1. נשים צרפתיות לא משמינות / מיריי ג'וליאנו
אין שום דבר בנו הנשים והגברים הים תיכוניים, הפראיים, המגזימנים, שדומה לנשים הצרפתיות של פריז, וחובה להכיר בזה. ועדיין מדובר בספר משעשע שאפשר ללמוד ממנו משהו, אם כי אנחנו לא מאמינים שנוכל לסגל לעצמנו את המסקנות. הסוד של הצרפתיות פשוט: הן לא משמינות כי הן עושות הכל במידה. אוכלות רק קוביית שוקולד אחת, שותות כוס יין אחת, משתמשות בחומרי גלם טריים ולא באוכל מעובד (זה דווקא מתאים לנו הים תיכוניים), מתעבות חדרי כושר אבל הולכות הרבה ברגל. הן פשוט יודעות להתאפק, ומרגישות שהן שוות את המאמץ הזה. האם אדם יכול לסגל לעצמו את העידון הזה? האם נוכל אי פעם להיות מדויקים ככה? לאהוב את עצמנו ולהיות מדודים ומאופקים? והאם זה בכלל כדאי או אמיתי? ז'ראר דפרדייה לא נראה ככה. אז אלה שוב הנשים שאוסרות את עצמן באזיקים? טוב נו, אזיקים של אהבה.
2. תיקון אחר חצות / יניב איצקוביץ'
פאני קייזמן היא אחת הגיבורות הנשיות הנהדרות ביותר שנכתבו בשנים האחרונות, ואם יש מזל בעולם, הספר הזה יתורגם לאנגלית ויגיע לידיו של קוונטין טרנטינו. השנה היא 1894, המקום הוא האימפריה הרוסית, ופאני קייזמן יוצאת למסע בעקבות הבעל שנטש את אחותה הבכורה והשאיר אותה לבד עם ילדים, דכאון, השפלה וחותנת מהגהינום. פאני רוצה להחזיר אותו הביתה, או לכל הפחות שייתן לאחותה גט. היא בת של שוחט שלימד אותה איך שוחטים שחיטה כשרה, ועכשיו, כשסכין על ירכה, היא תעשה בה שימוש כפי שאנחנו עושות בחלומות שלנו כשאנחנו מותקפות. והיא תותקף, או-הו איך היא תותקף. אבל היא לא סתם אישה בת זמנה, היא גיבורת על שברא איצקוביץ בספר יוצא מן הכלל על עולם יהודי שנחרב ועל אישה שחורגת מכל החוקים.
>>>לכל הספרים שיהפכו אתכם לאדם טוב יותר
3. קול צעדינו / רונית מטלון
זה אחד הספרים הטובים שראו אור אי פעם בעברית ולא נתעייף מלהמליץ עליו. מטלון היא סופרת גדולה, ובספר הזה היא מתארת משפחה אחת, משפחה בלי ראש. משפחה בה האב נטש לטובת פעילות פוליטית רדיקלית נגד הקיפוח ושלטון מפא"י. הוא עזב אישה וילדים ובית, כלומר צריף. אבל האם יש להם בית בארץ הזאת? האם יש להם קול? מטלון מכוננת מתוך הסיפור את קולה של האמא, קולו של האב, קולם של הילדים, ונותנת קול למאבק המזרחי ולהיסטוריה המזרחית בישראל. היא שמה ציון דרך על המפה בבחינת "גם אנחנו היינו כאן ועודנו כאן", והיא עושה את זה ביד אמן, בלי סנטימנטליות ובלי מלודרמה.
4. נבלות / יורם קניוק
בנובלה הזאת מספר קניוק את סיפורם של שלושה פלמ"חניקים קשישים שיוצאים למלחמה בנבלות, בני הדור הצעיר, שהחיים שלהם חסרי משמעות ומלאי גסות. הם הקשישים שנלחמו במלחמת השחרור והקריבו את חבריהם ונפשם הלומת הקרב, וזוכים כיום ליחס שזוכים לו זקנים מצעירים. יחס משפיל, מבטל. אבל השלושה האלה יודעים להילחם, והם יוצאים למסע רצח ברחובות תל אביב. וזה מזכיר לנו תמיד את הכתובת במטרו של פריז במהומות המוסלמים שם לפני שנים, שם אחד כתב על הקיר "צרפת, אנחנו נזיין אותך עד שתאהבי אותנו".
5. הרומן המצרי / אורלי קסטל בלום
הגיבורה של אורלי קסטל בלום היא "הבת הגדולה", כך היא מכונה ברומן היפה הזה. יש לה שורשים מצריים וכאן היא בוחנת אותם באיזה מין צחוק גדול על הכל, ערבוב של עובדות עם בדיון, ועין חדה לגרוטסקי ולפתטי. היא כותבת סאגה משפחתית על משפחת קאשתיל והספרות שלה מתערבבת בהיסטוריה המשפחתית שלה באופן המקורי ביותר. קסטל בלום נותנת כאן סיפור על ילידי מצרים שהגיעו לארץ והיו קומוניסטים דווקא וגורשו מהקיבוץ, ומצרפת את קולה הייחודי למניפת הקולות שמספרים את הסיפור של המקום הזה.
6. הדרך לעין חרוד / עמוס קינן
לא משנה מה קורה סביבך, אתה יכול למרוד, אתה יכול להתנגד, אתה יכול לנסות להגיע לעין חרוד החופשית, גם אם היא עין חרוד החופשית שבלב. אתה עדיין יכול להיאבק על החירות שלך. קינן כתב דיסטופיה בה כת צבאית משתלטת על מדינת ישראל ועל תל אביב. המקום היחיד שנותר חופשי הוא עין חרוד, משם המורדים משדרים ברדיו. הגיבור מנסה להבקיע את המצור ולהגיע לעין חרוד בדרך לא דרך. "אבל לי אין ברירה אלא ללכת לשם. אם עין חרוד ישנה, שם מקומי".
