הבחנו מרוב הכחשה? לא היה לי עם מי להתייעץ, בדרך כלל היינו מתייעצים זה עם זה, כי הרי כל פנייה החוצה לעזרה הייתה עלולה להסתיים בכי רע. אבל לא, זה לא נראָה כמו הווירוס. זה היה משהו אחר. כאילו דבר מה עמוק בתוכו נכנע ללחץ ונקרע.

עשיתי הכול כדי להרגיעו ולהוציאו מבדידותו האיומה. ניסיתי לעטוף וניסיתי לנקות וניסיתי להאכיל ולהשקות, אלוהים עדי, אבל נראה שלדבר לא הייתה עליו השפעה. לבסוף אף העזתי ודפקתי על דלתה של איזבלה — שלא הייתה מלשינה עלינו לעולם, היא הייתה ידועה בכך בשכונה — ובכל זאת הייתה הסכנה שמישהו אחר יראה את פניי הבהולות, ויסיק שמישהו בביתנו נמצא במצוקה, ויקרא עלינו את זרועות החוק. אבל גם איזבלה, למרות מומחיותה המופלגת וניסיונה העתיר במצבי קיצון, לא הצליחה להועיל. ובתום חמישה ימים, בבוקרו של היום השישי, מצאתי אותו מת בכיסאו. ומאז אני לבד.

*

דירתנו הייתה מרתפית, חצי קומה למטה מגובה הרחוב. ארבע מדרגות יורדות הובילו אליה, מדרגות אבן צפחה אפורות כהות, נאות בעברן הרחוק. ככל הנראה כניסת שירות אחורית — כניסת משרתים, אפילו — במה שהיה בית מידות גאה ונאות, לפני שהועלה מצידו המערבי באש בימי המהפכה הסוערים ההם, וננטש ונפלש והוזנח, וחולק לעשרים וארבעה חדרונים עצמאיים, אשר בכמה מהם היו הדיירים מתחלפים חדשות לבקרים, מסתתרים וחוזרים לנוס, עד כי לא היה אפשר לדעת מי דייר ומי אורח או אומלל שאיבד את דרכו. בדירות האחרות ישבו משפחות וזוגות ויחידים כאילו לעד — או עד הסוף הממשמש ובא, מי יודע, אולי בשבוע הבא — והשתקעו ונאחזו והתלפפו בהן כשורשי פיקוס עבותים באבני המדרכה. מה שהיה מואר הועם, מה שהיה לבן או תכול התרבב ונשחק ונקלף. מה שהיה ברזלי החליד, מה שהיה טחוב צימח כתמים חומים ועובש. אריחים מצוירים נסדקו ונשברו או נעקרו כליל, וחשפו תחתיהם בטון ואבק ועפר. תיקנים חלפו בעדם בסך, ונמלים גדולות וקטנטנות עוקצניות, ולעיתים עכבר שקט או נדל תזזיתי או עקרב.



דרך הכול עברו איזו התפוררות, איזו שבריריות, איזו צינה; אבל גם, לעיתים רחוקות, כאשר נשב לפתע אל החדרים ניחוח פריחה אביבית מן העץ היחיד ברחוב שעדיין לא הוחרב, ושהמשיך לנהוג כבימים ימימה, מאובק ומפוחם ככל שהיה, בהתאם לעונות השנה; או כאשר ציוץ ציפור דקיק בצמרתו נענה בציוץ ציפור חברה; או כאשר העשבייה שלרגליו קלטה כמה טיפות גשם ולכמה רגעים נעשתה רעננה; או כשצמד פרפרי לבנין הכרוב הפשוטים, החגים בדילוגים אוויריים זה סביב זה, טעו פנימה מבעד לסבכה; או כאשר רשרוש דפי ספר מצהיבים העלה על הדעת מחשבה נעלה — ברגעים האלה בקעה מן החומרים הישנים והנידחים מין חמימות רכה ומרווחת, כהד לטוב שהיה. ואז מי שעמדו לו כוחותיו חש מין רטט, והרים את עיניו, ונשא מבטו אל מי שנמצא עימו בחדר באותה שעה, או אל החלון אם היה חלון, או אל שרידיה של אבן מגולפת מעל מה שהיה פעם האח, או אל משיכת מכחול שלמה במרצפת אחת נקייה ולא שבורה — ולכמה רגעים הרגיש את החסד שעדיין מסתתר אי־שם. ותקווה חמקמקה חלפה בו, כחיזיון מעורפל באופק מרוחק עד מאוד של ארץ שייתכנו בה, עכשיו או בעתיד, שירה ויופי, ורוח אדם המתרוממת מדי יום ביומו לשחקי האנושיות, ואינה נוברת בעפר כתולע ואינה שקועה עד צוואר ועד קודקוד בביצת ההישרדות הדלה.

עדיין היו לנו מים זורמים, אם כי כל מה שהגיע מן החוץ היה חשוד. הרתחנו. וליתר ביטחון הרתחנו שוב. ובעת המקלחת, תחת הזרזיף הפושר העכור, חשקנו שפתיים, שלא תסתנן בעדן אף טיפה. גם את האוכל בישלנו, ואת מה שרצינו להשאיר טרי היה עלינו לקרצף ולהשרות בנוזל חיטוי חמוץ. כל אלה היו מותרות, אני יודעת, ופטר היה מזכיר לי וצוחק עליי שאני עושה עניין משטויות. ובכל זאת הייתה רוחי מתכווצת בי, ועימה הגרון והחזה והאזור ההוא שבין הצלעות, בכל פעם שכהד לטעם המלפפון והתפוח, כשסוף סוף נמצאו, היה מופיע גם טעם החומץ, ומעורר בי צמרמורת קלה ורתיעה קלה שהיה עליי להתגבר עליהן כדי להזין את הגוף. והיה בכך מפח נפש שלא הצלחתי להתנער ממנו — כאילו לעולם כבר לא ייתכנו עונג שלם או דבר מה שאינו פגום.

אבל עכשיו זו רק אני, כבר לא אנחנו. אני רואה בכל המקומות בבית את דמותו, מרחפת כמו הולוגרמה תלת־ממדית, עושה את כל הדברים שנהג לעשות. ולפעמים אני שולחת כף יד פתוחה כדי לגעת, או שתי אצבעות. אל הספה הצהובה, הבלויה, אל גופו שאינו מוחץ באין־משקלו את כרית הקטיפה הדהויה, שאינו מתכרבל בשמיכת הצמר הפרומה בקצותיה. שולחת יד ומרגישה את האוויר. לא את זרועו, לא את פניו, לא את כתפו.


"השנים הבאות" הוא רומן בחמישה חלקים – חמישה סיפורי חיים הזולגים זה אל זה, משלהי המאה החמש עשרה ועד לעתיד הלא מאוד רחוק, בשלושה קצוות עולם. גיבורת הסיפור שצורף לכתבה הוא חלק קטן מסיפורה של אינס, שנאבקת לשרוד במציאות איומה: בארץ מוכת מגפה מסתורית, תחת משטר כוחני ואכזר ובתוך עיר בצורה.

מיכל ברנע-אסטרוג היא סופרת וחוקרת פסיכואנליזה ובודהיזם. מאחוריה שני ספרים עיוניים בנושאים אלה וכן רומן אחד, "נדידה" (הוצאת פרדס, 2021).

"השנים הבאות", 237 עמודים | 98 שקלים חדשים


"מרפסת", דרור שגב

סיפור קצר ומקורי על ימי מלחמה

בחודשים האחרונים אני נוהג לשבת על כיסא מתקפל במרפסת, להסיט את זגוגית החלון ולאפשר לרוח הנעימה להסתנן לדירה ולהפיג את החום המעיק. אני מביט בחורשה הפרושה מעבר לוואדי הישן. עצי אלון ואורן צפופים וביניהם כשומרי סף ניצבים זקופים ברושים תמירים. השעה האהובה עלי היא השעה בה השמש שוקעת לאיטה ונפרדת מהיום. קרניה מתרפקות על צמרות העצים והכדור הכתום מעטר את החורשה בגווני כתום וצהוב. צמרות העצים והמראה הנהדר למול עיני מרגיע את נפשי.

אני מסתגר בדירתי, המבט פנימה התחדד ואיני חושש להתבונן בקפידה אל מעמקי חיי ולשחזר את האירועים שהיוו זרז להתפרקות שלי. בוחר שלא להתנכר ולא להתעלם ממה ששינה את חיי ומזכיר לעצמי שאני חזק ובעל אורך רוח ועדיין קיימת בי היכולת לשמור על ערנות. נכון, אני לבד במערכה, והטלפון שאינו מצלצל בדירתי גורם לי לעצב קל. אבל זה אינו מרפה את ידי ואני לא מרפה מהמשימה. אני מודע לעצמי וליכולות ההתמדה החזקות שלי. נפשי נכונה לרגעי העימות.

אני יושב על הכיסא ומביט בעקביות יום יום מבעד לחלון לעבר החורשה. רגעי התבודדות אלה נכפו עלי וכולי תקווה שיום אחד אצא לעולם כאדם חדש וכמו עוף החול אתעורר ואשוב לחיי חזק ובריא. כשסיפרתי את תוכניתי לפסיכיאטר דרך מסך המחשב באחת מפגישותינו, הוא הנהן בראשו וחייך.

הזמנים אינם פשוטים כלל. אני מסתגר כחודשיים בדירה הקטנה הזו ועדיין משוכנע שהניתוק החד מהחיים היה הפתרון הנכון להרגעת עצביי המרוטים. פעם בשבוע, עידו מתקשר מהמשרד ושואל לשלומי. אני משיב לו שהכול בסדר ושאין לו מה לדאוג. הוא שואל מתי אני מתכוון לשוב לעבודה ואם זה בכלל יקרה. אני בעצמי לא יודע, המחשבה להיות נוכח בחללים משרדיים גורמת לי לרעד ולרצון עז להקיא. לא יודע איך להסביר לעידו את המצב הזה. אני מעריך מאוד את הנכונות שלו לשמור איתי על קשר, אבל גם הוא יבין בסוף שהייתי ושעדיין אני חייב לעמוד על המשמר.

אין לי קשר לשאר האנשים שהיו בעבר חלק מחיי, ואם נודה על האמת לא נראה לי שאני חסר למישהו. אני מקפיד על שיגרת חיים, מתעורר בשעת בוקר מוקדמת, מכין קפה שחור ואז מתיישב על הכיסא מול החלון ומדבר לעצמי. מרגיע את גופי. על פי ההמלצות של המטפל במוסד אני משתדל יותר להקשיב לעצמי. בשעות הבוקר, החורשה מוארת באור שמש שקוף וממש ניתן להעביר את היד בבועה השקופה ולחוש בתזוזת האוויר. שדרת העצים נמשכת עד למעמקי האופק ומזכירה לי ציור שראיתי בתערוכה במוזיאון בירושלים. "ציירים ישראלים מציירים בטבע." נדמה לי שהיה שמו. לאורך החורשה מתעקל שביל עפר תוחם בין שדרות העצים, אני מכיר היטב כל פינה מהחורשה. בעבר, כשלא חששתי לצאת מהדירה לאוויר הפתוח, טיילתי שעות רבות בשביל הזה שמתפתל ונמוג לאיטו במעמקי החורש. לפעמים חשבתי תוך כדי הליכה, שאולי עדיף שאלך בו לאיבוד. היו ימים בהם נחה עלי עצבות. עטפה אותי כנייר נצמד, ינקה מתוכי את החמצן ותהיתי איך אוכל לקלף אותה מליבי והאם אצליח להסיר אותה בהליכה הארוכה הזו שמתישה את הגוף.  

זמן הבהייה הארוך מול החלון מאפשר לי להשקיף על החיים מחדש. אני בן ארבעים ולא זוכר מהם רגשות של שמחה כאילו התרוקנתי מעצמי.

דרור שגב (צילום: אלעד אקרמן, יחסי ציבור)
דרור שגב|צילום: אלעד אקרמן, יחסי ציבור


לפני חצי שנה עזבה רקפת את הדירה. היא טענה שאני משרה בה אוירה של דכדוך וכבדות ושהיא פשוט חייבת אוויר ומרחק ממני. הבנתי אותה ולא חיפשתי אחריה אבל כשהלכתי בחורשה חשבתי לא פעם איך זה יהיה להיות עץ. פשוט עץ ללא שאיפות חיים גדולות מלבד להיות עץ אחד בחורשה.

העבודה במשרד זמן רב כמנהל חשבונות הכבידה עלי ובמשך היום המתנתי בקוצר רוח לשעה ארבע כדי לשוב לביתי ולבהות מהחלון. אני חייב לציין שרגעי ההתפרקות האלה אולי נראו מוזר לעובדים האחרים אבל אני ציפיתי לבואם, ידעתי שיום אחד זה חייב לקרות, כל הסימנים רחשו מסביב וכשהתפרקות הגיעה והתפוצצתי ללא אזהרה, הרגשתי שזהו, הגעתי לפרק הסיום בספר שנכתב עבורי.

ולחשוב שבסך הכול רונית החשבת העירה לי שהדוחות לא מהודקים מספיק. בבת אחת  הצטיירו מול עיניי כתמים שנראו לי כעננים שחורים ואורות הניאון הבורקים במשרד התנקזו למעמקי מוחי ולפתו אותי באלפי זרועות. חשבתי שהעולם השתגע, אבל לא. אני הוא זה שהשתגע. גופי רעד וזעם עצום התנקז החוצה מגופי. התיישבתי על כיסאי ולא הצלחתי לומר מילה אחת מובנת, רק רעדתי ומלמלתי הברות לא ברורות. צרחתי כמו משוגע על כל מי שניסה להתקרב אלי, או לגעת בי. בבית חולים פסיכיאטרי הייתי כבול למיטה מספר ימים ולא ידעתי מה עובר עלי. הרעד בגוף תקף אותי שוב ושוב בגלים. לאחר מספר שיחות עם פסיכיאטר וכדורים חזרתי לחיים אבל הבנתי שאני כבר לא יהיה תקין יותר לעולם, תמיד יהיה צל או ענן שילווה את חיי. אני באמת משתדל לשמור על רגיעה ועל שוויון נפש אבל יש רגעים שנראה בלתי אפשרי לחצות את מפתן הדלת, תחושת הכבדות בגוף והמחנק שאוחז בגרוני אינה מרפה.

אני יכול לומר בביטחון שמשימת ההתבוננות בחורשה ממלאת את חיי. אני מביט בדריכות  מבעד החלון גם לתוך צללי הלילה המתעתעים. הצללים מרתיעים אותי. מי יודע מה יש מעבר להם? לכן אני עומד על המשמר. ברור לי שאני הוא החזית האחרונה ואלה הם רגעי מבחן עבורי. אני נרדם על הכורסא לשינה טרופה מתעורר רק בשעת בוקר מוקדמת כשאור ראשון בוקע בשמיים.

על הספסל האדום בחורשה יושב שעות רבות בחור מוזר עם כובע קסקט. אולי לאחרים הוא נראה כעובד ניקיון תמים, אבל לי ברור שהוא מרגל אירני. אני משוכנע שהוא כבר יודע שעליתי עליו. שהוא נושא את עיניו לעברי, אני שוקע בכיסא ומסתתר מאחורי קיר המרפסת. טלפנתי למשטרה עשרות פעמים כדי לספר להם שיש בשכונה מרגל איראני. אתמול הודיעה לי השוטרת, כנראה ילדה חסרת מוח ש"עוד שיחה אחת ואני יואשם בהטרדת המערכת". טלפנתי גם לרקפת וסיפרתי לה על הבחור. היא שתקה לרגע ארוך ושאלה בקולה הרגוע (אותו קול שמחרפן לי את המוח, קול של מורה מזדיינת). היא שאלה אותי, "אתה דואג לעצמך? אתה אוכל היטב ונח מספיק? אתה לוקח את הכדורים?"  לא, אני אומר לעצמי, 'אסור לי להתעצבן, פשוט אסור לי.'  אבל הגישה המתנשאת הזאת עצבנה אותי מאוד.

"רקפת, את חושבת שאני משוגע?" היא לא ענתה לי. ניתקתי בבת אחת את השיחה ומיד הצטערתי על כך. טלפנתי אליה בהמשך הערב מספר פעמים. היא לא ענתה. שלחתי לה הודעת טקסט. כתבתי שממנה ציפיתי ליותר אמון ושכל ההתנהגות שלה היא לא חברית.

אני לא איכנע. אני מביט במרגל האיראני וכותב במחברת הצהובה את מעשיו. 'הוא יושב על הספסל בחורשה ומעשן סיגריות בשרשרת משוחח זמן רב בטלפון הנייד, כנראה שהוא מעביר מידע מאד חשוב למפעילים שלו.'  אתמול הצלחתי לראות דרך המשקפת הישנה שלי את דגל אירן, בחיי דגל אירן.  דגל אירן מתנופף בין עץ האורן לעץ הברוש. למה שמישהו שהוא לא מרגל אירני יתלה דגל כזה בחורשה?

טילפנתי הבוקר עשרים פעמים לרקפת ובסוף כשהיא ענתה סיפרתי לה שאני בטוח שהוא מרגל אירני. היא הקשיבה ואמרה בקול עייף "ערן, מה נסגר אתך?"

"בואי תראי בעצמך." עניתי, אבל היא לא הסכימה לבוא לדירה והמשיכה בקול המורתי שלה. "ערן אתה במצב לא טוב, תטפל בעצמך. אין אף מרגל איראני בחורשה ליד הבית ואני מבקשת ממך להפסיק להתקשר אלי.
התרוממתי על רגלי וצעקתי לעבר החורשה הצפופה. "אני לא מפחד מאף אחד, לא ממך רקפת, לא מהמשרד המזדיין ולא ממך נבלה אירנית."

עכשיו כבר לילה, הירח משוטט מעל העצים הכהים, פנס רחוב קטן מטיל אלומה של אור על שביל העפר המתפוגג ואני רק רוצה להיות עץ, עץ פשוט בשדרת העצים.


"מרפסת", מאת דרור שגב, הוא סיפור קצר ומקורי על ימי מלחמה. דרור שגב הוא סופר ומרצה, בין ספריו - "ילד מקולקל" ו-"פועם".