על בימות התיאטרון, בבתי הקולנוע ועל המסך בסלון: השחקן עמוס תמם נמצא בכל מקום. בתקופה האחרונה הוא משחק בתפקיד ראשי בהצגה "אדיפוס המלך", בסרט הקולנוע החדש "בתולים" וגם משמש כפרזנטור בקמפיינים נחשבים.
בראיון ל"גלית ואילנית" תמם נזכר בשנות הקריירה הראשונות שלו, כשרק עבר לעיר הגדולה מעיר הולדתו רמלה. עוד משנות נעוריו, ניסה לפעמים להצניע את המקום שממנו הגיע בגלל השיפוטיות מהסביבה. "גדלתי ברמלה בשנות השמונים. זו הייתה תקופה כזאת שאם בגיל 16 היית יוצא לאיזשהו מקום והיו מבקשים תעודת זהות, הם היו רואים שאתה מהפריפרייה, מרמלה, ולא מכניסים אותך", מספר תמם.
"היה שלב שבו רציתי להסתיר את מי שאני כדי להתקבל, כדי להיות ראוי", מודה תמם, "זה חלק מהשיעורים בהתבגרות. היום אני מבין שההצלחה שלי היא בזכות מי שאני, המקום שממנו באתי והצבע הזה שהוא אחר".
תמם סיפר על ההליך הרפואי שעבר באחרונה: "עברתי ניתוח במיתרי הקול, זה היה חתיכת סיפור. הרופא אמר לי אחר כך - 'אתה מבין מה זה בשבילי לחתוך לך סביב מיתרי הקול?'. זה כלי העבודה המרכזי שלי. ברוך השם אני הרבה פחות צרוד עכשיו".
פחדת?
"פרופסור יונתן להב שניתח אותי אמר לי אחר כך שזה היה מדהים כמה מהר החלטתי. באים אליו מלא זמרים ואנשים שהקריירה שלהם זה הקול שלהם. כשהוא אומר להם שהם צריכים ניתוח הם אומרים 'אוקיי' והולכים. אחרי שנה הם חוזרים כשהם לא יכולים לדבר. כשאני נכנסתי אליו בפעם הראשונה והוא אמר לי - 'ניתוח', אמרתי לו: תגיד תאריך. הוא אמר - 'בעוד חודש יש לי זמן לנתח אותך'. סגרנו תאריך, באתי והתנתחתי".
את הסרט "בתולים" צילמת עוד לפני הניתוח. יש שם סצינות לא פשוטות.
"זה תפקיד קשה, סרט קשה, אבל מצד שני יש בו הרבה הומור ורגעים מצחיקים. זה סרט התבגרות. מאור לוי משחק את הילד שלי. יש לי איתו קשר מאוד מיוחד. אמרתי לבמאי מאור זגורי שזה מדהים כמה הוא ואני גדלנו בטמפרטורה מאוד דומה. תהליך התבגרות מינית כשאין לך עם מי לדבר, זה משהו שאני מכיר מאוד טוב. הייתה לי אחות גדולה, לא באמת יכולתי לדבר איתה על הבגרות המינית. אתה עובר את זה לבד".
אתה מגלם בסרט אבא לילד מתבגר. יש בזה משהו תרפויטי עבורך, בהסתכלות שלך על החיים שלך כילד וכהורה?
"לגמרי. תמיד אומרים: 'אני לא רוצה להיות כמו ההורים שלי', אבל אז אתה מתחיל להתבגר וחושב: 'את זה אני אומר כמו אמא שלי'. אם בגיל ההתבגרות רציתי להיות אחר, היום אני יודע בוודאות שכל הדברים הטובים באישיות שלי זה מאבא ואמא שלי".
מוזר לך לראות את עצמך על המסך? אתה רגיל יותר לתיאטרון.
"אחד השיעורים שאני עובר בשנים האחרונות זה להסכים להיות קצת יותר פגיע. בשנים הראשונות כשהייתי רואה את עצמי על המסך זה לא היה עושה לי הרבה, הייתי מצליח להתנתק. עכשיו כשאני מסתכל על סצינה קורה משהו חדש שאני לא מכיר. אני מסתכל על זה ממקום לא מתגונן. תמיד אומרים שבמקצוע שלנו שמים מסכה. זה לא לשים מסכה - זה להוריד אותה, להסכים להיות משהו שאתה מחביא בתוכך. נותנים לך במה ואומרים: "תראה את הצד הזה בך'. זה מישהו אחר, יש לו שם אחר, אבל בסוף זו הנשמה שלי שעוברת את הדבר הזה".
לקח לך שנים להיכנס לתיאטרון, אמרו לך הרבה "לא".
"כשבאה הטלוויזיה בווליום גבוה זה עזר להיכנס לתיאטרון. אני זוכר את האודישן הראשון שלי בתיאטרון הקאמרי. נכנסתי כמחליף בכלל, בהצגה 'הבדלה'. התחננתי לאודישן ובהתחלה אמרו לי 'לא'. הצלחתי איכשהו להשיג אודישן, עשיתי את המונולוג והתקבלתי. אמרו לי שקיבלתי את התפקיד בזכות זה שקרצתי בסוף. תיכננתי את הקריצה הזאת לבמאי ולענת וקסמן שישבו בחדר. לפעמים זה על קריצה או על הקצה של הנעל. יש לי אחלה קריצה".
גם ב"אדיפוס" אתה קורץ?
"זאת הפקה משוגעת לגמרי, שיתוף הפעולה השני שלי עם עירד רובינשטיין שהוא הגנרל שלי. במאי אדיר. זה עיבוד מודרני למחזה שנכתב לפני 2,500 שנה. הכל מאוד מודרני - אדיפוס בחליפה, הכתר זה כתר של המבורגר. זה קורה בימינו, בלילה של בחירות. אדיפוס פוליטיקאי והלילה הוא הולך להפוך לראש המדינה. אחת מהבטחות הבחירות שלו זה להילחם בשחיתות ולחשוף את כל הסודות. זה לא נגמר טוב, אבל לא את הכל צריך לגלות".
היית חלק מהרכב "מה קשור" בתחילת דרכו, אבל בחרת ללכת ללמוד משחק. כשראית את החברים שלך מצליחים, מה זה עשה לך?
"אלה היו ימים לא קלים. יאמר לזכות השלישייה שהם היו שם. בשנה ג' ללימודי המשחק הייתי בטוח שהתרחקנו, אבל הם הכריחו אותי לבוא לגור איתם. גרנו באותו בניין. כשהם פרצו והרוויחו כבר מלא כסף, לי היה טלפון טוקמן כי לא היה לי כסף לשיחות. היו ימים שהייתי בטוח שאני מקרה קלאסי של החמצה, אבל למזלי לא".