ביום חמישי האחרון נפתחה לקהל הרחב תערוכת עדות מקומית – האירוע השנתי הגדול בישראל לצילום עיתונות ולצילום תיעודי. לצידה, תוצג עם התערוכה הבינלאומית World Press Photo, שמספקת מאז היווסדה את הבימה היוקרתית ביותר למיטב צלמי העיתונות והתיעוד מרחבי העולם.
זו הפעם ה-19 בה מתקיימת תערוכת עדות מקומית בישראל, וגם הפעם, היא מבקשת להעניק תשומת לב ראויה לצילום התיעודי המקומי - על משמעויותיו התרבותיות, האמנותיות והחברתיות כאחד. רבים מהצילומים המוצגים בתערוכה, כפי שיכול היה לנחש כל מי שקרא חדשות השנה, מבטאים מציאות ישראלית נפיצה במישור הפוליטי, החברתי והביטחוני; החל מהסערה שחוללה מערכת הבחירות ועד גילויי המתיחות הרבים בין ערבים ליהודים.
הביקור בתערוכה מציב בפנינו דוגמאות ויזואליות ליומיום עגום ורוויי שנאה ואלימות. אבל מתוך כל התמונות שמוצגות בעדות מקומית, ששייכות ל-57 צלמים וצלמות, מעל סדרת צילומים אחת מרחף דווקא ניחוח אופטימי. מדובר בסדרת הצילומים של חן ליאופולד, שתיעדה את המתרחש בבריכת עין ג'ונס, הממוקמת בסמוך לחמת גדר; שם, במים החמים, משתכשכים יחד אנשים מכל פלחי האוכלוסייה - גברים ונשים, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים.
ליאופולד למדה צילום במדרשה לצילום גיאוגרפי, והחלה את דרכה המקצועית בתחום כצלמת אירועים ועיתונות. "הייתי כל כך עסוקה בלהפוך את הצילום למקצוע, ובמשך הרבה זמן האמנות נדחקה הצידה", היא מספרת בשיחה עם מאקו. "זה היה עצוב, אבל תמיד היה לי את הרצון לצלם אחרת". עם הזמן הצילום הפך עבור ליאופולד לדרך לספר חוויות קשות שחוותה, או לחילופין, לאמצעי אקטיביסטי: "עם טרגדיות אישיות שקרו לי, המצלמה הייתה הכלי שדרכו עיבדתי את הדברים", היא אומרת, ומספרת בהתרגשות על תערוכת צילומי מחאת בלפור שהוצגה בכיכר רבין בקיץ 2021, אותה אצרה.
זו הפעם הרביעית בה תציג ליאופולד בתערוכת עדות מקומית – בשלוש הפעמים הקודמות, היא הציגה עבודות וידאו – ונראה שסדרת הצילומים אותה מציגה הצלמת השנה מנגנת יחד את שני התווים שמופיעים בעבודותיה הקודמות: גם על התו האישי וגם על החברתי. בהסתכלות רחבה, הצילומים מבהירים שאפשר לחיות אחרת, להסתדר עם מי ששונה ממך ואפילו ללמוד ממנו; בהסתכלות פרסונלית, הם מבטאים, באיזשהו אופן, את יחסיה של ליאופולד - חילונית ושמאלנית - עם משפחתה הדתית והימנית.
מיקרוקוסמוס של ישראליות
בריכת עין ג'ונס ממוקמת בעמק הירמוך הנמוך, קרוב לגבול עם ירדן, והיא הנביעה הטבעית שסביבה בנו את חמת גדר - ממנה יוצאים הצינורות שממלאים את הבריכות השונות באזור. הבריכה נחשבת בעיני רבים ל"בריכה סודית", מקום המיועד ליודעי דבר; ליאופולד עצמה, למעשה, היא בכלל לא תכננה לצלם שם: הצילומים שמוצגים כעת בתערוכה היו ספונטניים לחלוטין, ואותם ערכה כשהגיעה לבריכה עם חברה.
"רצינו לנסוע צפונה ולמצוא מקום מגניב להצטלם בו, בדיוק קרה לה משהו בחיים ורצינו להשתחרר מהשליליות, מהרגשות, ולעשות משהו אמנותי", מספרת ליאופולד. "הכל היה מאוד אישי ואינטימי, הלכנו ביער והיינו בטוחות שנהיה שם לבד, שנגיע לאזור נטוש – אבל אז נכנסנו לתוך איזשהו עולם אחר, מאוכלס בהמון דמויות שכל אחת מהן שונה מהשנייה".
הצלמת מתארת את התמהיל האנושי בעין ג'ונס כ"מעין מיקרוקוסמוס של ישראליות". לדבריה, "היה שם חייל משוחרר מהדרום, ואיש מבוגר שהפך את המקום לבית זמני, ואישה רוחנית שמתקיימת מהאוויר בלבד או משהו כזה. היו שם מטיילים שבאו עם בוקסה ושמו מוזיקה בפול ווליום, חבר'ה צעירים ממכינה צבאית, בנות שירות. היו שם ערבים ויהודיות, אנשים מכל המגזרים - הכל מהכל. חלקם היו אנשים שהגיעו באותו היום בפעם הראשונה, אחרים הם אנשים שחוזרים לשם באופן קבוע".
"בבריכה המציאות נדחקת הצידה. את מרגישה שאת בעולם אחר, יש יותר פניות להקשיב לדעות אחרות, לנהל שיח שביום יום לאו דווקא היית רוצה להיכנס אליו. כמו בועה"
"הבריכה מאוד רחוקה מכל דבר אחר, אין מסביב עוד מוקד להיות בו. והיה חורף – אז איפה שאת לא הולכת, קר. בגלל זה, כולם מתכנסים לתוך המעיין החם, כי רק שם נעים. אז אין ברירה אלא להיות ביחד, לדבר ולהכיר", אומרת הצלמת, ומספרת שהקשרים האנושיים שמעודדת התפאורה של הבריכה לא מתקיימים בדרך כלל בעולם שבחוץ. "יש שם אווירה מאוד פתוחה, ושיחות מעניינות", היא מסבירה. "אני לא יודעת עד כמה זה באמת ממשיך לחיים שאחר כך, אבל באותו מקום, באותה סיטואציה, המציאות נדחקת הצידה. את מרגישה בתוך עולם אחר, ואז יש יותר פניות למוח – להקשיב לדעות אחרות, לנהל שיח שביום יום לאו דווקא היית רוצה להיכנס אליו. כמו בועה כזו, של מציאות אחרת. זה לא מה שתכננתי לעצמי לאותו היום, אבל לא יכולתי להתעלם מזה".
בתור מי שעוסקת בצילום רחוב – צילום שמטרתו לתעד אירועים שמתרחשים באמת במקומות ציבוריים, ולא לביים תצלום – ליאופולד התמודדה בעברה עם תגובות קשות ממצולמים. "זה יצר הרבה מקרים לא נעימים, שאמרו לי – 'אני לא רוצה שתפרסמי את זה', ויש את החשש שפתאום המצולמים יראו ויגידו – 'רגע, למה זה בתערוכה? אני לא רוצה להיות בתערוכה'. בצילום רחוב יש מורכבות תמידית". גם הפעם, כששלפה ליאופולד את מצלמתה בבריכה, היא חששה מתגובות הנוכחים. "פחדתי שהם יכעסו עליי שאני חושפת את המקום הזה לעוד אנשים, והיה לי לא נעים. אבל כשהייתי שם, הם לא נרתעו ממני".
כל התמונות שמוצגות בתערוכה צולמו באותה נקודת זמן. רק כשניגשה ליאופולד לערוך אותן, היא גילתה את המשמעות החברתיות שגלומה בהן. "בהתחלה זה נראה לי בעיקר אסתטי", היא אומרת. "וכשהתחלתי לערוך, זה לא היה תהליך שהוא טכני בלבד. פתאום חזרתי להתעסק בתכנים של השיחות שהתנהלו שם, ולחשוב מה זה בעצם אומר. לשאול: האם אפשר לחיות ביחד?". ובכן, לפי ליאופולד, זה מסובך - אך אפשרי.
"נהיה לי קשה לשמור על הקשר עם המשפחה הדתית. אני פעילה פוליטית ותמיד היה פיל בחדר"
ליאופולד עצמה גדלה למשפחת אמנים חילונית; אביה חזר בשאלה, ואחיו והוריו הם דתיים לאומיים, שהתגוררו בעבר בהתנחלות אלקנה וכיום פזורים ברחבי הארץ. "הקידוש בשבת, הברכות, המנהגים, אלה דברים שלא היו זרים לי. אני עדיין יודעת לדקלם את ברכת המזון", היא מספרת. למרות הפערים, המשפחה שמרה לאורך השנים על קשר חזק – אבל ככל שליאופולד העמיקה את עיסוקה באקטיביזם פוליטי, כך התגבר המתח.
"ככל שהתבגרתי התחלתי להתעסק יותר בפוליטיקה", היא מספרת. "במקביל, הקונפליקט הדתי הפך לקונפליקט פוליטי יותר, ולי נהיה יותר ויותר קשה לשמור על הקשר עם המשפחה בצורה הטהורה שלו. הקפדנו לא לדבר על זה, לשים את זה בצד, אבל אני מאוד פעילה בזירה הפוליטית ותמיד היה פיל בחדר".
"אני משתתפת בהפגנות, מצלמת הפגנות; העבודות האחרונות שלי בעדות מקומית כולן היו קשורות להפגנות נגד השלטון של ביבי בבלפור", מסבירה ליאופולד. "וגם עכשיו, אני מתחלחלת מהממשלה החדשה. עצוב לי וקשה לי לראות את מה שקורה במדינה, ובגלל שאני מדברת על זה ומצלמת את זה, זה מורכב יותר: זה לא רק שיש לי משפחה ימנית ואני שמאלנית, ואנחנו רבים לפעמים בארוחות משפחתיות. זה מאוד עקרוני, וזה קשה לי יותר מאשר לרוב האנשים, אני חושבת. אבל אני מאוד מנסה לשים את זה בצד, כי אני חושבת שהקשר המשפחתי הוא מאוד חשוב, שיש ערך בלשמור עליו למרות הניגודים בינינו".
דוגמה טובה לקשר של ליאופולד עם בני משפחתה, שמתקיים למרות ההבדלים, נמצאת בפוסט שפרסמה הצלמת בחשבון הפייסבוק שלה, ובו פרסמה את אחת התמונות שצילמה בעין ג'ונס – תמונה המציגה שני צעירים, דתי וחילוני, שמשוחחים בבריכה – תחת גרפיטי ובו כתוב "נירה מבקשת לשמור על הניקיון". את התמונה פרסמה יחד עם טקסט קצר שכתבה: "ומה חשוב יותר לנקות מאשר את עצמנו. יגידו המאמינים שניקיון הוא ההפך מטומאה, אבל בעיני כל אחד מאיתנו הטומאה קצת שונה. כל אחד חושב שאצלנו האמת ומתבצר בצדקנות. אולי הניקיון הוא לטאטא את הנקודות הפנאטיות, כדי לאפשר גשר בין תפיסות שונות". על הפוסט הגיב לה שמואל ליאופולד - דודה הדתי - במילה "מקסים". הוא גם הסב את תשומת ליבה לתורת אחדות ההפכים של הרב קוק, שעוסקת בהרמוניה המתקיימת – והמתבקשת - בין אנשים שהם שונים אלה מאלה.
"הייתי שבורה מתוצאות הבחירות, וכשנודע לי שהתמונות שלי נבחרו לעדות מקומית, זה היה כמו אור באפלה. נזכרתי שהייתה לי אז מחשבה אופטימית. זה החזיר לי את האמונה שכבר אבדה"
"את סדרת הצילומים בעין ג'ונס עשיתי עמוק בתוך האופוריה של ממשלת השינוי, בפברואר או במרץ, הרבה לפני שבכלל ידעו שתהיה עוד מערכת בחירות", צוחקת ליאופולד. את הפוסט המדובר היא פרסמה זמן קצר לאחר מכן, בחודש אפריל, ומאז לא התעמקה בתורת אחדות ההפכים עליה סיפר לה דודה. רק לאחרונה, עם הגעתן של תוצאות הבחירות – שגרמו לה לתחושות ייאוש קשות - חזרה ליאופולד לאותה המלצת קריאה. היא החלה להתעמק בתורתו הרדיקלית של הרב קוק, שמעניקה לה איזה שמץ של אופטימיות.
"בממשלה הקודמת", היא מספרת, "כשנבחר בפעם הראשונה שר דתות שהוא לא מהפלג החרדי, הרגשתי שאחרי שכל החיים אני באה לקראת הממסד הדתי – עכשיו הממסד הדתי בא לקראתי. הרגשתי טוב. עכשיו, עם הממשלה החדשה, הרגשתי שאין סיכוי לצעדים שנעשו למען פיוס. שהכל הולך אחורה. אני מתחלחלת מהעובדה שאנשים כמו בן גביר – שבזיכרון שלי, היה קשור במאה אחוזים לרצח רבין – נכנסים לממשלה, אז היה לי קשה להאמין שזה אפשרי לחיות בדו קיום. אבל עכשיו, בדיכאון של אחרי הבחירות, חזרתי לתורת אחדות ההפכים – וזה מאוד מנחם, ונותן תקווה".
נראה שסדרת הצילומים מעין ג'ונס, שגם היא משמשת כמעין הצעת הגשה למציאות שונה, מוצגת בעדות מקומית בתזמון מושלם; בדיוק כשליאופולד מתחילה להרגיש שהתסכול מתפוגג - שאולי בכל זאת אפשר אחרת. "הייתי שבורה ופסימית, וכשהאוצרת של עדות מקומית כתבה לי שהתמונות האלה נבחרו, זה היה כמו איזה אור באפלה", היא מודה. "כאילו אני מהעבר פתאום מאירה לעצמי בפנס את הנקודה הזו שכבר שכחתי ממנה: שלחתי את התמונות לתחרות ושכחתי מזה עם הזמן, ופתאום כשקיבלתי תשובה חיובית, נזכרתי שהייתה לי אז מחשבה טובה ואופטימית, וזה החזיר לי פתאום את האמונה שחשבתי שכבר אבדה. אני מרגישה שאני מציגה את העבודות האלה באופטימיות, למרות הכל".
עדות מקומית 2022
22.12.2022 - 11.2.2023
מוז"א, מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב