כשסטיב נסימה היה בן 21, סטודנט בשנתו השנייה ללימודי כלכלה וניהול בבריסל, בער בו הצורך להיות עצמאי ולממן בעצמו את לימודיו ואת דירתו בעיר. הוא החל לעבוד כמתווך בסוכנות תיווך, וביומו הראשון לעבודה כבר רשם הצלחה גדולה כשהשכיר וילה מפוארת לזוג דיפלומטים יפנים, עסקה שזיכתה אותו בכ-3,500 יורו. את הסכום הזה במלואו בחר נסימה הצעיר - נטול השכלה אמנותית - להשקיע דווקא בעבודת אמנות: צילום אירוטי של הצלם היפני נובויושי אראקי.

"נכנסתי לגלריה קטנה וראיתי את העבודה הזו, שהייתה סופר קיצונית, ונדלקתי עליה - היא מטלטלת את המסורת היפנית השמרנית, וזה דיבר אליי", מספר נסימה בשיחה עם mako שמתקיימת בגלריה נסימה לנדאו בתל אביב. "חשבתי שיש בזה משהו: השיקול שלי היה כלכלי כמו שהוא היה אסתטי. לא הכרתי את האמן, אבל האמנתי שיש לעבודה פוטנציאל", והוא צדק: היום, העבודה שווה פי 15 ממחירה אז. "אבל אני בחיים לא אמכור אותה", הוא מבהיר, מחויך, "היא תלויה בחדר השינה שלי, אני רואה אותה כל בוקר כשאני קם".

בדיעבד כבר אפשר לסמן את הרכישה ההיא כאירוע מכונן בחייו, שכן במהלך השנים הפך נסימה לאספן אמנות מוביל ובעל כישרון יוצא דופן לזהות מראש את הדבר החם הבא. את האנקדוטה הישנה הזו אודות הצילום של אראקי הוא מספר לי בין כותלי הגלריה שהקים בתל אביב לפני כשנתיים, מפעלם המשותף שלו ושל סוזן לנדאו, אישיות ותיקה וחשובה בעולם האמנות ישראלי, שהייתה בין השאר האוצרת הראשית ומנכ"לית מוזיאון תל אביב. כשאני מתבוננת בעבודות האמנות המרהיבות שמוצגות במסגרת התערוכה "ביתיות" באוצרותו, ומקשיבה לו מדבר עליהן בתשוקה אין קץ - התחושה המתקבלת היא שנסימה נועד לעשות את מה שהוא עושה. אבל בזמנו, כשרכש את יצירתו הראשונה, הוא לא חשב על עצמו כאספן אמנות - ובטח שלא תיאר לעצמו שיעברו השנים והוא יהפוך לשם דבר בתחום.

יאיוי קוסאמה (צילום: Yusuke Miyazaki, באדיבות  גלריה אוטה לאמנות, ויקטוריה מירו ודיוויד זווירנר)
יאיוי קוסאמה. "פעם הייתי מספר לאנשים שאני אוסף עבודות שלה והם צחקו 'אה, כוסעמק'. היום יודעים מי היא"|צילום: Yusuke Miyazaki, באדיבות גלריה אוטה לאמנות, ויקטוריה מירו ודיוויד זווירנר

"כשסיימתי את הלימודים, נכנסתי לעולם היהלומים - פיתחתי את העסק המשפחתי - ופה ושם עסקתי ברכש של אמנות", הוא מספר. "חלק מההחלטות היו אימפולסיביות, וחלקן היו מבוססות על עצות שקיבלתי מחברים מהתחום: בדקתי מה אני עושה, אבל לא הייתה לי אסטרטגיה – עשיתי את זה בשבילי. היה לי חלום שיום אחד אהיה אספן, אבל הייתי מרוכז בלהצליח בעסק שלי". אבל בחלוף השנים, הוא מסביר, אוסף האמנות שלו גדל וגדל והעבודה כאיש עסקים עניינה אותו פחות ופחות. "הצלחתי, אבל הרגשתי שחסר לי תוכן", הוא אומר.

"אני חי עם חרדה מהזמן שאוזל, ורציתי לעשות משהו שייתן לזמן משמעות", הוא מוסיף ומתייחס בדבריו לחייו המקצועיים, אבל אי אפשר שלא לקשור את האמירה הזו של נסימה לטלטלה הגדולה של חייו האישיים. "הייתה לנו טרגדיה במשפחה", הוא מספר בהמשך השיחה שלנו. "ב-2004, הבן שלי נהרג באסון הצונאמי בתאילנד (ילדיו הנוספים של נסימה הם בני 15 ו-16 היום, שג"מ). אני ואשתי לשעבר קיבלנו הרבה תמיכה מישראל, וזה מה שהוביל אותנו לעלות לארץ ב-2008". לדבריו, "הייתה לי פנטזיה להיות פה, ממקום של ציונות. בבלגיה הרגשתי זר, ופה אפשר להתחבר לכל בן אדם, איפה שאתה לא מסתובב". בישראל, הוא מסביר, הוא הרגיש שיש ביכולתו להתמקד בעשייה בעלת משמעות אמיתית עבורו – העשייה האמנותית.

"לא הבנתי איך אין יותר הכרה וחשיפה למה שיאיוי קוסאמה עושה"

"עם הזמן", מסביר נסימה, "העין לומדת את הפוקוס הנכון. לומדים את תחושת הבטן הנכונה, את המידע הנכון, לומדים להבין את כל הגורמים השונים שהופכים עבודת אמנות לטובה. וכשאומרים 'טובה', למה מתכוונים? גם שיש לה ערך כלכלי, כלומר שהעלות תישמר או תעלה. אבל כמובן, גם שהעבודה איכותית, ושהאמן יחזיק מעמד - שיישאר רלוונטי".

ואכן, נסימה עבד קשה, ידע רכישות מוצלחות יותר ופחות, ואפשר לומר שהוא פיצח את הנוסחה. וההוכחה הבולטת ביותר לכך: הוא היה מעריץ מושבע של האמנית היפנית יאיוי קוסאמה, עוד הרבה לפני שזו הייתה הסנסציה העולמית שהיא היום. "פעם הייתי מספר לאנשים שאני אוסף אמנות של קוסאמה, ואנשים היו צוחקים: 'אה, כוסעמק'", הוא אומר, משועשע. "היום, אם את אומרת לאנשים 'יאיוי קוסאמה', הם יודעים מי זו. זה דבר מדהים".

סיפור האהבה של נסימה ושל קוסאמה החל לפני כ-15 שנה: "הכרתי את קוסאמה בזכות חבר ואני מאוד מעריך אותו על זה. כשרכשתי לראשונה עבודה שלה, לא התלבטתי - קניתי אותה מיד", הוא מספר. "התחלתי לפתח איזו אובססיה לאמנות שלה. נכנסתי לזה, ולא הבנתי איך אין יותר הכרה וחשיפה למה שהיא עושה. התחלתי לאסוף עוד ועוד עבודות שלה, הייתי מגיע לירידים והייתה לי משימה אחת. לא הייתי מסתכל על שום עבודה אחרת", הוא נזכר.

היום, נסימה כבר מחזיק אוסף מכובד של עבודות האמנית. ולמעשה, בזכות אותו האוסף נוצר הקשר ההתחלתי בין נסימה לבין סוזן לנדאו (שלימים גם אצרה את תערוכת קוסאמה במוזיאון תל אביב). "באתי למוזיאון תל אביב, שסוזן הייתה אז המנכ"לית שלו. עד אז, לא היה לי קשר עם העולם המוזיאלי בישראל. אמרתי לסוזן שיש לי אוסף של קוסאמה ושיש שתי עבודות שאני רוצה להשאיל למוזיאון, והיא קיבלה את ההצעה. זה היה רגע מיוחד", הוא מספר. בסיום כהונתה של לנדאו כמנכ"לית המוזיאון, כבר היה להם ברור: הם עוד יהיו צוות מצוין.

סוזן לנדאו, סטיב נסימה (צילום: מאיר כהן, יחסי ציבור)
סוזן לנדאו וסטיב נסימה. "הפכים משלימים"|צילום: מאיר כהן, יחסי ציבור

"אין פה יותר מדי התייחסות לאמנות עכשווית בינלאומית. המשפט 'אני אוסף רק אמנות ישראלית' הוא משפט ששמעתי אולי אלף פעם, וזה דבר שאני לא מכיר מאספנים בחו"ל. אספן צרפתי לא יגיד לי 'אני אוסף רק אמנות צרפתית'"

הרעיון לפרויקט המשותף ניצת במוחו של נסימה שבועות ספורים לפני תחילת הסגר השני. "במבנה הזה היה סופרמרקט מוזנח", הוא מספר. "זה היה דוחה, אם היית רואה לא היית מאמינה. אני גר כאן ממול, ויום אחד הסתובבתי פה וראיתי שחלק מהחללים עומדים להשכרה. ראיתי ששניים מאותם חללים כבר הושכרו, ופתאום – אני משתגע", הוא מחייך חיוך ממזרי. "אני לא יודע למה, אבל החלטתי – אני רוצה את המקום הזה. לא יכולתי לסבול את הרעיון שמישהו אחר ישכור את המקום. ידעתי שזה עומד להיות קשה, וזה הדליק אותי". בסופו של דבר, הוא הצליח לשכנע את שני השוכרים שיוותרו, וללנדאו אמר: "אני חושב שאנחנו צריכים לקחת את המקום הזה. בשביל מה? לא יודע".

אט אט התוכנית הכללית של השניים קיבלה צבע וצורה. הסופרמרקט הכושל הפך לגלריה נסימה לנדאו לאמנות עכשווית, והתערוכה הראשונה שהוצגה בה – שקיבלה את השם "מתח גבוה" – הייתה להצלחה אדירה. "בערך חצי מהאמנים שהציגו בתערוכה, שלא היו מוכרים אז - היום הם ממש כוכבים. אני לא אוהב לדבר ככה, אבל היום העבודות שלהם שוות פי 30 או 40. וגם, הגיעו לתערוכה הרבה אנשים – גם תל אביבים, גם אנשים מחוץ לתל אביב וגם אנשים מחו"ל". מאז, הגלריה ידעה מעל לעשר תערוכות, ועוד היד נטויה.

גלריה נסימה לנדאו (צילום: גיא יחיאלי, יחסי ציבור)
הצצה לתערוכה "ביתיות" בגלריה נסימה לנדאו|צילום: גיא יחיאלי, יחסי ציבור

"הפוליטקלי קורקט קצת מוגזם עכשיו, אבל זה יתאזן"

לא במקרה הגלריה של נסימה ולנדאו התמקמה בטופ של הגלריות הישראליות לאמנות עכשווית. ראשית כל, מתבקש לייחס את ההצלחה המשותפת שלהם לכימיה המקצועית המצוינת הקיימת ביניהם - בלעדיה קשה היה להפוך את השאיפות למציאות. "אומרים שהפכים משלימים, ואני חושב שלי ולסוזן יש את הקטע הזה", אומר נסימה. "אני יכול להיות מאוד אימפולסיבי, וסוזן יותר מסודרת. היא מגיעה עם הידע על ההיסטוריה של האמנות, ואני מגיע עם תחושת בטן - והשילוב הזה עובד מדהים. היו לנו מחלוקות, אבל למדנו לנהל אותן, וכל פעם אנחנו יוצאים מהן כשאנחנו יותר חזקים. אנחנו דוגמה למערכת יחסים בריאה", הוא צוחק. "גם כשאנחנו לא מסכימים - אנחנו נותנים אחד לשני את החופש, וזה לא מובן מאליו. אני גאה לעבוד איתה, זו זכות", הוא אומר.

אבל מעבר לקשר הייחודי שנרקם בין השניים – הסיבה להצלחה שלהם קשורה גם בחזון שהם חולקים ושמתווה את פעילות הגלריה, חזון שאפשר להגדיר כלא אופייני לסצנת האמנות הישראלית. "הסצנה פה, עם כמה שהיא טובה, היא ממוקדת באמנות המקומית", מסביר נסימה. "אין יותר מדי התייחסות לאמנות עכשווית בינלאומית. יש תחושה מאוד חזקה של חיבור לארץ, ציונות – שבאה לידי ביטוי גם בעולם האמנות. המשפט 'אני אוסף רק אמנות ישראלית' הוא משפט ששמעתי אולי אלף פעם", הוא מודה, "וזה דבר שאני לא מכיר מאספנים בחו"ל. כלומר, אספן צרפתי לא יגיד לי 'אני אוסף רק אמנות צרפתית'".

סטיב נסימה (צילום: רונן אקרמן, יחסי ציבור)
סטיב נסימה. "הציונות באה לידי ביטוי גם בעולם האמנות"|צילום: רונן אקרמן, יחסי ציבור

"יש לי קצת פנטזיה שתחום ה-NFT יתרסק. היום, לצערי, הרבה אמנים שלא הצליחו בתנאים הרגילים הולכים לשם, וזה עולם ספקולטיבי. 90% ממה שיוצא מזה יהיה עוד שלוש שנים בפח של ההיסטוריה"

"זו הסולידריות, זו לאומיות באיזשהו מקום", מנסה נסימה להסביר את התופעה. "וזה דבר מדהים, חשוב לתמוך באמנים מקומיים, אבל אין סיבה שלא תהיה לנו גישה למה שקורה בחו"ל, למגמות של הרגע. לי היה חסר מקום בארץ לראות בו אמנות בינלאומית עכשווית, זה היה מתסכל", הוא משתף. גלריה נסימה לנדאו, מבחינתו, היא התשובה לצורך הזה.

גם "ביתיות", כמו תערוכות קודמות בגלריה, מורכבת ברובה מעבודות של אמנים מרחבי העולם (אבל גם של שני אמנים ישראלים, גיא ינאי ומיכל חלבין). היא עוסקת בחוויית ההתכנסות המחודשת בחלל הביתי, בכפוף להשפעותיה של מגפת הקורונה (אבל לא רק). בין השאר, מוצגות בה עבודה של לארי מדריגל, רבקה נס ושונה מקאנדרו, שמתארים כל אחד בדרכם את החוויה הביתית: סצנת התארגנות שגרתית וכאוטית, התכרבלות מבוהלת על הספה או מנוחה ושלווה. "אלה אמנים שהעבודות שלהם עוד לא הוצגו בישראל", אומר נסימה בגאווה, ומסביר שרוב העבודות שמוצגות בגלריה הן עבודות שהוכנו במיוחד לשם התערוכה בה הן יוצגו. נסימה גם מקפיד לשלב בכל אחת מהתערוכות מופע מוזיקה, מחול או פרפורמנס. "אני רוכב על האופניים שלי בתל אביב, מוצא אמני רחוב ונותן להם במה בגלריה. אני אוהב את החווייתיות", הוא אומר.

לארי מדריגל,
"זיכרון שרירים", עבודה של לארי מדריגל שמוצגת בתערוכה "ביתיות"|צילום: יחסי ציבור

אין לדעת אילו עוד עבודות נראה בגלריה בעתיד, אבל אפשר לסמוך על נסימה ולנדאו שימשיכו להנגיש לישראלים אמנות עכשווית בינלאומית. נסימה מתבונן ללא הרף במגמות שסוחפות את עולם האמנות של ימינו. הוא כמובן מבחין, למשל, בהשתלטותו של שיח פוליטיקת הזהויות על האמנות; לדבריו, "ברוב המקרים זה מוצדק, זה נכון שלא הייתה מספיק חשיפה לאמנות נשית או אמנות אפריקאית, נגיד. עכשיו, הפוליטקלי קורקט מאוד בולט, ולפעמים זה קצת מוגזם, מרגיש מכני, אבל יש לזה מקום. אני מניח שבעוד שנתיים-שלוש זה יתאזן מחדש". לדבריו, "יש אמנים מדהימים שמגיעים ממיעוטים, אבל יש גם אמנים פחות מוכשרים, שמקבלים עכשיו חשיפה שהם לא היו מקבלים אם הם לא היו שייכים למיעוט. ובסופו של דבר, הזהות של אמן לא מספיקה כדי לקבוע אם הוא אמן טוב או לא", הוא אומר. 

ואי אפשר לדבר על המגמות העדכניות בעולם האמנות בלי לדבר על ה-טרנד ששוטף אותו בשנה האחרונה: NFT. נסימה, מצידו, לא מאוד מתרגש מזה. "אני בודק את זה מרחוק", הוא אומר, "אבל יש לי קצת פנטזיה שזה יתרסק. זה מפריע לי, ואני לא רואה בזה בינתיים משהו שהוא חלק מעולם האמנות כפי שאני מגדיר אותו. אני חושב שזה אירוע היסטורי - בעוד כמה שנים אולי ייצא מזה משהו טוב - אבל היום, לצערי, הרבה אמנים שלא הצליחו בתנאים הרגילים הולכים לשם, וזה עולם ספקולטיבי. מממנים אנשים כדי שייצרו מהר, ואני לא מתחבר לזה. 90% ממה שיוצא מזה יהיה עוד שלוש שנים בפח של ההיסטוריה. אני מכיר הרבה שקנו NFT ואני מאחל להם בהצלחה, אבל זה משהו אחר. העבודות שאני תולה על הקיר שלי או על הקיר של נסימה לנדאו - אני רוצה לוודא כמה שאפשר שהן יהיו רלוונטיות גם בעוד 20 שנה". 


גלריה נסימה לנדאו, אחד העם 55, תל אביב

שעות פתיחה - שני עד חמישי 10:30-18:00, שישי 10:30-14:30

התערוכה "ביתיות" תינעל ב-24 ביוני