פריזון ברייק – מייקל סקופילד בקלבוש
"נמלטים", כפי שקראו לה אצלנו, בכיכובם של ונטוורת' מילר החתיך מכל אדם ודומיניק פרסל הנאה פלוס גם הוא, הייתה בשלב מסוים הדבר המגניב ביותר בטלוויזיה. למרבה השמחה, מאז כבר הספקנו לצאת לחירות מסדרות נוסחה קצביות שכאלו, אבל בימיה הטובים "נמלטים" עדיין הצליחה להדביק אותנו לכיסא. צמד האחים שנמלטו מהכלא, נכנסו לאחד אחר ולמעשה בילו את חייהם במנוסה תמידית מבאז גאייז, הצליחו למצוא שלווה רק לאחר ארבע עונות מפרכות ומופרכות. מה שבטוח זה שהבריחה של מייקל סקופילד (מילר) הוכתרה בהצלחה, כי מאז שירדה הסדרה הוא נעלם ללא שוב. מילא.
ג'אנגו ללא מעצורים – יום של חג לאדם השחור
סרטו האחרון של טרנטינו, שהחזיר אותנו לימי העבדות בארה"ב, הוא כל כך קתרטי ומענג, שזה ממש לא משנה אם אתה לבן או שחור. החירות המוחלטת שנטל לעצמו טרנטינו, בלי שיקולים של של פוליטיקלי קורקט או של כמה פעמים הוא אומר "ניגר" בדקה, הפכו את הסרט הזה לשנוי במחלוקת, אבל גם לכיפי ומצחיק ומרומם. ממש כמו "ממזרים חסרי כבוד", גם כאן מדובר, קודם כל, בפנטזיה. השחרור הוא לא רק של עבד שחור מאדונו או של אסיר יהודי משומר נאצי, אלא של ההיסטוריה מהדבר שכובל אותה לקרקע והופך אותה לסדרת עובדות משעממת למדי – האמת. כי החופש האמיתית, כמו שטרנטינו תמיד ידע, מתחיל בדמיון.
מטריקס – קחו את הגלולה האדומה
חירות היא קודם כל בראש, ידעו האחים וואשבסקי כשיצרו את "מטריקס", קלאסיקה מודרנית יומרנית ונפוחה לעתים, וסבבה של סרט אקשן מגניב באופן כללי. כולנו למעשה, מלידה ועד מוות, משועבדים. למכונות מרושעות לפי "המטריקס", למיליון דברים אחרים בחיים האמיתיים. השחרור הוא מסע ארוך ומפרך, אבל הצעד הראשון לקראתו הוא המודעות. רוב האנשים שיצאו מהמטריקס נרדפו, עונו והיו אומללים באופן כללי, אבל הם היו חופשיים, וזה שווה הכל.
המופע של טרומן – אל תהססו, תסמסו
יצירת המופת של פיטר ויר בכיכובו של ג'ים קארי הצליחה לגעת בכל כך הרבה אנשים, כי במקום מסוים - שכפי הנראה נובע מהנטייה האנושית של כל אחד לחשוב שהוא מרכז העולם - כולנו חשים שצופים בנו. במקרה של טרומן זה באמת היה נכון, הוא היה הכוכב של תכנית הריאליטי הגדולה בעולם, סלב העל האולטימטיבי, והוא אפילו לא ידע. מסעו לשחרור מכבלי התכנית לא היה רק מאבק לצאת לחופשי ולגלות את העולם הגדול והלא מתוכנן הקיים מחוץ לאולפן שבו בילה את כל חייו, אלא גם מאבק במבט התמידי הזה. הפתגם הידוע "תרקוד כאילו אף אחד לא רואה", נולד מהידיעה העמוקה שאדם, בהנחה והוא אינו ליהיא גרינר, משוחרר באמת רק כשאף אחד לא מסתכל עליו.
חומות של תקווה - רגעים קטנים של חירות
סיפורו של אנדי דופריין - האיש שנדון למאסר על פשע שלא ביצע, רק כדי לגלות מחדש בכלא את חדוות החיים – לא נעצר בחומות של שושנק. אפשר לקחת אותו קדימה אל חיי היום יום שלנו, שנראים לפעמים כמו סוג של רוטינה דכאנית. כזאת שנשברת ברגעים קטנים של בירה קרה על הגג, מפגש עם חברים טובים או בחלומות על חופשה באתר אקזוטי רחוק. זאת כנראה גם הנקודה שמצליחה להשאיר את היצירה הזאת רלוונטית אחרי כל כך הרבה שנים: הידיעה שבשביל להגיע לחוף המבטחים צריך לעבור דרך נהרות של חרא. רק כך מבינים את המשמעות האמיתית של חירות.
בטלסטאר גלקטיקה - בואו הביתה
כמעט כל זווית בסדרת המדע הבדיוני המופתית של ערוץ המד"ב, מחביאה בתוכה סיפור על חירות. הסיילונים, חיילים ופועלים רובוטיים שנוצרו כדי לשרת את המין האנושי, קמים על יוצריהם ומבריחים אותם מביתם בכוכב קובול אל הגלות, כדי לחוות בעצמם את תחושת חוסר השייכות שהטילו עליהם. החיפוש אחרי בית חדש הוא למעשה תהליך עצמאות מורכב, שמכריח את בני האדם להתפכח ולשפר את דרכיהם. העובדה שחלק מהסיילונים יכולים ללבוש צורה אנושית נועדה להדגיש כמה ההבדלים בין משועבד למשעבד יכולים להיות דקים לפעמים, וכמה שיתוף פעולה יכול להרוס גם את החומות הגדולות ביותר.
הרוזן ממונטה כריסטו - עשו אהבה, לא נקמה
העיבוד מ-2002 לרומן הקלאסי של אלכסנדר דיומא (או בשמו המוכר יותר מאז "חומות של תקווה": Alexander Dumbass) מוכיח שמאז המאה ה-19 לא השתנה הרבה בטבע האדם. שתי השאיפות המרכזיות בחיינו: חופש והשאיפה לנקום בכל מי שהתאכזר אלינו אי פעם, נותרו בעינן. אדוארד דאנטס בורח ממצודת איף, שם בילה 14 שנות מסריחות במיוחד, עם פנקס מלא באנשים אותם צריך למחוק מהמפה. מתישהו לאורך הדרך (אחרי שהתעשר מספיק כדי להגיע למסקנה הזאת) הוא מבין שהאהבה תשפר את חייו הרבה יותר מעוד אויב משופד על חרב. שנה אחרי זה, אגב, הגיעו טרנטינו והכלה ב"קיל ביל" והוכיחו שגם לחיות על נקמה יכול להיות ממש סבבה.
גלדיאטור - לא לוותר עד הסוף
חירות אמיתית היא לא תמיד משהו שאפשר להגיע אליו במסגרת הזמן המצומצמת לה זכינו בעולם הזה. אולי מכאן נבעה חכמת החיים הפולנית שאומרת שלנוח אפשר בקבר. עד כמה שידוע לנו מקסימוס דסימוס מרידיוס, גנרל הצבא הרומי, לא הפך גדול וחזק בזכות הגפילטע שאכל בביתם של בז'יז'ינה וראדק, אבל במהלך המסע שלו חזרה מהעבדות, אליה נמכר, הוא מבין שהמסע לנקום את מותם האכזרי של בנו ואשתו, יסתיים רק כשינוח בפעם האחרונה על האדמה רוויית הדם של הקולוסיאום. כאן הרי מתחבאת עוד חכמת חיים פולנית: אף אחד לא באמת שם לב שהייתם כאן עד שאתם לא חסרים לו.
מלחמת הכוכבים - תיהנו מהדרך
הטרילוגיה המקורית והגאונית של ג'ורג' לוקאס, לימדה אותנו הרבה דברים על טבע האדם. אחד מהם הוא שהמאבק לחירות נראה, פחות או יותר, אותו דבר בכל תקופה, מין וגלקסיה. סמל הדיכוי יהיה תמיד אפל וכוחני (לפעמים הוא גם עשוי להשמיע קולות של אגזוז סתום), הדרך להביס אותו תהיה ארוכה ותדרוש שילוב של אומץ לב, תושייה והידיעה שעם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה לא פחות. מעל הכל "מלחמת הכוכבים" הוא ההוכחה שהדרך לחופש חשובה לפעמים לא פחות מהמטרה הסופית, ושלאורכה מחכים שותפים בלתי נשכחים, שילוו את חיינו עוד הרבה שנים אחרי.