בקושי חמש שנים עברו מאז שתנועת מי טו פרצה לחיינו והכל השתנה. ה-כל. תחקירי הטרדה והתעללות הפכו לחלק בלתי נפרד מהעיתונות, מקומות עבודה שמים דגש גדול יותר על יחסי מרות ועל סוגיות של התעמרות (הרי הטרדה מינית, בסופו של דבר, היא אספקט של התעמרות), וכמובן – התרבות – שנעה בין לשקף את המציאות ובין להתוות אותה – החלה לעסוק באופן נרחב בנושא. הטלוויזיה שוחה בתכני מי טו עם סדרות כמו "להרוס אותך", "פשע אמריקאי: מוניקה לוינסקי" (וכל סדרה ממפעלות שונדה ריימס וראיין מרפי), "אנטומיה של שערורייה" ועוד. הקולנוע עם סרטים עצומים כמו "צעירה ומבטיחה" ו"בומבשל", וגם המוזיקה מלאה בלהיטים, בין היתר של ליידי גאגא וקארדי בי, שנוגעים בסוגיה.
כמובן שאחת ההשפעות העצומות של מי טו על התרבות היא כל מי שכבר לא נוכח בה. אנשים חזקים שעיצבו במשך עשרות שנים את מה שאנחנו רואים ושומעים עד שהתברר שניצלו, הטרידו או אנסו. הארווי וויינשטיין, ביל קוסבי, וודי אלן, קווין ספייסי ועוד. אה, כן, איבגי. אנשים שהשפיעו על התרבות עד כדי כך שגם היעדרם משמעותי.
אבל אנחנו כאן בשביל הספרות, עוד ענף תרבותי שהושפע עמוקות ממי טו, והגיע הזמן לסקור את האופנים שבהם זה קרה. הספרות נחשבת לאמנות איטית יותר, אך למעשה היא משקפת נאמנה של רוח התקופה, לעתים אפילו מבשרת אותה. "הרומנים הנפוליטניים", למשל, יצירת המופת של אלנה פרנטה, הצטרפו לגל של טלוויזיה ומחאה נשית שכולם, יחד, הם חלק מהדברים שאיפשרו את מי טו. הרי אין דבר אחד שיוצר צייטגייסט, יש התכוונות עדינה ואורגנית, זיהוי כמעט קולקטיבי של מוקד עניין, רעיון שמצטרף לרעיון ולכיוון מחשבה ולהרהור.
ואמנם נטפליקס נחשבת לחוד החנית של טלוויזיה woke שחרתה על דגלה גיוון ופוליטיקת זהויות, אבל דווקא הספרות הייתה אחת המגיבות המהירות למי טו. באוקטובר 2017 התפוצצה התנועה ברשתות החברתיות ואז בכלי התקשורת, ובדצמבר של אותה השנה התפרסם סיפור קצר בניו יורקר בשם "קאט פרסון". מחברת הסיפור היא קריסטן רופניאן, כיום בת 40, כותבת עלומה שלא ציפתה שהסיפור יהפוך לוויראלי בשיגעון, לסיפור הכי נקרא של הניו יורקר באותה השנה ואף יוביל לכך שהיא תקבל מקדמת ענק של 1.2 מליון דולר לכתיבת ספר. הספר יצא שנתיים לאחר מכן ולא יהיה מאוד מוצלח, הוא תורגם לעברית תחת השם "אתה יודע שאתה רוצה את זה".
אם רופניאן הייתה יודעת שהסיפור יצליח עד כדי כך, יכול להיות שהיא גם הייתה טורחת לשנות כמה פרטים מזהים ולטשטש כמה עקבות שקצת סיבכו אותה לאחר מכן. קו שיחזור על עצמו, אגב, בלא מעט מהספרים שנסקור ברשימה הזאת. אז "קאט פרסון", למי שהצליח איכשהו לפספס, הוא סיפורה של בחורה בת עשרים שמתחילה להתכתב עם בחור מבוגר ממנה ב-15 שנים. הם נפגשים והולכים לביתו שם היא מבינה שהיא לא רוצה לשכב איתו אבל לא נעים לה לסרב, הרי הם כבר אצלו.
לא מדובר בסיפור מי טו קלאסי, זו הסיבה שהוא עורר כל כך הרבה רגשות. הוא נוגע לאזורים האפורים יותר של הקשרים שאנחנו מנהלים בעולם ואין בו שום דבר חד משמעי. אבל זה גם חלק מתנועת מי טו, לא רק המקומות שבהם נעשה עוול ברור לנשים, אלא האזורים שבהם לא ברור לנו מה בדיוק קרה, והמטרה שלנו היא לא להאשים או להעניש, אלא לנסח ביחד את החוקים מחדש.
התסבוכת עם "קאט פרסון" החלה לפני שנה, כארבע שנים לאחר פרסום הסיפור, עם מאמר ב"סלייט" של בחורה בשם אלכסיס נוויקי, שטענה שרופניאן השתמשה בפרטים מחייה האישיים וממערכת יחסים שהייתה לה בשביל הסיפור. רופניאן הודתה כי היא הייתה חברה של השניים ברשתות החברתיות ודלתה משם פרטים מסוימים ששימשו אותה כנקודת זינוק בכתיבת הסיפור, אבל שכל היתר מבוסס על נסיונה האישי. היא התנצלה על כך שלא שינתה או עירפלה את הפרטים שבהם השתמשה בסיפור.
כוח, גיל ומעמד
ספרות מי טו, גילינו מהר מאוד, עוסקת לא מעט בכוח. הרבה פעמים יהיו בה פערי גיל ויחסי מרות כי, ובכן, אלו הדברים שקורים הכי הרבה במציאות. בין מערכת יחסים לבין ניצול יש ספקטרום שלם שכולל מעמד, היררכיה וכוח. קחו למשל את "ג'יין יאנג הצעירה", רומן נהדר מאת גבריאל זווין שכולו פראפרזה על פרשת מוניקה לווינסקי. רומן בין מתמחה צעירה בשם אביבה לבין חבר קונגרס, הורס את חייה של המתמחה כשהוא מתגלה. הרי בשנים שעברו מאז פרשת מוניקה לוינסקי כבר ברור לנו שנעשה לה עוול עצום. באותם ימים התקשורת התייחסה אליה נורא, ואילו היום ברור שהיא הקורבן. מתמחה בת עשרים ונשיא ארה"ב? זה האמא של יחסי מרות. קלינטון הרס ללווינסקי את החיים, אפשר לומר זאת די בביטחון. כמה פוטנציאל היה לה כמתמחה בבית הלבן, היא יכלה להיות סנאטורית או שופטת. אבל ללווינסקי אין היום קריירה, גם לא ילדים, היא בילתה שני עשורים מתחת לראדר ורק בשנים האחרונות החלה להתרומם מבין הריסות חייה. איזה מחיר שילם קלינטון? כלום. שום מחיר.
מדובר באחת מהפרשות הגדולות של שנות התשעים וטבעי שיחזרו אליה, ספרותית וטלוויזיונית. תנועת מי טו אפשרה לנו לחזור אליה מנקודת המבט של הצד השני, החלש. כי כל הפרשיות האלו תמיד נבחנו מהצד המפורסם והחזק, הן לא נבחנו בפרספקטיבה של קורבן ומקרבן, של חזק וחלש, של מנצל ומנוצל. הייצוגים התרבותיים של מי טו מאפשרים לנו לחזור למקומות האלו, אבל הפעם להתייצב בצד הנכון של ההיסטוריה.
נציגות בולטת נוספת של ספרות מי טו היא "ההסכמה" של ונסה ספרינגורה. ספר צרפתי, מטלטל ולופת, שחוזר למערכת היחסים של המחברת, ספרינגורה, עם סופר צרפתי מפורסם ומצליח בשם גבריאל מצנף. היא הייתה בת 14, הוא היה בן 50. מצנף היה סופר מוערך ומרבית ספריו תיארו את יחסיו עם נערות צעירות מאוד. הוא כתב על כך בגלוי, וגם על נסיעותיו לפיליפינים שבהן שכב עם ילדים בני 11-10 במסגרת הדוחה של תיירות מין. כיום זה נראה לנו מופרע, אבל האמת שזה לא היה כל כך נדיר. במסגרת השחרור המיני של שנות השבעים חל בלבול בין חופש מיני לבין ניצול מיני. ברווח שנוצר, נכנסו פדופילים. הם טענו שחופש מיני כולל גם את החופש לשכב עם ילדים.
ספרינגורה מתארת בספר, באופן מאופק וקר, כיצד תומרנה על ידי מצנף למערכת יחסים נצלנית ומתעללת. היא מספרת על הסדרתיות שלו, על כך שכל המבוגרים סביבה ידעו ושתקו, איש לא הציל אותה. על הקושי לסלק אותו מחייה והאופנים שבהם התעקש לצוץ שוב ושוב, ועל הנזקים הרגשיים שלה מהתקופה הזאת. הוא פרסם את כל מערכת היחסים שלהם בספרים שכתב שבהם היא כונתה ו', ואילו בספר שהיא כתבה היא כינתה אותו ג' בעוד שהיא קיבלה את שמה המלא, ונסה. היא עשתה לו מה שהוא עשה לה, וכתבה ספר חושפני שמתאר אותו כפי שהיה באמת - גבר מבוגר, עלוב, נצלן, חזק על חלשים, טורף. וכן, זה הכל היה בהסכמה, ממש כמו שם הספר, אבל הוא בהחלט גורם לקורא להרהר במושג הזה.
גיל צעיר מול גיל מבוגר זו תמה שחוזרת בלא מעט מספרי מי טו. שזה הגיוני, כוח לא תמיד בא לידי ביטוי בסמכות ופרסום, אלא גם בהפרש גילאים. באופן טבעי, כל סיפור שבו יש צד אחד צעיר ושני מבוגר, ייקח אותנו אל "לוליטה", יצירת המופת מ-1955 שבמרכזה מערכת יחסים מתעללת ופדופילית בין גבר מבוגר וילדה בת 12. טייק אוף מרענן על זה אפשר למצוא ב"ולדימיר" העכשווי, מאמת ג'וליה מיי ג'ונאס - ספר מצחיק וחכם שעוסק בזוג מרצים מבוגרים באקדמיה, שהבעל מואשם ביחסי מרות עם סטודנטיות, וההתמודדות של אשתו עם המבוכה בזמן שהיא בעצמה מפתחת אובססיה לסופר צעיר בשם ולדימיר. ולדימיר, בספרות, הוא ולדימיר נבוקוב, הסופר שכתב את "לוליטה". במקרה הזה לוליטה היא בחור צעיר והומברט הומברט, המנצל, היא מרצה בוגרת, חריפה ושובת לב.
התייחסות ישירה יותר ל"לוליטה" אפשר למצוא ב"ונסה האפלה שלי", שבמרכזו מערכת יחסים בין מורה בן 42 לתלמידה בת 15, וכמובן שב"ההסכמה". באופן מעניין, גם התפיסה לגבי הרומן הקנוני שהוא "לוליטה" השתנתה גם היא מאז מי טו. במשך שנים "לוליטה" היה שם קוד לנערות צעירות ופתייניות, וכיום הוא נחשב לפיישנט זירו של ספרי ניצול.
גם מאחורי "ונסה האפלה שלי", מאת קייט אליזבת ראסל, יש שערוריית זכויות יוצרים. סופרת בשם וונדי אורטיז טענה כי עלילת הספר – שאותו, הדגישה, לא קראה – אוחזת בדמיון חשוד לעלילת ממואר שכתבה שמתאר את מערכת היחסים המנצלת שלה עם המורה שלה לאנגלית בבית הספר. אנשים שקראו את שני הספרים אמרו שאין שום חשד לפלגיאט, פשוט מדובר בסיפור דומה. וזה לא מפתיע, יש המון סיפורים כאלו. פעם בכמה זמן אנחנו שומעים על תלמיד ששכב עם מורתו ומזדעזעים, אבל זה אדם נשך כלב. הרבה יותר נפוצות מערכות יחסים מיניות בין מורים לתלמידות, מרצים וסטודנטיות, בוסים ועובדות. כנראה שאיפה שיש כוח, צד אחד חזק וצד אחד חלש, יהיה גם ניצול. וגברים, מה לעשות, אחזו ואוחזים ביותר כוח מנשים.
יש הרבה ספרים שנשמעים דומים כי יש הרבה סיפורים דומים, עכשיו גם יש את הלגיטימציה לאוורר אותם. ולא מפליא שהרבה מהספרים בנושא הזה מתרחשים בזירה הספרותית, ממש כמו שהרבה מהסרטים והסדרות מתרחשים בהוליווד – הבדק הוא קודם כל ביתי.
לנסח כללים חדשים לקיום המשותף של גברים ונשים בעולם
ישראל לא מפגרת מאחור, ולאחרונה יצא הספר "כישרון דיבור" של שרי שביט. מעין רומן שירי קצר ויפה שמתאר מערכת יחסים בין סטודנטית צעירה לסופר מפורסם. לא בדיוק מי טו, מדובר ברומן בהסכמה בין שני אנשים בוגרים, אבל בשוליים, בקצוות, הכח והניצול נוכחים מאוד. "המתנדבת" של נטעלי גבירץ עוסק בפרשיית אונס של מתנדבת בקיבוץ שזוכה לבחינה מחודשת לאחר שנים (שזו, בגדול, המהות של מי טו). גם "עו"ד ועו"ד", עוסק בתקיפה מינית, המחברת היא יעל שרר, פעילה חברתית ומדליקת משואה שסרטה, "כביסה מלוכלכת", עסק בתביעה שהגישה נגד אביה שהתעלל בה מינית בילדותה. יהיה מעניין לראות אילו כיוונים תתפוס הספרות הישראלית עם הנושא, בהתחשב בכך שיש לנו ארגון מרכזי שכולם עוברים בו וכל כולו מושתת על יחסי כוח – הצבא.
מעבר לצורך לספר את הסיפור, יש גם את הניסיון ללמד, להסביר, לנסח כללים חדשים לקיום המשותף של גברים ונשים בעולם. הניסיון הזה בא לידי ביטוי בספרות עם אוסף המסות הכיפי ממש של רבקה סולניט, "גברים מסבירים לי דברים", שתורגם לעברית לפני שנתיים. סולניט כתבה מאמר באותו השם בשנת 2008 שממנו צמח הביטוי "הסגברה", וגם הוא נכלל בספר. גם "רעב" ו"נשים קשות" של רוקסן גיי – סופרת פמיניסטית נפלאה ופרופסור לאנגלית - באים לא רק לספר סיפור, אלא לשקף את החוויה של להיות אישה בעולם. אישה שנפגעה מינית, אישה שמנה, כל אישה. שני הספרים יפים, הכתיבה היא כזו שמבקשת שיראו אותה, שיבינו, היא רוצה לבאר.
כל הספרים ברשימה הזאת הם של נשים, שזה טבעי, הן מרבית הקורבנות. אין עדיין הרבה סופרים גברים שכותבים מעמדת הקורבן – אולי אפשר לדחוק כאן את סדרת "פטריק מלרוז" שעובדה גם לטלוויזיה ועוסקת בגבר מכור לסמים שבילדותו נאנס על ידי אביו. אבל קולם של הקרבנות הגברים מתחיל להשמע, כרגע בעיקר ברשת עם עמודים כמו "תורנו" ומי טו בקהילת הלהט"ב, וסביר להניח שבקרוב גם בטלוויזיה ובספרות. וספרים מצד המקרבן? ובכן, זה פחות דחוף לנו לקרוא, אבל בטח גם זה יגיע, וככל הנראה הוא יהיה מקסים ומבעית הרבה פחות מהומברט הומברט של "לוליטה".
המלצות קריאה:
"ההסכמה", ונסה ספרינגורה, הוצאת תכלת – סיפורה האמיתי של המחברת, שבהיותה בת 14 נכנסה למערכת יחסים נצלנית ומתעללת עם סופר צרפתי מפורסם בן חמישים. טקסט מעולה ומטלטל.
"ולדימיר", ג'וליה מיי ג'ונאס, הוצאת פן – זוג מרצים מבוגרים באוניברסיטה מתמודדים עם האשמות בהטרדה מינית כלפי הבעל, בזמן שאשתו מפתחת אובססיה לסופר צעיר. מצחיק ומבריק.
"כשרון דיבור", שרי שביט, הוצאת אחוזת בית – רומן שירי שעוסק במערכת יחסים בין סופר מפורסם ומבוגר לסטודנטית צעירה לספרות. יפה ומיוחד.
"גברים מסבירים לי דברים", רבקה סולניט, הוצאת אסיה – מסות פמיניסטיות נפלאות, ביניהן זו שעל שמה נקרא הספר ובעקבותיה נהגה המונח הסגברה.
"רעב – הסיפור של הגוף שלי", רוקסן גיי, הוצאת ידיעות ובבל – המחברת בוחנת את יחסה לאוכל, השמנה וטראומת אונס. יפה, חשוב ונוגע ללב.
"המתנדבת", נטעלי גבירץ, הוצאת כתר – אישה שוודית חוזרת לקיבוץ שבו נאנסה אמה, כדי לגלות מי מבין חמש האנסים הוא אביה הביולוגי. סוחף ויפה.
"ונסה האפלה שלי", קייט אליזבת ראסל, הוצאת תכלת – מערכת יחסים נצלנית וכוחנית בין מורה מבוגר לתלמידתו בת ה-15, והשפעתה על כל מהלך חייה של התלמידה. טריגרי ומעולה.