מפה לשם, השחקן דן שפירא (42) נמצא בחיינו כבר כשני עשורים. עם לא מעט תפקידים בטלוויזיה (ביניהם ב"עספור", "מה שנחוץ לרווק" או ב"מסודרים"), בקולנוע (ב"תיאום כוונות") וכמובן בתיאטרון (שם גילם, בין השאר, את דמויתיהם של ענקים כמו מייק ברנט וזוהר ארגוב), שפירא ביסס לעצמו מעמד של שחקן מוכר ומוערך – וכעת הוא מככב בהצגה חדשה ומסקרנת: "איש הגשם" מבית תיאטרון הקאמרי, שמבוססת על הסרט באותו השם משנת 1988, שקטף לא פחות מארבעה פרסי אוסקר – ביניהם פרס הסרט הטוב ביותר.
בסרט כיכבו טום קרוז ודסטין הופמן בתפקידים הראשיים. בהצגה, בבימויה של דפנה זילברג, שפירא נכנס לנעליו הגדולות של קרוז: הוא מגלם את צ'ארלי, שאביו מת ומוריש לו בסך הכל מכונית משומשת. בחיפושיו אחר כספי הירושה האבודים, צ'ארלי מגלה להפתעתו שיש לו אח גדול על הספקטרום האוטיסטי, בשם ריימונד (בסרט גילם אותו הופמן, וכאן יהיה זה דביר בנדק). צ'ארלי מבין שכל כספו של האב עבר למוסד שבו שוהה האח, ומאחר שהוא זקוק באופן נואש לכסף, הוא מחליט לחטוף את ריימונד - וכך לזכות בכספי הירושה. אבל בשלב מסוים, כבר ברור שהכסף הוא לא העניין המרכזי פה, ובמהלך המסע המטלטל של האחים הם לומדים להכיר זה את זה. "ההצגה הזו רלוונטית לכל אדם באשר הוא", אומר שפירא בריאיון ל-mako.
איך זה להיכנס לנעליים של טום קרוז?
"יש לי ניסיון עם הדבר הזה, כי נכנסתי בעבר לנעליים של מייק ברנט (בהצגה "מייק" בבית ליסין ב-2007, ג"מ) ובהמשך גם לנעליים של זוהר ארגוב (במחזה על חייו "זהר" ב-2011, ג"מ). אז אני רגיל להיכנס לנעליים גדולות – להשוואה שזה מביא איתו, לשאלות של 'איך עושים את זה'. אבל במקרים של מייק ברנט וזוהר ארגוב, הייתי צריך להיות הם – ובמקרה הזה אני לא חייב להיות טום קרוז. הוא אמנם אייקון, אבל הוא בסך הכל שחקן שגילם את התפקיד.
כשאני מקבל את הטקסט, האייקון הזה נוכח שם כל הזמן – אבל בסופו של דבר זה מחזה, מילים על נייר. אנחנו לא מנסים לחקות את הסרט בשום צורה, ומה שאני מביא באישיות שלי זה שונה ממה שטום קרוז הביא בזמנו לתפקיד הזה. ובכל זאת, יש משהו מהרוח של טום קרוז ודסטין הופמן ששורה עלינו תוך כדי עבודה, ככה אני מרגיש. בוא נגיד, אני כן מסדר את השיער לפני שאני נכנס".
עלילת ההצגה עוסקת בקשר הנרקם בין אחים ששונים מאוד זה מזה – אבל במובן הרחב, לדבריו של שפירא, היא עוסקת ביכולת להכיל את השונה; להתחבר לעצמנו דרך החיבור עם אחרים. "צ'ארלי מתחיל את המחזה כאדם שמרוכז בעצמו ורואה רק את הצרכים שלו", אומר השחקן. "החלש – או בכלל הזולת – לא תופסים אצלו מקום. אבל בעקבות המפגש שלו עם אחיו האוטיסט הוא מתחיל לגלות את האדם שמולו ואז גם להשתנות בעצמו: להיות רך ומכיל יותר, לוותר איפה שצריך".
שפירא ממשיך ואומר כי "כל מי שיש לו חריגות מהווה מראה עבור עצמנו: דרך המגע עם מישהו שנתפס כשונה, אנחנו יכולים להתחבר עם האנושיות שלו וגם עם האנושיות שלנו. אני חושב שזה רלוונטי מאוד לחיים שלנו, בעיקר היום, כשיש דעות שונות וכל אחד מחזיק בעמדה שלו. וחשוב לדעת לקבל את העמדה של האחר. גם כשאתה נפגש עם מציאות שהיא לא המציאות שתכננת, שהיא אחרת מהמציאות שרצית – אתה מחויב להתמודד עם זה. ומתוך המפגש הזה עם חוסר השלמות, עם החלש והמורכב, אפשר להתחיל ליצור חיבור. אנחנו יצורים אנושיים, ורק דרך המפגש עם רגישות אפשר לבנות משהו".
איך התחברת לדמות של צ'ארלי?
"אני בן יחיד, ודרך הדמות של צ'ארלי גיליתי שכל החיים שלי אני חי עם איזה עננה סביב הסיפור הזה של מה זה בכלל אחים. תמיד כשהסתכלתי על משפחות מרובות ילדים, או על קשרים בין אחים, זה היה נראה לי כמו חלום בלתי מושג – כי אני בן יחיד וככה אני רגיל לחיות. אז פתאום לשחק בהצגה הזו, ולהגיע למצב שאני מגלה שיש לי אח, זה זורק אותי לעולם אוטופי כזה ולשאלות של 'מה אם'. אם היה לי אח, איך היו נראים החיים שלי?".
"אני כבר לא ניגש לכל אודישן"
לאורך הקריירה שלו, כאמור, שיחק שפירא גם על המסך וגם על הבמה – אבל נראה שבשנים האחרונות הוא הופיע פחות בטלוויזיה והתמקד בתיאטרון, שם הוא עושה תפקידים משמעותיים ומרכזיים יותר.
זה מבחירה? כלומר, אתה מעדיף תיאטרון?
"תראה, התחלתי מתיאטרון, הפריצה שלי הייתה גם דרך התיאטרון ורוב התפקידים המשמעותיים שעשיתי היו בתיאטרון. בשנים האחרונות באמת יצא שפחות שיחקתי בסדרות. עם השנים אני כבר לא ניגש לכל אודישן, כלומר, אם התפקיד מעניין אותי אני ניגש – אבל אני לא ניגש לכל דבר. וזה בשונה מהתיאטרון, ששם כבר יש היכרות יותר עמוקה איתי, ואני יכול לקבל הצעות לתפקידים בלי לעבור מסכת אודישנים. אני כן רוצה לשחק בטלוויזיה, ואני מאמין שכשיגיע התפקיד הנכון אז אני אחזור לשם".
אומרים שבתיאטרון אין יותר מדי כסף.
"אני באופן אישי לא עושה רק תיאטרון, אבל כן, בתיאטרון לא נהיים עשירים גדולים, בוא נגיד את זה ככה".
אתה מרגיש שאתה מתפרנס בכבוד? לא מרגיש שיוקר המחייה סוגר עליך?
"המציאות בישראל היא קשה מהבחינה הזו בכל אופן, ועבור כל החברים שלי – לא משנה באיזה מקצוע עם עוסקים – זה לא פשוט להחזיק משפחה וילדים, לגור בתל אביב וכן הלאה. אבל ברוך השם, אני אדם מאמין, ואני מאמין שהשפע בא מלמעלה – ושמי שמספק לי את הפרנסה זה ההוא שם במרומים. אני משתדל להישאר עם לב פתוח ולתת למציאות להוביל אותי, ואני עושה עבודה פנימית כדי לאפשר לדברים לזרום אליי".
"לקח לי הרבה זמן להתוודות שאני אדם מאמין, שאני מתפלל ושאני מניח תפילין. די התביישתי בזה, ופחדתי שיקטלגו אותי. היום אני מרגיש שמקבלים אותי"
בתחילת דרכו הייתה לשפירא תדמית של שחקן טוטאלי, ובמידת מה גם בעייתי: באחת החזרות של "מייק", אי אז ב-2008, הוא דחף את מיה דגן על הבמה חזק יותר ממה שסוכם בחזרות – תקרית שגרמה למיתוגו בתור הילד הרע של התיאטרון הישראלי. אבל בחלוף השנים, לא מעט עבר על השחקן. בריאיון ל-mako שנערך בשנת 2015 הוא סיפר לראשונה על התקרבותו ליהדות, ומאז הוא ממשיך להגדיר את עצמו כאדם מאמין – וככזה שעושה עבודה עצמית כדי להיות הגרסה הכי טובה ומיטיבה של עצמו.
איך ההתקרבות שלך לדת השפיעה על קריירת המשחק שלך?
"זו שאלה גדולה, שהתחבטתי בה בעצמי הרבה זמן. ולקח לי הרבה זמן בכלל להתוודות שאני אדם מאמין, שאני מתפלל ושאני מניח תפילין. די התביישתי בזה. פחדתי שאם אנשים מהעולם שבו אני פעיל – שזה עולם יותר ליברלי כביכול – יראו אותי מתפלל, אז יקטלגו אותי כאדם עם אג'נדה פוליטית מסוימת, עם דעה מסוימת. פחדתי במשך הרבה שנים, לקח לי זמן לבוא ולהגיד 'זה אני'. ואני מרגיש, לשמחתי הרבה, שזה לא פגם בקריירה שלי. אני מאוד שמח על זה. אני מרגיש שמקבלים אותי ושמכבדים אותי: בהפסקה מהחזרות למשל, אני יכול ללכת הצידה להתפלל, ואני מרגיש שמקבלים את זה".
"קשה להגדיר אותי כדתי, וזה תלוי איך אתה מגדיר דתי", אומר שפירא. "אם תסתכל על הסממנים החיצוניים אני נראה חילוני לגמרי, אבל אני כן מתפלל, מניח תפילין, שומר שבת ככל שאני יכול". עם זאת, את חלק מהמצוות בוחר שפירא לא לקיים: שמירת נגיעה, למשל. "בהצגה 'איש הגשם' יש מגע שלי עם השחקנית ירדן ניקפהמה, ואם הייתי דתי לפי הספר, אז לא הייתי יכול לעשות דבר כזה".
יש תפקיד שלא תיקח בגלל הקרבה לדת?
"כן".
כמו מה למשל?
"קשה לי להגיד מה, אבל אני מניח שאלה דברים שאני ארגיש שאין בתוכם מקום להכניס אור, או שאין בתוכם מקום להגיד משהו שאני רוצה להגיד. קשה לי לומר אם זה בגלל ההתקרבות ליהדות או בגלל ההתחזקות הפנימית שלי, אבל אם אני ארגיש שתפקיד מסוים יכול לנתק אותי או להזיק לי, אז אני לא אעשה אותו, אני מניח. אבל בסופו של דבר, אני מוצא שאתה יכול לגלות את האור בכל תפקיד. גם אם אתה משחק את הנבל, אפשר ללמוד וללמד משהו – את עצמך ואת הצופים – דרך הטעויות שלו. מעבר לזה שמשחק הוא המקצוע שלי, אני מרגיש שהוא סוג של תרפיה. דרך כל תפקיד משמעותי אני מגלה משהו על עצמי – וכשאני יוצא מהתפקיד, אני יוצא קצת שונה מאיך שהייתי לפניו. זו, בעיני, המשמעות של תפקיד טוב".
"האמונה היא מה שנותן לי את הכוח להיות האדם הכי טוב שאני יכול להיות. זה מפקס ומחבר אותי, זה גורם לי להיות יותר קשוב ויותר רך", הוא מספר. "זה תהליך מאוד מיוחד - גם כי אשתי תמר, שתחייה, היא לא איתי בתוך המסע הזה. היא חילונית".
ואכן, גם בתוך המשפחה וגם בחיי העבודה, שפירא נמצא בין שני העולמות – הדתי והחילוני. ולדבריו, בדיוק ככה זה אמור היה להיות. "אם לדבר במילים גבוהות, אז זו השליחות שלי בעולם: לחבר בין העולמות האלה", הוא אומר. "גדלתי בבית ליברלי, שמאלני וסוציאליסטי, ועם השנים אני מכיר אנשים מכאן ומכאן: חרדים שהם ימניים בדעותיהם, וגם אנשים מהשמאל. אני מכיר אנשים מכל המגוון האפשרי – מהמשפחה שלי ועד חברים, וגם בפעילות המקצועית שלי אני עובד עם כל הקהלים: הקהל הדתי, הקהל החילוני, ואלה שהם כמוני – חצי חצי.
"אני מרגיש שהעולם שם אותי במקום הזה של לנסות לחבר – גם בתוכי וגם בחוץ, כלומר לאחות את הקרע הזה שקיים בנו, בחברה הישראלית", ממשיך שפירא. "ודווקא בגלל שאני חווה את זה כל כך מקרוב, אני יכול להגיד שזה כל כך אפשרי לאיחוי בעיני. אני מרגיש כמה זה אפשרי, כי בתוכי אני מאחה את שני הקטבים האלה. אז אם אני יכול לאחות את זה בתוכי, בבית שלי – עם אשתי ועם ההורים – אז אני יודע שזה אפשרי לאחות את זה בחברה. אני מדבר על התהליך שלי ועל המחשבות שלי, ועל זה שכל אחד יכול להאמין במה שהוא מאמין, כל אחד יכול להיות מי שהוא רוצה להיות. והכוח הוא באהבה ובקבלה".