לא ברור למה אי.אל. ג'יימס, מחברת "חמישים גוונים של אפור" חשה צורך לספר לנו את כל עלילת הטרילוגיה שוב, הפעם מהזווית של כריסטיאן גריי, אבל סביר להניח שצירוף המילים "מלא מלא כסף" קשור לעניין. ולמרות שאין הרבה דברים מעצבנים יותר מלשמוע את אותו הסיפור פעמיים, הגרסה של גריי דווקא מספקת לנו עליו לא מעט מידע וגם מצליחה להיות מהנה, סוחפת ודבילית ממש כמו הטרילוגיה שקדמה לה. אז הנה כמה דברים שאתם צריכים לדעת על כריסטיאן גריי ועל פסיכופטים באופן כללי:
הוא סטוקר. אם ב"חמישים גוונים של אפור" כריסטיאן גריי הצטייר כמחזר נלהב, ב"גריי" הוא פשוט בחור אובססיבי ומלחיץ שיפעיל מכשירי איתור כדי לעקוב אחרייך, ישלח חוקר פרטי כדי להוציא עלייך מידע וכל רגע שתצאי מהחדר ליותר משתי דקות הוא ייבהל נורא, מה שיבוא לידי ביטוי בכך שהמחשבות שלו ייכתבו בבולד. אם היה פייסבוק ביקום של "חמישים גוונים" הוא היה בדיוק הטיפוס שעובר לך על אלבומי תאילנד ועושה לייקים ומציף לך את הפיד בתמונות מביכות של עצמך מ-2009 עד שלא הייתה לך ברירה אלא לאנפרנד את הקרצייה.
יש לו ווייב של סבתא. הוא בסך הכל רוצה שהבחורה שלו תאכל שלוש ארוחות טובות ביום, תתעמל, תנהג באופן בטוח וחס וחלילה לא תשתה הרבה אלכוהול כי כידוע, משם היא עלולה להדרדר לסמים קלים ולהתנהגות פזיזה. למשל:
"השיער שלך מאוד רטוב", אני מציין.
"לא מצאתי את מייבש השיער", היא אומרת, נבוכה.
היא עוד תצטנן
ההדגשה במקור, למרבה הצער.
או, נגיד:
"כשהיא סוחרת בפנקייקים ובביצה מקושקשת, ובבייקון עם סירופ מייפל, ומתחילה לזלול, אני סולח לעצמי. טוב לראות אותה אוכלת".
הוא מת על הזין של עצמו. כאילו, כל הגברים אוהבים את הזין של עצמם, אבל הוא יותר. היחס הפרסונלי שלו לאיברו בא לידי ביטוי בכל כך הרבה הזדמנויות, שאפשר להגדיר אותו כדמות השנייה הכי משמעותית בספר (מקום שלישי – אנסטסיה סטיל). "הזין שלי מגיב בהערכה רבה", "היא נראית זוהרת. הזין שלי מסכים ונעמד לברך אותה", "היא שואפת אויר בחדות והצליל הזה ערב לזין שלי", "את מדליקה אותי. אני מחייך חיוך רחב ומניע את האגן, מקנטר אותה בעזרת חלק הגוף החביב עלי". זה כל כך דושבאגי שמדהים שזה לא בלוג ב"מה וזה".
הוא עידית לינוביץ' מ"רמת אביב ג'". "אי אפשר להגיש פילה בלי יין בורדו", של לינוביץ' הוא כאין וכאפס לעומת ניימדרופינג היינות המביך של גריי. "אני בוחר לארוחת הצהריים ביין שאבלי, אחד מזני השרדונה המעטים שמוצאים חן בעיני", "אני לוקח את הז'קט ובקבוק של יין לבן מהמיני בר. לעזאזל – זה שרדונה, אבל נצטרך להסתפק בזה". "בולאנז'ה גרנד אנה רוזה 1999 – בציר משובח". אנחנו רגילים לזה שגברים חושבים שדברים כמו יין, וויסקי וחומוס הם נושאים שלגיטימי/חשוב לדבר עליהם, אחרי הכל יצא לנו לקרוא גיליון או שניים של בלייזר, אבל למה להתיש?
הוא אוהב להיות עשיר. את זמנו מעביר גריי ברכישת מתנות לאנסטסיה על מנת להזכיר לנו ללא הרף שהוא לארג'. מכונית, לפטופ, בגדים וכמובן ההוכחה האולטימטיבית להיותו אדם משעמם – בלאקברי. "אני אקנה לך המון דברים, אנסטסיה. תתרגלי לזה. אני יכול להרשות לעצמי. אני אדם מאוד עשיר", הוא נוהג לומר שוב ושוב בוריאציות שונות, לרוב בעודו מחליף כלי רכב ומסוקים ואומר מילים כמו "מיזוג" ו"שיחת ועידה" כדי ליצור את הרושם השקרי שהוא אכן עובד בשביל הכסף הזה.
הוא לא באמת כתוב כמו גבר. אלו שקראו את "חמישים גוונים של אפור" בטח יאמרו לעצמם שנו אז מה, זה לא שאנסטסיה כתובה כמו אישה אמיתית. הרי אחת הביקורות על הטרילוגיה של אי.אל ג'יימס זה שהיא פשוט לא יודעת לכתוב, שהדמויות עילגות, מה שאירוני במיוחד לנוכח העובדה שאנסטסיה למדה ספרות, הולכת לעבוד בהוצאה לאור ושכריסטיאן קונה לה כל מיני מהדורות ראשונות ונדירות של תומס הארדי. אבל בעוד אנסטסיה הייתה פשוט דמות מבאסת, עם כל ה"אלילה הפנימית" והילדותיות התלותית ופעורת העיניים, גריי פשוט נקרא, פעמים רבות, באופן לא אמין. משפט כמו "היא נועלת נעלי ספורט. אני תוהה איך היא תראה בעקבים גבוהים. של לובוטן. אך ורק לובוטן. לא שום דבר אחר" יגרמו לכל קורא לגלגל עיניים. שזו, אגב, התכונה שהכי מדליקה את גריי.
הייתה לו ילדות קשה. אמו של כריסטיאן הייתה מכורה לסמים והוא עבר התעללות קשה וחווה מצוקה ורעב עד שהגיע לבית משפחתו המאמצת, שבו למד לנגן על פסנתר ולהיות עשיר. בגלל אותה ילדות, הוא בטוח שאיש לעולם לא יאהב אותו ויש לו אישיוז עם אוכל.
הילדות הקשה שלו משעממת אפילו את עצמו. רוב הדיאלוגים שלו עם אנה, שלא כוללים שיחות על חדירה, נשמעים כמו "כריסטיאן, ספר לי על הילדות שלך", והוא עונה "לא". הפרטים על ילדותו נחשפים רק דרך חלומות מעורפלים שבהם הוא ילד קטן ורעב, ושמהם הוא מקיץ מזיע. כמובן שהסיוטים תוקפים אותו רק כשהוא לא ישן עם אנה. כשהיא לצדו, "האופל", כמו שהוא מכנה אותו, נעלם. מה שבטוח זה שהסופרת, אי.אל ג'יימס, יודעת שאין דבר שמכבה את הליבידו יותר מהתעללות בילדים, כך שהיא לא טורחת להתעכב יותר מדי על הפרטים המדכאים.
הוא לא באמת אוהב BDSM. אנסטסיה היא סקס ה"ונילה" הראשון של גריי, וברור לחלוטין שהוא נולד לזה. גם ה-BDSM שלו הוא די ונילי. סקס מאורגן, נקי מאוד, הדדי, לא משפיל גם כשהוא חושב שכן וכולל פעמים רבות את הלוקיישן הלא אמין "אמבטיה". אפילו סצנת הסקס המפורסמת מ"חמישים גוונים" שחוזרת גם ב"גריי" ובה אנסטסיה במחזור והוא שולף לה את הטמפון - שהיא באמת מרעננת ובאופן יחסי שוברת מוסכמות - מצליחה להיות צחה וסטרילית.
דמותו מבוססת על מר דארסי מ"גאווה ודעה קדומה". הוא ג'נטלמן מושלם. הוא תמיד מוודא שנוח לאנה ושהיא מוגנת, מסיע אותה הביתה, נותן לה לבחור שירים מהאייפוד, מספר בדיחות אבא ותמיד דואג שהיא תגמור לפניו. אה, ועשיר.
וגם על אדוארד מ"דמדומים". כי יש בו את הצד המסוכן, "האופל", כמו שהוא קורא לזה, שגורם לו לרצות להצליף בישבנה של אנה (מתוך הסכמה הדדית, עם מילת ביטחון קבועה, תוך ידיעה שנעים לה, בלי באמת להכאיב ואחרי שהיא רק תחתום לו כאן וכאן וכאן). כמו אדוארד, גם הוא בטוח שהוא מפלצת חסרת נשמה ושעדיף לאף אחת לא להתאהב בו.
וגם על האימוג'י הקורץ שמפריח נשיקה בצורת לב מהפה. כי הוא כל כך משעמם שאם היה לו פייסבוק בטח היו בו רק תמונות של שקיעות ושל חברים שלו עם בירות ופוסטים על איזה מדהים היה באילת והוא הולך לשמור לתמיד את הצמיד מהפנג'ויה.
יש לו אישיות של פקיד שומה. חלופות המיילים המתישות בינו ובין אנסטסיה מפורטות לכל אורך הספר וחושפות מבנה אופי אנליטי, קטנוני ומסודר. העובדה שגם מכריחים אותנו לקרוא, שוב, את החוזה המפורט והארוך שעליו הוא דורש מאנסטסיה לחתום ונטייתו המלחיצה לזכור את תאריכי המחזור שלה, הופכים אותו למעשה להתגלמות האנושית של הקלנדר באייפון, כולל ההתראות.
ולמרות הכל, גם גריי וגם הספר עומדים בכל הציפיות, בהנחה שהיו לכם כאלו. מי שאהב את "חמישים גוונים" יאהב גם את "גריי". מי שקרא את הטרילוגיה, טען שהיא גרועה אבל בכל זאת נהנה מכל הספרים והלך גם לסרט, ירגיש את אותו הדבר גם הפעם. לכתוב ש"גריי" הוא לא ספר טוב זה משעמם, מיותר וצפוי. שוב פעם לצחוק על התחביר? על הרומנטיקה המלאכותית והמאולצת? די, היינו שם. אם אתם שוקלים לקרוא את הספר הזה, אתם כבר יודעים לאן אתם נכנסים. ואל חשש, לא תתאכזבו. כדמות, גריי הוא כל מה שחשבתם שהוא. כספר, הוא מהנה, סוחף ודבילי בדיוק במידה הנכונה, ומצליח במשימה הכי חשובה של ספר ארוטי. כלומר, לחרמן. ברור שמדובר בסקס לא אמין, לא מציאותי ורוב הזמן גם מגוחך, אבל כך גם רוב הפנטזיות האנושיות.