פסטיבל עכו לתיאטרון אחר יתקיים השנה בפעם ה-42 בחול המועד סוכות (21-24 בספטמבר), אחרי שנה של מתיחות ואלימות חסרת תקדים בעיר המעורבת ומגיפה שאילצה את הפסטיבל להתקיים בגרסה וירטואלית בלבד בשנה שעברה. בפסטיבל יוצגו שמונה הצגות בכורה בתחרות הרשמית וארבע הצגות קצרות – שיתקיימו באולמות האבירים הידועים ובמרחב הציבורי בעיר. בנוסף, יתקיימו גם עשרות אירועי חוצות ואירועים ליליים חינמיים שאמורים להבהיר שזהו פסטיבל שמזמין אליו את כל תושבי העיר ומחיה את רחובותיה.
במסיבת עיתונאים להצגת תוכנית הפסטיבל שהתקיימה בבית העיתונאים בתל אביב (כי עוד לא נולד הפסטיבל שיגרום לעיתונאי תרבות להגיע לעכו פעמיים בשנה) בנוכחות המנהל האמנותי שלום שמואלוב (שזו שנתו האחרונה בתפקיד) ומנכ"לית הפסטיבל ליזו אוחיון (שזו שנתה הראשונה בתפקיד), אמר ראש העיר שמעון לנקרי שהוא מקווה "שהפסטיבל השנה יהיה סמל לחזרה לשפיות ולאחדות". אבל בכל זאת מדובר בפסטיבל פרינג' עם אופי פוליטי וחתרני, ששמח לאתגר את המיינסטרים בכל פעם מחדש, ויעסוק גם הפעם בנושאים בעלי פוטנציאל עוכר שלווה כמו יחסי יהודים-ערבים, אלימות נגד נשים, בדידות, סכנות הטכנולוגיה וסכנות התפוררות הדמוקרטיה.
אחת ההצגות המסקרנות של הפסטיבל השנה היא היצירה "אני יושב בחדר", שהיא למעשה ניסוי פרפורמטיבי שבו - באמצעות משקפי מציאות מדומה - פוגשים המשתתפים שירות בינה מלאכותית בשם AVA, המנסה להבין אותם טוב יותר. "אני יושב בחדר" הינה חלק מעבודת דוקטורט של האמן והחוקר דניאל לנדאו במכון המדיה של אוניברסיטת אלטו בהלסינקי וכל המשתתפים בהצגה-ניסוי יצטרכו לחתום על הסכמתם להשתתף במחקר, אם כי בהפקה מבטיחים שפרטיותם תישמר.
"קלאבשת - אזיקים" היא הצגה נוספת שבה לצופים יש תפקיד. במקרה זה - הם האורחים המבקרים ארבעה נידונים למוות לפני הוצאתם להורג, עדים אחרונים לחייהם. "אזיקים" מגיעה מתיאטרון אלמהבאש ברהט, שעוסק בנושאים חברתיים ופוליטיים המעסיקים את הבדואים בנגב והעלה בעבר הצגות על הריסות בתים ועל בעלי מוגבלויות, ואחראי גם להצגה "חלב ציפור" שהתארחה בפסטיבל עכו ב-2018. המחזה, מאת טארק אלסייד ואיסי ממנוב, יועלה בשפה הערבית עם כתוביות בעברית.
משה קרוי, פילוסוף, מיסטיקן, נביא זעם ומהדמויות המיסתוריות והמשונות שחיו בישראל, שמת ב-1989 בגיל 40, הוא גיבור ההצגה "קרוי: מעבר ליש ולאין" שיצרו נעם רובינשטיין, עודד הירש ויונתן לוי. ההצגה מספרת את קורותיו על בסיס כתביו והראיונות שנתן לתקשורת בחייו הקצרים, שבהם הספיק לעבור מפילוסופיה אובייקטיביסטית לסיינטולוגיה ולמיסטיקה הודית ולתיאוריה שהציגה את המציאות כמאבק בין בני אור לבני חושך. קרוי, שסחף אחריו צעירים רבים בשנות ה-70 אך מת מוקע ובודד, זכה גם לפרק בסדרה "המקוללים" של חגי לוי, אבל נותר לא מוכר לציבור הרחב בעשורים האחרונים וזו הזדמנות נדירה להתוודע לדמותו המרתקת.
"רצח בהסכמה", על שם פואמה של איריס אליה כהן שנכתבה לאחר הרצח של אסתי אהרונוביץ' בידי בן זוגה, מתבססת על אנסמבל שחקניות שמזכירות לצופים את האבסורד שביחס החברה לנשים שהן קורבנות אלימות, ומצד שני, הסלחנות כלפי גברים אלימים. את ההצגה ביימה חנה ואזנה גרינוולד והיא משלבת מונולוגים שנכתבו במרכז למניעת אלימות במשפחה. אף על פי שהתיאור עשוי להישמע דידקטי, המונולוגים עצמם חזקים ומהדהדים. "גדולות ונצורות" (שיצרו בשמת חזן ומשה ולדמן) ו"לפני מי להשתחוות" (של אילאיל לב כנען) הן שתי הצגות שמביאות לבמה נושאים שהעסיקו את כולם בזמן מגיפת הקורונה: "גדולות ונצורות" עוסקת בהשלכות הנפשיות של מצור ובידוד באמצעות פנייה לתיעוד היסטורי של תגובות אנושיות למצור וטקסטים אישיים שנכתבו בקורונה. "לפני מי להשתחוות" פונה לטקסטים פילוסופיים על רודנות, חוק והתנגדות אזרחית - מאפלטון וחנה ארנדט ועד רוזה פארקס ואדוארד סנודן, כדי להעלות שאלות חשובות על כוחו של השלטון והצורך האנושי בחוק.
עוד בתחרות: "TOYZZZZZZ" שיצרה אור מרין עם תזמורת הצעצועים - שמנגנת מוזיקה פסיכדלית (כהגדרתה של מרין) על צעצועים - ועם תשעה רקדנים. זו יצירה צבעונית ו"משוגעת" שנראית, במבט ראשון, בדיוק כמו מה שאנשים מתארים לעצמם כשאומרים להם "הצגת פרינג'"; ו"בימי כתר" של לילך דקל-אבנרי, שעוסקת בנשיות בעידן הנוכחי דרך שבע דמויות שונות.
במסגרת הצגות "במה קצרה", שאורכן סביב 30 דקות, יועלו "מוות קטן" שיצרה מיטל רז, המוכרת בעיקר כיסמיניש מהצגת וסדרת הקאלט "מייקל"; "קורס הכנה ללידה" של אורי לנקינסקי, שעוסקת בשלייה, איבר אנושי מפעים שלדברי לנקינסקי, לא מקבל את הכבוד הראוי לו; "הכובשים פינת אלנבי" שנוצרה בדיאלוג בין נטע מידן ושקד שנלר לבין הפרפורמרית והרקדנית נור גראבלי, ובמרכזה צעירה שמיטלטלת (בריקוד וגם במילים) בין זהותה הערבית-פלסטינית לזו הישראלית-יהודית; ו"בדדה", תיאטרון בובות וחפצים של שי פרסיל על אישה שחיה בדירה קטנה מדי, אבל עם עולם פנימי עשיר.
ליזו אוחיון, שהיא החל מהשנה המנכ"לית והמפיקה הראשית של הפסטיבל מטעם עיריית עכו, אמרה בשיחה עם mako כי לאחר השנה המתוחה בעיר, מארגני הפסטיבל התעקשו להחזיר אותו לזירה שבה התקיים תמיד והם נחושים לגרום לו להתקיים כסדרו ולהשיב לעיר תחושה של נורמליות. "אנחנו יוזמים כל מיני פעלויות ליהודים וערבים, במה פתוחה, הצגות אורחות שמשלבות יהודים וערבים, אירועים לתושבים עצמם, כדי שיבואו עם המשפחות שלהם. אנחנו באמת מאמינים שאמנות מגשרת על פערים ואנחנו לא רוצים לתת לקומץ אנשים להרוס את מה שנבנה במהלך השנים". היא הבהירה כי למנהל האמנותי של הפסטיבל יש חופש אמנותי מלא ושהעירייה לא מתערבת בתכנים כלל. "אנחנו נותנים בית לאמנות - קיצונית ככל שתהיה לעתים. אנחנו נותנים בית לכל הדתות ויש במה לכולם. זה פסטיבל שמייצר פלטפורמה לאמנים ובמאים, שהתחילו בו יוצרים כמו קרן מור ועוד כאלה ואחרים. אנחנו רוצים להמשיך לתת את הפלטפורמה הזאת".