כשגיליתי את ספרי המומינים בגיל החטיבה, כבר הכרתי לעומק את החומר. כמו רוב הילדים גם אני הייתי מכורה מזמן לסדרה המצוירת וידעתי לשיר את כל הפתיח ולעשות חיקוי מצחיק של סניף. אבל הספרים של טובה ינסון תפסו אותי בהפתעה. אחד אחד הם פתחו בפניי קטלוג שלם של הפרעות פסיכולוגיות שעוד אלמד להכיר על בשרי, והראשונה שבהן הייתה הפרעת חרדה.
עוד בפרויקט:
>> לא רק מלחמה מצלקת את הנפש. גם ספרים מצלקים
>> לא פנטזיה פדופילית, כן שיעור בכוחה של אמפתיה
>> ראנד עזרה לי לזקק את מה שרציתי לשנות בעצמי
זה היה סיפור מתוך "סיפורי משפחת החיות המוזרות", קובץ סיפורים קצרים על יצורי עמק המומינים השונים. הסיפור מציג את גברת פיליונק, שגרה בבית ענק ואפלולי ועמוס חפצים וחיה את כל חייה בחרדה בלתי מוגדרת מפני אסון הממשמש ובא. אין שום סיבה לחשש שלה, הוא פשוט שם, מכרסם בה יום יום, מצמק אותה יותר ויותר אל תוך הבית כמו שבלול בקונכייתו, תחושה שבשנים הבאות שלי כנערה מתבגרת למדתי להכיר היטב.
אני מניחה שטובה ינסון ההיפית כיוונה למוסר השכל סנופקיני על כמה רכוש חומרי זה מיותר ושכולנו צריכים לעבור לגור באחו עם פרפרים, אבל אני העדפתי לאמץ את המטאפורה הפסיכולוגית: הבית עמוס החפצים של פיליונק היה הראש שלי, דחוס בפחדים ושאריות ילדות, ואני השתוקקתי להעיף אותם לרוח ולרקוד חופשייה על החוף
יום אחד, האסון מגיע. סופת טורנדו נוחתת משומקום ומחריבה עד היסוד את ביתה של פיליונק ואלפי חפציה, והיא מתעוררת חסרת כל על חוף הים הרטוב. באופק היא רואה עמוד סופה זהוב ויפיפה מתרחק ממנה עם כל רכושה בתוכו, ולראשונה בחייה היא מרגישה חופשייה. אני מניחה שטובה ינסון ההיפית כיוונה למוסר השכל סנופקיני על כמה רכוש חומרי זה מיותר ושכולנו צריכים לעבור לגור באחו עם פרפרים, אבל אני העדפתי לאמץ את המטאפורה הפסיכולוגית: הבית עמוס החפצים של פיליונק היה הראש שלי, דחוס בפחדים ושאריות ילדות, ואני השתוקקתי להעיף אותם לרוח ולרקוד חופשייה על החוף. הסוף של פיליונק נתן לי תקווה, והסיפור שלה נשאר איתי במשך כל השנים של מלחמה בהפרעות חרדה והתנהגות כפייתית, שנים שהיו בודדות מאוד.
עוד בפרויקט:
>> יש עולם מצמית שמציית לנורמות מדכאות. ויש את העולם של קסטנר
>> מבוגרים לא יודעים לדבר בגובה העיניים. ספרים כן
בהמשך הכרתי גם את "חורף קסום", או "עמק החיות המוזרות" בתרגום המוקדם, שמתאר במדויק את חוויית הדיכאון: באמצע החורף המושלג שבעמק, מומינטרול מתעורר פתאום בטעות מתרדמת החורף שלו. כל המשפחה והחברים שלו עדיין ישנים, וימשיכו לישון למשך החודשים הבאים כמו בכל שנה, אין שום אפשרות להעיר אותם. מומין מוצא את עצמו בבית שלו, בחברת המשפחה והחברים שלו, ועדיין לגמרי לבד. הוא באותה סביבה המוכרת לו מילדות, רק שהכול בה עכשיו חשוך וזר וקפוא. באמצע החיים אתה קם ומגלה שהשמש נעלמה ואמא לא תציל אותך יותר. ברוכה הבאה לגיל 15, מה שנקרא.
יש הרבה סיבות לקרוא את סדרת הספרים של המומינים, הם מבריקים ומרגשים ומצחיקים ומקוריים. אבל בשנות הבדידות שלי כנערה, הם נתנו גם קול לחוויות שלא תמיד נתתי להן שם, והזכירו לי שאני לא לבד בתוך החורף הקפוא שהתעוררתי לתוכו. וזה הכי הרבה שספר יכול לתת.