כל אחד מתבונן בעצמו מהצד. אנחנו יכולים לעשות זאת רק מבעד לעינינו שלנו, אולם אין אדם שאינו מודע כל הזמן למבט חיצוני - ומתנהג בהתאם. במסגרת אירועי תרבות בירושלים, יקיים בית הספר לאמנות ציבורית חדשה במסגרת פסטיבל "מתחת להר", שורה של אירועים תחת הכותרת "אמנות ציבורית חדשה".
באחד מהאירועים הללו יבדוק האמן סער סקלי, בעצמו דייר לשעבר ב"האח הגדול" שאפילו הגיע לגמר, את משמעות המבט החיצוני ואת השפעתו על "מושא" ספציפי במשך 24 שעות ברציפות. ליצירה שלו קורא סקלי "שכבת מציאות", והוא יבצע אותה חמש פעמים, לחמישה אנשים שונים מירושלים.
מה זה אומר? שבמהלך 24 שעות סער ילווה מספר אנשים שייבחרו מראש: בעבודתם, בביתם, במפגשים עם חבריהם או עם הוריהם ובכל סיטואציה בה יבחרו לבלות את היום. לאורך כל אותו הזמן הוא יביט בהם בשתיקה, ללא תגובה או כל התערבות אחרת במהלך חייהם. "חשוב לי להבהיר לאנשים שהם לא מגיעים לחוויה קלה או מגניבה, אלא לאתגר אמיתי", הוא אומר, "אני מחפש אנשים הזקוקים לאתגר ומעוניינים בחוויה חזקה ועוצמתית".
למה לי לרצות שתצפה בי?
"כולנו חווים בחיי היום-יום שלל מבטים ממשיים ומדומיינים. בין אם זה המבט של הורים, חברים, קהילה מסוימת, אהוב או אהובה, המשטרה, סופרים, ואפילו אלוהים. כך או כך, החיים הם לא רק רצף של חוויות אלא גם אוסף של סיפורים שאנו טווים בפני קהל מדומין. ריבוי המבטים הזה רק הלך והסתבך עם התפתחות הטכנולוגיה וריבוי הטכניקות בהן אפשר לספר את אותם סיפורים, מהספרות, דרך הצילום והקולנוע ועד לרשתות חברתיות. אנו חיים בעידן הנותן לכל אחד הזדמנות לייצג את עצמו כסיפור ובו בזמן גם להתמכר לנוכחות המבטים עם כל לייק, תגובה או ריטוויט. מול כל המבטים האלו, אני מציע לכם ל 24 שעות של מבט ספציפי, עם נוכחות גופנית".
"מעניין לגלות מה ישתנה בשגרה של מושא ההתבוננות כאשר היא נחווית כאמנות ומה לא, איזה סיפורים הוא יבחר לספר לי ולעצמו בתנאים האלו ואיך ההתמודדות הזו תשתנה עם הזמן: כעבור שעה, כעבור חמש שעות, לבד או עם חברים. אני משוכנע שלכל אחד מהמושאים יהיו אסטרטגיות שונות להתמודדות מול המבט שלי, רגעים של שעמום ושל מצוקה, של שעשוע ושל אדישות. זו סיטואציה מזן חדש וככזו מן הסתם יהיו בה לא מעט מקרים של בדיקת גבולות ושל אינטרוספקציה. אלו הם הרגעים שאני מחפש, בסופו של דבר, עבור המושא ועבורי. למצוא דרכים לחשוב את עצמנו מחדש דרך סיטואציה חדשה".
ומה תפקידו של סער סקלי בתוך היצירה?
"אחת התגובות הרווחות ששמעתי מחברים וחברות שסיפרתי להם על הרעיון והפרויקט, היתה 'אז מדובר בפרפורמנס, אבל לא אתה המופיע, אלא דווקא הקהל'. זה נכון, אבל רק במידה מסוימת. השאלה מי הוא המופע ומי הוא הקהל, היא שמשכה אותי לרעיון מלכתחילה. בכל פעם שאנחנו צופים באמנות הכוללת מופיע וקהל, אנחנו לוקחים חלק במערכת יחסים משני צדדיו של המבט. כאשר באירועים מסוימים מנסים לערב את הקהל, הם בדרך כלל עושים זאת תחת ההנחה שהוא ימשיך לציית לכללים האלו, התגובה של הקהל, בדרך כלל בצדק, היא מבוכה. מפרים את חוקי הפרפורמנס הפאסיבי שלו, אבל בלי ליצור כללים חדשים. כאן יהיה רק מבט, הוא ימשך 24 שעות רצופות, יהיה מרוכז בכל פעם רק באדם אחד ויכנס אל תוך השגרה, אל חיי היום-יום. תחת התנאים האלו הכוח של המבט יהיה גלוי ובוטה. ובעיני גם מעניין".
הפעולה תתועד בדרך כלשהיא?
"בקצרה: לא. חשוב לי שהסיטואציה תהיה משמעותית ככל האפשר עבור מושא הפעולה, ועבורו בלבד. במידה והייתי מצלם במהלך הפעולה, המוקד שלה היה עובר לתוצר, ולא לאירוע עצמו. ביתר פירוט: אולי. במידה ומושא הפעולה יהיה מעונין בכך, אקליט במהלך הפעולה סאונד בלבד של חלקים נבחרים מתוך שיחותיו ובתום 24 השעות אתמלל את ההקלטות. אם וכאשר הטקסט יפורסם, יהיה זה אך ורק באישור מושא הפעולה ויצונזר בהתאם לדרישותיו".
ואי אפשר בלי, איך כל זה קשור לאח הגדול?
"בהרבה דרכים, כמובן. קודם כל, אי אפשר להכחיש שהעניין שלי במבטים ובסיטואציות מוקצנות שלהם היה אחת מהסיבות שהביאו אותי להיכנס לבית האח הגדול, כמו גם ליצור את שכבת מציאות, אבל מעבר לכך, כחלק מהמחשבה על מבטים וההשפעה שלהם חשוב להתעסק גם באתיקה ובאחריות של המביט. הסיטואציה הזו והחוזה שמאחוריה הם נסיון לחשוב איך אפשר להעניק למישהו את האפשרות לבחון את עצמו תחת מבט כחלק מניסוי חברתי".