את הפרסומים על הגעתו לישראל של הכוריאוגרף הכי לוהט בעולם כרגע, דימיטריס פאפיואנו, מלווה הכיתוב המתבקש "המופע כולל קטעי עירום מלא". מתבקש, כי בסך הכל הוגן לעדכן את רוכשי הכרטיסים שיישבו באולם האופרה הישראלית ויצפו במופע "כיוון רוחבי" ("Transverse Orientation"), שיהיו הרבה גופים חשופים על הבמה. אנשים נרתעים מעירום מכל מיני סיבות – דתיות, פוליטיות, חברתיות, אישיות, טריגרים פסיכולוגיים – וזכותם להגיע למופע מיודעים. מצד שני, יש משהו מתעתע בכיתוב, כאילו העירום הוא אלמנט מטריד במופע הזה, הדבר היחיד שיש להזהיר מפניו. וחשוב להבהיר: אף על פי שניכר שפאפיואנו הוא אדם עם עניין עמוק מאוד בגוף האדם וחיבה לעירום ולמיניות, הרקדנים העירומים שלו כל כך יפים ומדויקים, שהעירום שלהם יטריד אתכם בערך כמו פסל יווני קלאסי במוזיאון.
מי שיחפש ממה להיות מוטרד בכל זאת, ימצא. יש פה, למשל, סצנה אחת שמתחילה כמחווה "להולדת ונוס" וכוללת תינוק מתבוסס בנוזל לבן וצמיגי כשהוא יוצא מבטן אימו, שור עצום ומציאותי שהוא מעין מינוטאור ושממנו יוצאים הרקדנים, וגם סצנה אחת שנמשכת יותר מחמש דקות ללא מוזיקה – אירוע שהאדם המערבי עשוי לחוות ככמעט בלתי נסבל. אבל לצד אלה, "כיוון רוחבי"', שתוצג כחלק מסדרת המחול של האופרה הישראלית בין 29 באפריל ל-2 במאי, היא יצירה מלאת הומור ורגעים של התפעלות ילדית, והיא מעוררת מחשבה במובן המרגש ביותר.
פאפיואנו, שהקריירה הבינלאומית שלו קיבלה דחיפה משמעותית כשהוזמן ליצור את טקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה 2004, ואחר כך גם הפך (ב-2018) לכוריאוגרף הראשון שיצר עבודה באורך מלא עם להקתה של פינה באוש אחרי מותה, מתואר פעמים רבות כקוסם ויזואלי, והמופעים שלו אכן מוקפדים בצורה יוצאת דופן: "כיוון רוחבי", למשל, הוא מופע שמתחיל בבמה כמעט ריקה עם מנורת פלורסנט מהבהבת, אבל ממשיך עם קונסטרוקציות מורכבות הרבה יותר, ונדרשים לו שלושה ימי הקמה, בכל פעם מחדש. "היום הראשון הוא יום של תאורה ושני הימים הנוספים כוללים את שאר ההקמות", מפרט פפיואנו בשיחה עם עיתונאים שנערכת לאחר העלאת המופע באנטוורפן, בלגיה. "והמים אינם הדבר הבעייתי ביותר – האור והתאורה הם העניין הכי מסובך, למרות שמעצב התאורה שלי מאוד חכם וזריז".
"צופים שמחפשים משמעות בכל דבר הם כלואים"
כשאנחנו נפגשים באנטוורפן, בבוקר שלאחר המופע, פאפיואנו נינוח וזורח. "זו תמיד הקלה להיות אחרי הפרימיירה", אומר האדם ששרד עשרות פרימיירות כאלה בשנה האחרונה, "אני לא שמח כי אני מרוצה מהעבודה שלי, אלא כי זה הסתיים. לא היו בעיות טכניות, לא היו יותר מדי טעויות, האולם היה מלא. אנחנו עושים את ההופעות האלה אחת אחרי השנייה. מעיר לעיר, גב אל גב. בכל מקום זה קצת אחרת".
אחרי הופעת הבכורה של היצירה בביאנלה למחול בליון ביוני בשנה שעברה, מבקרת המחול של הניו יורק טיימס כתבה עליה כי "זו חוויה ויזואלית אינטנסיבית עשויה בקפידה, מערכה אחת ארוכה של קסם אמנותי שנוצר לנגד עינינו על ידי רקדנים שהדיוק שלהם נפלא". בגרדיאן הבריטי נכתב כי "פאפיואנו הוא מאסטר של ניגודים. הוא יוצר תמונה שבה הכל נפלא ואז מחורר אותה עם אבסורד". במהלך הצפייה במופע, וגם בשיחה עם פאפיואנו, מתבהר עד כמה להשכלה האמנותית שלו יש תפקיד ביכולת שלו ליצור מופעים שמזקקים את החוויה האנושית בצורה כל כך ממגנטת. ובכל זאת, הוא מתעקש, נקודת ההתחלה שלו אף פעם אינה שכלתנית.
"אני אוהב אמנות, יש לי אנציקלופדיה של היסטוריה של האמנות בתוך הראש וגם למדתי ציור, אבל אני אף פעם לא מתחיל עם רצון לדבר עם ההיסטוריה של האמנות. יש לי שאלות על החיים ואני עובד סביבן, אני עובד בסטודיו בניסיון לדוג כל מה שנראה לי מעניין", הוא אומר, ומבהיר שהוא שמח כשהצופים מבינים את הרפרנסים ומתעניינים בהשראה ליצירה שלו, אבל שהרפרנסים האלה הם רק חלק מהניסיון שלו לתקשר עם כמה שיותר אנשים. "בגלל שאני עושה תיאטרון בלי מילים אני חייב לאמץ איזשהו קוד תקשורת עם בני אדם אחרים. לכן אני משחק עם הארכיטיפים, הם מרגשים אותי ואני חושב שהם מרגשים גם אנשים אחרים, בלי יותר מדי מילים והסברים. אני לא עובד עם שפת מחול וחשוב שיהיו רפרנסים משותפים כדי שנבין את סדר הדברים, ועם השימוש הזה בארכיטיפים – אנשים פשוט מבינים, הם פשוט קולטים".
זה אומר שיש צופה אידיאלי למופעים שלך? שמצופה ממנו להבין באמנות?
"ממש לא. אני חושב על בני הדור שלי ועל אנשים שאוהבים אמנות – והם מקבלים איזה רובד נוסף של הנאה, כי הם מבינים את הרפרנסים. אבל לפעמים זו מלכודת, כי אנשים מחפשים משמעות דרך הרפרנסים האלה, וכשאני מנסה לקחת את הקהל למסע שהוא לא לגמרי מובן, אנשים שמחפשים משמעות בכל דבר - הם כלואים בזה. חוץ מזה, בהקשר של האמנות, אני לא מדבר רק על אנשים משכילים או חובבי תרבות גבוהה, זה לא עניין מעמדי. אני חושב שאנשים שבאמת אוהבים אמנות נהנים יותר. הצופה האידיאלי מבחינתי הוא כזה שרוצה להתרגש, שהוא פתוח לחוויה של ריגוש, שהוא חד מספיק כדי להיות ביקורתי, אבל גם בא עם לב פתוח, אם להישמע ניו-אייג'י".
דימיטריס פאפיואנו: "מדהים כמה אמנים חשבו שהם ייעלמו רק כי לא הייתה להם יכולת לעבוד בזמן המגפה. חשוב להבין שאנחנו יכולים לחיות בלי זה, אפשר לשרוד בלי אמנות לפעמים"
למה בחרת מוזיקה של ויוואלדי?
"האמת היא שזה קרה במקרה. יש לי חבר טוב, הבמאי יורגוס לנתימוס (לנתימוס הוא מבמאי הקולנוע היוונים העכשוויים המצליחים בעולם, והיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר – מ.ל), ודרכו גיליתי את ויוואלדי מחדש, כי הוא משתמש בו הרבה. כשצפיתי בסרט שלו 'המועדפת' חשבתי לעצמי, שזה כל כך מהנה, יש בזה משהו ילדי וחי במובן ראשוני. זכרתי את היצירות הקלאסיות יותר של ויוואלדי, כמו 'ארבע העונות', ואז חשבתי לעצמי, 'בואו ננסה משהו אחר'. עם הזמן הבנתי שהאהבה שלי לוויוואלדי קשורה למלחין היווני מאנוס חג'ידאקיס, שכמו נינו רוטה האיטלקי, הוא בן מוזיקלי של ויוואלדי, או, אם לומר זאת פחות בעדינות, העתיק ממנו. המוזיקה במקרה הזה הופכת את הדברים למשעשעים יותר, וזה חשוב לי, הייתי רוצה לשעשע יותר אפילו. אני כל כך אוהב הומור. זה נהדר להיות מצחיק וגם אפל. ההומור הוא דרך קיצור לתקשורת אנושית".
ומה עם הקטעים שלא מלווים במוזיקה? הם דורשים מהקהל משהו אחר.
"הייתי רוצה אפילו יותר כאלה. זה לא שאין בהם סאונד, יש בהם קולות שנוצרים מהגוף של הרקדנים ומהחפצים. הכי קל לרגש אנשים עם מוזיקה של ויוואלדי, אבל כשאני עושה את זה אני משתמש בעבודה של מישהו אחר כדי לרגש, לכן האתגר הגדול הוא לרגש בלי זה".
"אני עושה סוג של קרקס של אנשים שמעניינים אותי"
פאפיואנו נולד באתונה ב-1964 ומספר כי נמשך לאמנויות בכלל, ולציור בפרט, מגיל צעיר מאוד. בנערותו הידפק על דלתו של הצייר היווני המודרניסטי יאניס צארוצ'יס וביקש שילמד אותו. הוא הסכים. מאוחר יותר למד לתואר באקדמיה לאמנויות באתונה. הוא סיפר בעבר שהיותו הומו והבחירה שלו להיות אמן הרחיקו אותו מהוריו, "שאמרו כי שני הדברים האלה ישאירו אותי עני ולא מאושר". הם טעו, כמובן.
בשנות ה-20 שלו התאהב במחול, ולאחר תקופה בניו יורק, שבמהלכה למד גם את אמנות המחול היפנית בוטו, הוא הקים תיאטרון מחול מחתרתי באתונה בשם אדאפוס. השנה הייתה 1986, ופאפיואנו, כפי שסיפר בראיון לפייננשל טיימס לאחרונה, היה פאנקיסט. "זו הייתה תקופה כזאת. היינו קבוצה של חברים ופשוט הפכנו את הסקוואט שלנו במרכז אתונה לתיאטרון קטן". מלבד המופע שהעלה בתיאטרון של פינה באוש בוופרטאל, פאפיואנו מקפיד בשנים האחרונות לא לעבוד עבור להקות אחרות, וליצור במסגרת עצמאית, שמאפשרת לו את תהליך העבודה האובססיבי והארוך שהוא רגיל אליו.
העבודה על "כיוון רוחבי" – על שם המכניזם שגורם לעש להימשך לאור ולהסתובב סביבו עד המוות – התחילה כמה חודשים לפני שמגפת הקורונה הגיעה לאירופה. "חודשיים אחרי שהתחלנו את החזרות הוכרז סגר ביוון והרקדנים חזרו לארצותיהם, אז נאלצנו להפסיק", הוא מספר בשיחה. "עשינו בזמן הזה עבודה אחרת, INK, בקבוצה קטנה יותר, וכשיכולנו להתחיל שוב את החזרות, סיימנו את העבודה, אבל האולמות באתונה עדיין היו סגורים. אז עברה כמעט שנה עד הפעם הראשונה שהעלינו את המופע, בביאנלה למחול בליון".
התחברת לתחושה שהייתה לאמנים רבים, שהמגפה עצרה הכל? חיסלה את התרבות?
"אני יכול להתייחס רק למה שהיה ביוון, שם באמת התמיכה הממשלתית באמנים בזמן המגפה הייתה מינימלית. בכל זאת, לא התחברתי לפחד של אנשים רבים, שהרגישו שאם אתה לא עובד אתה לא קיים. האמנות תמיד תשרוד, היא לא מוצר יוקרה. היא קיימת עם מודל כלכלי וללא מודל כלכלי. אז לא היה לי פחד שהאמנות תיעלם. מדהים כמה אמנים חשבו שהם ייעלמו רק כי לא הייתה להם יכולת לעבוד בזמן המגפה. חשוב להבין שאנחנו יכולים לחיות בלי זה, אפשר לשרוד בלי אמנות לפעמים – וחוץ מזה, האמנות שורדת. אנחנו יכולים לחיות לתקופות קצרות בלי ליצור אמנות חדשה. זה טאבו, אבל זה נכון".
אמנים אולי חוששים שאם הם יודו בזה, המימון ייעלם ולא יחזור.
"לפעמים, בזמן משברים, המימון באמת נפסק. האמנות חשובה כמו מים ואוכל, אבל היא לא תלויה בתקציבים. אפשר לעשות אמנות עם נייר ועיפרון. ובאמת חזרתי לצייר בזמן המגפה, בעיקר פורטרטים ורישומים של עירום. שכחתי איזה כלי מדיטטיבי זה. אתה מתחיל ופתאום עוברות ארבע שעות. כשאנחנו לא במשבר, וכחברה, אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים רעיונות חדשים ואמנות חדשה, אז מארגנים תקציבים, עושים יותר פרויקטים. בכל מקרה 80% מהאמנות גרועה, ו-20% ממנה מצוינת. וככה זה עובד, ככה זה צריך לעבוד".
מה מגיע קודם בתהליך העבודה שלך, הרקדנים או היצירה?
"התפקידים נוצרים עבור הרקדנים. שום חלק מהמופע לא קיים לפני שאני בוחר את הרקדנים. גוון העור, הנוכחות, הכישורים, הגמישות שלהם - הכל נוצר עבורם ונקבע לפיהם. אני אוהב לבחור אנשים שמעוררים בי השראה, ובהשראה אני מתכוון אנשים שאני רוצה לייצר להם סביבה שבה הם ייראו נפלא. זה כמו להיות מאוהב, כשאתה רוצה ליצור עולם שבו האדם יפרח. את בריאנה אומארה, הרקדנית במופע הזה, פגשתי כשעשיתי את העבודה בוופרטאל. התאהבתי בה מיד, כמו שקורה לכולם, זה לא מאוד מקורי. כל מי שפוגש אותה מתאהב בה".
איך אתה מחליט כמה רקדנים יהיו במופע?
"את זה אני מחליט לפי התקציב (צוחק). האמנות היא מה שאתה *יכול* לעשות. יש לי תקציב ודדליין ואז אודישנים. אני עושה סוג של קרקס של אנשים שמעניינים אותי. וגם תמיד יש שילוב של רקדנים ותיקים שכבר עבדתי איתם ורקדנים חדשים. זה טוב לרקדנים החדשים וטוב לוותיקים".
"אני אוהב את גוף האדם. אני אוהב את השבריריות שבו"
פאפיואנו ביקר בישראל פעם אחת, עם היצירה "מדיאה" באמצע שנות ה-90, שהוצגה בסוזן דלל. הפעם הוא מגיע לבמה גדולה יותר, כשהוא כבר דמות מוכרת יותר, ורואים שהוא סקרן כיצד המופע שלו יתקבל כאן. לדבריו, האופן שבו הקהל מגיב למופע משתנה מאוד ממקום למקום, והמתח תמיד קיים.
איפה הופתעת מתגובות הקהל?
"הופתעתי לטובה פעמיים. פעם אחת ביפן - שם בפעם הראשונה הרגשתי שרגעים האיטיים והשקטים של העבודות שלי התקבלו בנוחות באולם. זה לא יצר מתח. במדינות מערביות, אם יש יותר מחמש דקות של שקט, מישהו בקהל ישתעל. אני חושב שאולי הייתי יפני בחיים קודמים. הפעם השנייה שבה הופתעתי לטובה הייתה באנגליה, שבה הצגתי שלוש עבודות כבר. כולם שם הבינו את כל הבדיחות. לא משנה כמה הבדיחה קטנה, הם הבינו הכל וצחקו".
צחוק צחוק, אבל על פי עדותו של פאפיואנו, היו גם פעמים שבהן העירום גרם לקהל הבריטי המעונב להגיב אחרת. באחד הראיונות שנתן השנה, הוא סיפר כי כאשר המופע הקודם שלו "The Great Tamer" הוצג בלונדון ב-2018, אחד הצופים נעמד במקומו כ-45 דקות אחרי תחילת ההופעה, צעק "נמאס לי מבולבולים!" ויצא מהאולם. פאפיואנו אמר על התקרית: "זה היה מאוד מתוק".
אתה יודעת להגיד מתי העירום הוא בחירה אמנותית או אסתטית ומתי זו התרסה?
"כל ההחלטות שלי מתקבלות מחוץ לנסיבות תרבותיות או חברתיות, ההחלטות שלי אמנותיות והקריטריון היחיד שלי הוא אם אני מוצא את זה מעניין. אני משתמש בעירום מסיבות מציצניות, מסיבות אמנותיות ומסיבות אסתטיות. אני אוהב את גוף האדם. אני אוהב את השבריריות שבו. זה להגיד 'כן' לאנושיות. כאמן, יש לך מחויבות להתסתכל לעומק ולהציג את מה שלדעתך יעיל, במובן רחב. לא מה שיעיל למגפת הקורונה, לעידן MeToo או לאנשים Woke. גם כשאני רואה סרט אני לא רוצה להרגיש טוב עם האידיאולוגיה שלי, אני רוצה להרגיש משהו על הקיום שלי. וכשאדם משלם על כרטיס אני חושב שהוגן להראות לו את מה שאני חושב שמעניין, לא את מה שאני חושב שהוא רוצה".
המופע "Transverse Orientation" יעלה באופרה הישראלית בין 29.4 ל-2.5 (שישי עד שני).
הכותבת הייתה אורחת של הפקת המופע