מאיר אשל תמיד היה אדם יוצא דופן. חידתי אפילו; כזה שממגנט אליו את כל הסובבים אותו מבלי להתכוון בהכרח לעשות זאת. התכונה הזו שלו בלטה עוד בנעוריו באשדוד של שנות ה-70 וה-80. "בתקופה הזו הייתה אווירה של שכונה, והוא היה מלך השכונה", כך מנסח זאת אחיו, דני אשל (55), בשיחה עם mako. ב-1986, בגיל 22, אותו מאיר אשל עזב את הארץ והשתקע בפריז - שם אימץ לו את השם אבשלום ופרץ לתודעה הציבורית כאמן. שבע שנים נחשב אבשלום לאחד האמנים המבטיחים של תקופתו, עד שהלך לעולמו ממחלת האיידס עוד לפני יום הולדתו ה-29.
"אין לי ספק שהוא עבר מטמורפוזה", אומר אשל על אחיו המנוח. "אפשר היה לראות את זה בכל - באופן שהוא מתלבש, באופן שהוא מדבר, בתחומי העניין שלו. הוא נראה ונשמע כמו בנאדם אחר לחלוטין, אבל בבסיס, זה היה אותו אדם, נועז ודומיננטי, כמו שהיה כשהוא היה ילד: אי אפשר היה לפספס אותו".
דני אשל לא מגיע מעולם האמנות - הוא מדען, ועובד כחוקר במכון וולקני – אבל שנים לאחר מותו של אבשלום הוא התמנה למנהל העיזבון של אחיו המנוח. "כשאחי הלך לעולמו, הייתי קפוא במשך די הרבה שנים", הוא מודה, "לא יכולתי להתעסק בזה. אח של אמא שלי, איש עסקים, הופקד על העיזבון - ואני קיבלתי ריקושטים מעולם האמנות; הוא היה כמו פיל בחנות חרסינה, וצריך היה לפתור את המצב הזה. ובמקביל, הבנתי שאני רוצה להיות מעורב ולדעת יותר על אחי - אתה נפרד מהאבל ומהיגון ומחליף אותו בסקרנות. רציתי לייצג את אח שלי נכונה כי הרגשתי שזה הולך לאיבוד, וגם היו בי כל מיני סימני שאלה".
סימני השאלה האלה הם גם שהובילו את אשל ליזום את עשייתו של "שבע השנים של אבשלום", הסרט הדוקומנטרי החדש אודות האמן, שהוקרן לראשונה בפסטיבל דוקאביב האחרון וישודר הערב (רביעי) ב-yes דוקו. הסרט, שבוים על ידי דוד אופק ועמית עזז, היה בתהליכי צילום והפקה במשך כמעט עשור. אשל נתקל במכשולים בזה אחר זה: "כמעט קברנו את הפרויקט", הוא מספר, ובכל זאת הוא לא ויתר על ההזדמנות לחשוף את סיפורו הבלתי-שגרתי של אחיו, ובמיוחד, להכיר אותו יותר טוב בעצמו. "רציתי להבין מי זה אותו אבשלום שנוצר", הוא מסביר.
במסגרת עשיית הסרט, אשל יצא למסע בפריז, שם ראיין את כמה מדמויות המפתח בחייו של אבשלום; החל מהאמן המפורסם כריסטיאן בולטנסקי שלקח את אבשלום תחת חסותו (והלך לעולמו בשנה שעברה), ועד לאמנית מארי-אנז' גיימינו, מי שהייתה זוגתו של אבשלום עד ליומו האחרון. הסרט משלב גם קטעי ארכיון שונים – בין השאר, מופיעים בו צילומים מתוך התערוכות השונות שהעמיד אבשלום וגם תיעודי וידאו של האמן עצמו. נוסף על כך, מוצגים בסרט ראיונות עם מי שהיו חבריו של אבשלום בימי נעוריו, וגם עם הוריו - אלי ואדל אשל - שמתחבטים יחד עם דני אשל בתהייה גדולה אחת, שתיפתר בסיום הסרט: לאיזה מוזיאון כדאי למכור את יצירתו האחרונה של אבשלום.
"במובן מסוים הוא בלע את החיים בביסים גדולים, ובמובן אחר הוא פיתח אידאולוגיה נזירית. הוא האמין שהוא יגיע לעומק מחשבתי רק אם הוא יהיה לבד, וגם היה חיה חברתית. הסתירה הזו לא מסתדרת לי עד היום"
אבשלום נולד ב-1964, בן בכור מתוך ארבעה אחים. שנתיים אחריו נולד דני אשל. "היינו מאוד קרובים", מספר אשל, "ההורים עבדו קשה והיו הרבה מחוץ לבית, והוא היה מטפל בי ומרביץ לכל מי שהעז לגעת בי". אבשלום נחשב לילד מופרע וסולק מבית הספר, ובגיל 14 הוא עבר ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר - וכך הוסלל לתפקידו בצה"ל כטכנאי מטוסים. אחרי שירותו הצבאי הוא התגורר בזולה בדיונות שבסמוך לאשדוד יחד עם חבריו. באותה תקופה, במהלכה ביקר אבשלום תכופות בסיני ובילה בפסטיבלים שונים, הוא יצר את יצירותיו הראשונות, הגסות, והתפרנס ממכירת תכשיטים שהכין.
"תמיד היו לו ידיים טובות", אומר אשל. ואכן, את הכסף שחסך אבשלום ממכירת התכשיטים הוא הקדיש לטיול התרמילאים שתכנן לעשות, כשהיעד הראשון היה עיר האורות, שם התמקם בתחילה אצל דודו מצד אמו ועבד בשיפוצים. אבל פריז, שהייתה אמורה להיות רק תחנה, הפכה לבית. אבשלום עבר לגור בדירתו הקטנטנה של ז'אק אוחיון - דודו מצד אביו, דמות בולטת בסצנת האמנות המקומית ומי שהעניק לאמן את השם "אבשלום", שמתייחס לדמות המקראית. אבשלום לא ידע דבר וחצי דבר על אמנות – הוא אפילו לא הכיר את פיקאסו, כך העיד בעצמו בראיון – אבל הקרבה לאוחיון סללה לאבשלום נתיב. את תערוכתו הראשונה הוא הציג במרכז לאמנות עכשווית "Crédac"; עורך צוואתו של אבשלום מספר בסרט שמי שהגיע לראות את התערוכה יצא ממנה אחר מאשר איך שהיה כשנכנס.
בתחילה, הוריו של האמן לא היו מרוצים מהעיסוק החדש. "כמו כל הורים, הם רצו שהבן שלהם יהיה עורך דין או רופא, שילמד באוניברסיטה", צוחק אשל. אבל הקריירה של אבשלום המשיכה לנסוק ולהוריו לא נותרה ברירה אלא לקבל את הזהות החדשה של בנם ולתמוך בו (לימים, האב אלי אשל גם הפך לצייר חובב בעצמו). עם הזמן עורר אבשלום יותר ויותר עניין ציבורי; לפני ואחרי מותו, אבשלום הציג תערוכות יחיד במוזיאונים וגלריות ברחבי העולם, בין השאר בגרמניה, בלגיה, פינלנד, הולנד, ושוויץ, וגם בישראל. עבודותיו הוצגו בכמה ממוסדות האמנות החשובים ביותר, דוגמת טייט מודרן הלונדוני, מרכז פומפידו הפריזאי והביאנלה בוונציה. "הוא הותיר רושם עצום על אנשים", אומר אשל.
אפשר רק לשער שאחת מהסיבות שהפכו את אבשלום לדמות כזו מסקרנת היא העמימות סביבו. כדרך חיים הוא נמנע משיוך עצמי: הוא סלד מכבלים גאוגרפיים, זהותיים וחברתיים, התנער מכל הקשר סביבתי שנכפה עליו. הוא יצא מנקודת הנחה שרק בדידות מוחלטת תאפשר לו להגיע להיכרות אמיתית עם עצמו. "היה לו חשוב שלא יקשרו אותו לשום דבר. שיראו בו אינדיבידואל, שלא ידביקו עליו תגיות", מסביר אחיו.
הפילוסופיה הזו היא שהתוותה גם את עבודות האמנות של אבשלום, שהצבע הלבן, הנקי, הוא השולט בהן. בעבודותיו המוקדמות הוא עשה שימוש בחפצי רדי מייד וכיסה אותם באבקת גבס; בשלבים מאוחרים יותר של הקריירה שלו, כשכבר ידע אבשלום שהוא נשא HIV, הוא פצח בעבודה על פרויקט גדול יותר: הוא החל לבנות שישה מבני מגורים אותם הוא כינה "תאים" ובהם תכנן להתגורר בעצמו. גם התאים הם ביטוי של האידאולוגיה של האמן – הם לבנים לחלוטין, בנויים בצורות משונות שלא מאפשרות מגורים של יותר מאדם אחד, ונטולי חפצים אישיים.
אבל למרות התפיסה הזו שלו, ניהל אבשלום חיים חברתיים סוערים שמאופיינים בשחרור מיני ובילה, לדבריו אחיו, ב"מסיבות פרועות". למעשה, לאורך השנים התברר שאבשלום ניהל כנראה מערכות יחסים גם עם גברים. אחיו מסתייג מכך. "אני לא חושב שכך הדבר", אומר אשל. "זה לא שאני מנסה לייפות, אני פשוט לא חושב. אחד הדברים שנחשפנו אליהם בצילומים זו התשוקה של אח שלי לנשים. האם היו לו התנסויות עם המין השני? אין לי מושג. אני מניח שלא, מההיכרות שלי איתו, אבל גם אם כן זה לא אסון". אחד מהמרואיינים בסרט אף מעלה את האפשרות שלאבשלום ולדודו אוחיון, שהיה ביסקסואל, היו יחסים מיניים (ובהמשך הוא אומר כי הוא לא מאמין שאכן כך היה). "לי ממש לא נראה, אבל שוב, אני לא יכול לחתום על זה", אומר אשל. "הם כנראה השתתפו באותן מסיבות, ואולי יצא להם לשכב עם אותה בחורה".
את הסתירה בין אורח חייו הבלייני של אבשלום לבין המשיכה שלו למינימליזם אשל לא מצליח ליישב עד היום. "במובן מסוים הוא בלע את החיים בביסים גדולים, ובמובן אחר הוא פיתח אידאולוגיה נזירית", הוא אומר, "וזה לא מסתדר לי עד עכשיו, הסתירה בין האדם שהאמין שהוא יגיע לעומק מחשבתי רק אם הוא יהיה לבד, לבין האדם שהיה חיה חברתית. היית מצפה למצוא אדם בודד, אבל הוא היה מוקף באנשים כל הזמן. אבל לא נראה היה שהוא מחפש חברה – החברה היא שתמיד הייתה מחפשת אותו".
"עד הרגע האחרון הוא היה מלא תשוקה בעיניים"
בשנת 1989 גילה אבשלום שהוא נשא של נגיף ה-HIV. זאת, זמן קצר לאחר מותו של אוחיון, שהיה נשא של הנגיף גם הוא. ב-1991, עבר האמן להתגורר בבית רחב ידיים שעיצב האדריכל השוויצרי לה קורבוזיה באזור בולון שבפריז; באותה תקופה המחלה כבר החלה לתת את אותותיה, אבל אבשלום המשיך לעבוד, כאמור, והסתיר את מצבו הרפואי מרוב רובם של מכריו. ב-1992 הציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות, ולשם כך הגיע לביקור האחרון שלו בישראל. ב-1993 הכניעה אותו המחלה. הוא מת בפריז, לאחר שהשלים את בנייתו של "תא מספר 1" ולפני שהשלים את בנייתם של חמשת התאים האחרים שתכנן. הוריו לא הספיקו להיפרד ממנו, וגם לא ידעו מהי סיבת מותו.
אשל עצמו דווקא כן ידע. "בערך חודש לפני שאבשלום מת, חבר שלו לא החזיק מעמד וסיפר לי. מיד קניתי כרטיס טיסה לפריז. כשהגעתי לשם הוא מאוד כעס שסיפרו לי; הוא הסתיר את זה מהמשפחה, הוא הסביר לי שהוא לא יכול לסבול את המחשבה שההורים יעמדו ליד המיטה שלו ויבכו. הוא גם הביע ביטחון שהוא ייצא מזה. היה ברור באותה תקופה שמתים מאיידס, אבל עד הרגע האחרון הוא היה מלא תשוקה בעיניים ואמר 'אל תדאג, אני נכנס לבית חולים ויוצא, אני מתגבר על זה'".
"הייתה איזו החלטה בפריז, שלא הייתי שותף לה, שלא לספר להורים שלי למה הוא נפטר", ממשיך אשל, "היה אלמנט של בושה סביב האיידס באותה תקופה". מי שנשברה וגילתה לאלי ואדל אשל את האמת הייתה גיימינו, ששלחה להם מכתב כשנתיים לאחר מותו. רק לאחרונה סיפר אשל להוריו שהוא ידע שאחיו חולה באיידס עוד כשזה היה בחיים; סצנת הווידוי הזו תועדה, והיא מופיעה בסרט החדש. "נאבקתי בדוד אופק על זה, לא רציתי לעשות את זה", אומר אשל, "והוא בדרכו העדינה אמר לי 'בוא נראה לאן זה מתפתח', ובסוף זה קרה. בדיעבד, הרגשתי הקלה עצומה כשסיפרתי להם".
"למען המשפחה, מכרתי את העבודה האחרונה של אבשלום למוזיאון ישראל. אבל עד היום אני לא יודע אם החלטתי נכון, במיוחד לאור העובדה שהמוזיאון שומר את העבודה במחסן כבר שבע שנים. זה קורע את ליבי. ברור לי ש-MoMA לא היו עושים את זה"
לאורך הסרט, כאמור, מתלבט אשל אם למכור את "תא מספר 1", יצירתו האחרונה של אבשלום, למוזיאון לאומנות מודרנית MoMA שבניו יורק או דווקא למוזיאון ישראל שבירושלים. בעוד הוריו נחושים להשאיר את היצירה בגבולות המדינה, אשל עצמו דווקא מביע נטייה קלה לכיוון MoMA – אבל הסרט מסתיים בשוט בו נראית היצירה מועברת באמצעות מנוף אל מוזיאון ישראל. כשבע שנים עברו מאז, וכיום, כבר אפשר לזהות אצל אשל ניצוצות של חרטה.
"זה נושא כאוב מבחינתי", הוא מספר. "בסוף, גבר שם הרגש – של ההורים שלי, וגם שלי במובן מסוים. המומה זה המקדש של האמנות העכשווית, אבל מוזיאון ישראל הצליח לחתור אל הרגש שלנו. נאמרו משפטים כמו 'הנה אבשלום חוזר הביתה', או 'הנה, התא שלו יעמוד כאן מעל עמק המצלבה - אין עמק המצלבה בניו יורק'. זה נגע בנו. אתה אומר – המשפחה כאן, ונוכל להגיע ולראות את התא. מוזיאון ישראל זה מקום מכובד, אם אבשלום היה בחיים התחושה שלי היא שהוא היה רוצה להיות ב-MoMA, אבל אני חשבתי 'הוא כבר לא בחיים' - זה נראה היה לי נכון בסופו של דבר למכור למוזיאון ישראל, למען המשפחה. אבל זו הייתה החלטה שלקחתי בלב כבד, ואני יכול להגיד לך שעד היום אני מתגלגל במיטה".
"עד היום אני לא יודע אם החלטתי נכון", הוא ממשיך, "במיוחד לאור זה שמוזיאון ישראל שומר את העבודה במחסן, זה מטרלל. עידו ברונו (מנהל המוזיאון הקודם, שג"מ) שוחח איתי, אבל הוא תיאר בעיה - הם מתקשים להחליט איך לשמר את העבודה בתנאי מזג האוויר שבחוץ. ואני כל הזמן אמרתי, כמו שאבשלום אמר, שמה שחשוב זה הרעיון - שאפשר להציב עותק שעשוי מחומרים אחרים, או לבנות ציפוי. שבע שנים העבודה אצלם, ואני לא מתכוון לוותר להם: מכרנו להם את העבודה בהבטחה מצולמת שהם יציגו את העבודה ברחבה, ולא ישמרו אותה במחסן. יש שם כוונות טובות, אבל זה לא מגיע לביצוע ואני לא מבין למה. אנשים שואלים אותי, 'אז איפה אני יכול לראות את העבודה?' ואני אומר להם 'מצטער, היא עטופה באיזשהו מחסן'. זה קורע את ליבי. ברור לי ש- MoMA לא היו עושים את זה, הם היו מציבים את העבודה כמו שהם הבטיחו".
תגובת מוזיאון ישראל: "מוזיאון ישראל גאה על כך שהיצירה החשובה 'תא מספר 1' של האמן אבשלום נרכשה לאוספיו ואף הוצגה בתערוכה מרכזית, 'תולדות קיצור האנושות', בשנת 2015. מאז רכישתה, נעשו דיונים לגבי מיקום ואופן הצגתה של היצירה, ואנו נשמח לשתף את דני אשל, אחיו של האמן, בפגישה שכבר נקבעה עמו בנושא זה".