שתי מגמות מאפיינות את תעשיית הטלוויזיה והקולנוע בשנים האחרונות בכל הנוגע למין ומיניות. על המסך, בולט הדחף של יוצרים לפרוץ גבולות, או, לפחות, למתוח אותם. מאחורי הקלעים, לעומת זאת, מתגבר הצורך בהצבת גבולות ברורים ונחרצים במטרה למנוע מצבים של אי נוחות וחציית גבולות. ולא מדובר כאן רק על המובן מאליו – כלומר, הסבלנות הקטנה מיום ליום להטרדות מיניות ולהתנהגות בלתי הולמת על סטים - אלא על אג'נדה רחבה יותר; ההבנה שיש לוודא שהמשתתפים בסצנות סקס בהן מקבלים את הכלים הנדרשים ואת התמיכה הנדרשת על מנת לצלוח את המשימה הלא פשוטה.
נשאלת השאלה איך אפשר לעשות גם וגם. כלומר, כיצד לאפשר ליוצרים להיות חתרנים ונועזים, ובמקביל לנסות ולשמור על השחקנים? בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים בתל אביב, בין 12 ל-18 ביוני, יתקיים פאנל מיוחד שכותרתו "סקס בקולנוע". שלושת משתתפיו - שכבר ביימו כמה וכמה סצנות סקס בחייהם - ינסו לענות על השאלה הגדולה הזו ועל השאלות הקטנות יותר הנגזרות ממנה. הראשון הוא הבמאי חגי לוי ("בטיפול", "תמונות מחיי נישואין"); השנייה היא הבמאית הגר בן-אשר ("הנותנת", "הפורצת", "נשים מתות מהלכות") והשלישית היא ערגה יערי, מתאמת האינטימיות הישראלית הראשונה (שעבדה בין השאר עם הבמאיות לי גילת, איילת מנחמי והדס בן ארויה). לקראת הפאנל, שוחחנו עם בן-אשר ויערי, שמחזיקות בגישות שונות מאוד לבימוי סצנות סקס.
"כשאין מי שמופקד באופן בלעדי על שלומם ורווחתם של השחקנים והשחקניות בתהליך המורכב של צילום סצנות אינטימיות, יש סיכון מאוד גבוה לפגיעה", קובעת יערי, וכדי לפתור את הבעיה הזו בדיוק נולד - לפני שנים ספורות בלבד - תפקיד מתאמת האינטימיות, שהחל לצבור תאוצה בהוליווד ובהמשך הכה שורשים גם בנטפליקס וב-HBO ובהפקות בכל העולם, והפך לחובה בהפקות שיש בהן סצנות אינטימיות. יערי עצמה נחשפה לראשונה לקיומו של התפקיד בכתבה אודותיו שפורסמה ב"הארץ" ב-2019, והיא הבינה מיד שזה רגע מכונן בחייה. התפקיד הזה מאגד בתוכו את כל התחומים שיערי - שהייתה במאית ומפיקה (של סרטים העוסקים במיניות ומגדר) ומעצבת אביזרים בקולנוע, ועסקה גם בתחום ההתפתחות האישית - התעניינה בהם לאורך השנים.
"בארה"ב, אם יש חיכוך ישיר זה כבר פורנוגרפיה"
בהגדרתו, תפקידן של מתאמות האינטימיות הוא להבטיח את רווחתם הרגשית והפיזית של שחקנים המשתתפים בסצנות מין או בסצנות אינטימיות אחרות בהפקת תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה. לרוב, כשמדברים על סצנות אינטימיות מתייחסים לסצנות שהן סימולציה של מיניות ("אם מבקשים משחקנים לעשות אקטים אמיתיים, אם יש חיכוך ישיר בין איברי המין של המשתתפים או בין שחקן לבין איבר מינו שלו, בארצות הברית זה כבר נחשב לפורנוגרפיה"). מושג המטרייה "סצנות אינטימיות" לא כולל בתוכו רק סימולציה של מין מלא אלא גם סוגים שונים של מגע כמו נשיקות והתחככויות ("במיוחד בין קטינים, כי זה יכול להיות מאוד רגיש"), ואפילו תרחישים שאינם "סקסיים" במהותם. "אינטימיות היא דבר סוביקטיבי", מסבירה יערי. "כל חברת הפקה יכולה להחליט מה זה בשבילה. סצנה של רחיצת אדם מבוגר או סצנה של לידה יכולה גם היא להיחשב לסצנה אינטימית".
ערגה יערי: "יש מקרים שבהם שחקנים יוצאים בתחושה שהם חוו שגבול שלהם נחצה. לא תמיד יש להם יכולת להגיד 'זה לא מתאים'. למשל, נותנים לשחקנים הנחיה כללית כמו 'תעשו מין אוראלי', ואז הם נבוכים או חוששים לשאול לשאלות למשל לגבי הקולות: כמו 'צריך גם לגנוח?'"
כך או כך, מסבירה יערי, סצנות אינטימיות על כל גרסותיהן עשויות למקם את המשתתפים בהן בעמדה לא פשוטה ומתאמת האינטימיות עוזרת כאן באמצעות תהליך עבודה מובנה שכולל, בין השאר, חזרות על הסצנות, כוריאוגרפיה שלהן ואת הורדת רמת הטעינות והנפיצות בעזרת שימוש בשפה נייטרלית. "שחקנים ושחקניות מגיעים לצילומים של סצנות אינטימיות במצב של רגישות ועם מטענים", היא אומרת. "הם צריכים להפיק קולות מסוימים מהפה, לעשות תנועות אגן, להיות ערומים חלקית או באופן מלא ולגעת באנשים שהם לא בהכרח מכירים – החשיפה היא ממשית. חלק מהבמאים, לפעמים, הם מאוד ממוקדים מטרה ויכולים להיות פחות רגישים לניואנסים. הם מגיעים לסט עייפים ורעבים (היא צוחקת), ומוטרדים. הם רוצים שהחזון שלהם יתגשם בדיוק כמו שהם רוצים.
"כשהדבר הזה פוגש את השחקנים, ולשחקנים ושחקניות חשוב מאוד שהבמאי או הבמאית יהיו מרוצים ולפעמים הם מרגישים שהקריירה שלהם תלויה בזה, נוצר מצב שבו אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהשחקנים באמת מסכימים לעשות את מה שנדרש מהם. צילומי סצנות אינטימיות יכולות להוות טריגר, ויש מקרים שבהם שחקנים יוצאים משם בתחושה שלא היו מספיק קשובים אליהם, שלא ראו אותם, או שהם חצו איזה גבול שהציבו לעצמם. והם לא תמיד יודעים למה הם עשו את זה, למה לא היה להם את הכוח להגיד 'זה לא מתאים' או לעצור ולשאול שאלת הבהרה. הרבה פעמים, למשל, נותנים לשחקנים הנחיה כללית כמו 'תעשו מין אוראלי', ואז לא נעים להם לשאול שאלות כמו 'צריך גם לגנוח?'".
יערי מלווה את ההפקה החל משלביה הראשונים – עוד בשלב האודישנים, היא מוודאת שהשחקנים הנבחנים יודעים איזה סוג של סצנות אינטימיות הם ידרשו לבצע בפרויקט (על אחת כמה וכמה כשמדובר בסצנות שכוללת אלימות מינית, פער גילים גדול בין המשתתפים או ריבוי פרטנרים). יערי גם נפגשת עם הבמאי ועם צוות ההפקה ומבינה יחד איתם את הסצנות הכתובות, וכמובן מקיימת שיחות אישיות עם השחקנים - במסגרתן הם מקבלים את האפשרות להציף לשיח קשיים שהם חווים מול התסריט, במידה שיש כאלה, ולמצוא פתרונות.
היא נמצאת על הסט גם בשלב הצילומים עצמם, יושבת מול המוניטור, בודקת שהכל מתנהל כשורה ושהסצנה נראית טוב ואמינה. בנוסף, וכדי לוודא שהשחקנים ירגישו בטוחים ככל האפשר, על הסט נמצאים רק מי שנוכחותם הכרחית, והיא מספקת לשחקנים חוצצים וכיסויים מסוגים שונים שמטרתם להפחית את רמת החיכוך בין אברי המין ולמנוע מבוכה.
"כשעבדתי לבד ולא עמדה מאחוריי חברת הפקה הבנתי שזה דורש הרבה שיחות פנים מול פנים - כי מהר מאוד זה נהיה סליזי, זה יכול להרתיע אנשים", מסבירה יערי על הרגעים שבהם הבינה את הצורך במקצוע. יש שמאמינים שהניסיון לחתור למינימום פגיעה בשחקנים עשוי להביא לשיבוש של התסריט המקורי. יערי, מצידה, מאמינה שההפך הוא הנכון – ושעבודתן של מתאמות האינטימיות דווקא תורמת ליצירה. "יש הרבה אנשים חושבים שהוודאות הזו עלולה להרוג את הסצנה, אבל זה בדיוק ההפך. אני לא רוצה שאף אחד ירגיש שאני באה להיות כבאית ולהיות שוטרת. זה אחרת: העניין הוא שבמקום שהשחקנים יהיו עסוקים בלתהות איפה הלשון שלהם צריכה להיות או מי אמור ליזום את המגע, במקום שהם יהיו עסוקים בלחשוש, יש להם ודאות לגבי מה הם צריכים לעשות ואז הם באמת יכולים להתמסר לעבודת המשחק".
"גברים יותר מפחדים מנשים, אבל דברים לא באמת השתנו"
הגר בן-אשר עוסקת במיניות בפרויקטים שלה מתחילת הדרך: היא ביימה את עצמה בסצנות סקס נועזות בסרטה הקצר "משעולים" ובהמשך גם בסרט "הנותנת" מ-2012, שהיווה מעין הרחבה שלו, ובו היא מגלמת אישה שמנהלת חיי מין סוערים עם כמה גברים מהמושב שבו היא מתגוררת. "אמנם עשו סרטים כאלה כבר לפני, אבל אני שמתי את השיחה על מקומה של מיניות האישה בפרונט, לפני שזה היה דבר כל כך נפוץ", היא אומרת.
בהמשך הקריירה שלה, בן-אשר בחרה להפסיק למקם את עצמה חשופה אל מול המצלמה ("מיציתי את זה, זה היה כמו מרד נעורים"), אבל המשיכה לביים סצנות סקס גרפיות בהשתתפותם של אנשים אחרים; ב-2016, עלה למסכים סרטה "הפורצת", בו מככבת ליהי קורנובסקי בתפקידה הקולנועי הראשון והפרובוקטיבי ("היא הייתה בת פחות מעשרים והיו לה שם סצנות סקס אינטנסיביות מאוד, והרבה עירום"). ולאחרונה היא ביימה סצנות סקס גם בסדרות של שואוטיים ושל אמזון, שהן, להגדרתה, "די מרשימות בשביל הטלוויזיה האמריקאית".
בן-אשר הציגה חוויות נשיות על המסך הרבה לפני שתנועת MeToo פרצה לחיינו, וגם אחריה. ובעוד שחקניות ויוצרות רבות מוקירות את קיומה של התנועה הפמיניסטית ואת המהפכה שהיא עשתה ועושה בתעשיית הבידור, בן-אשר חושבת שהיא לא חוללה שינוי מאוד משמעותי. "יש יותר פחד, גברים מפחדים מנשים, אבל אני חושבת שבשורה התחתונה דברים לא באמת השתנו. אם תשאלי קולנועניות באמריקה הן יגידו לך שזורקים להן חצי עצם כדי להגיד 'הנה יש אישה ויש מגוון', אבל שבשורה התחתונה הן לא משתכרות יותר ולא מרוויחות יותר, פשוט אלה שכן מביימות מקבלות יותר במה".
"השאיפה שלי היא שאף אחד לא יצא פגוע, ואני ערה לעובדה שיש אנשים שזה לא בסדר העדיפויות שלהם, אבל אני אישה ויש לי הזדהות אינסטינקטיבית עם המצב ושאיפה לייצר סביבת עבודה נוחה - גם לאישה וגם לגבר. אני לא אעסיק בפרויקטים שלי מתאמת אינטימיות"
אם נחזור ונתמקד בסצנות אינטימיות, הלא שאחת מנגזרותיה הרבות של המודעות החברתית שעוררה תנועת MeToo היא נוכחותן המוגברת של מתאמות אינטימיות על סטים; אבל בן-אשר לא רואה בעבודתן עשייה משנה-חיים. "העובדה שיש מתאמות אינטימיות על סטים לא בהכרח מייצרת תחושת ביטחון אצל שחקניות", היא אומרת. "לעשות סצנת סקס זה דבר מביך וקשה, וחשוב לומר שזה קשה לא רק לנשים. אני צילמתי לאחרונה שלוש סצנות סקס רצופות ביום אחד, עם אותו שחקן, כאשר בכל סצנה הוא צריך להיות עם אישה אחרת. במקרה הזה, מתאמת האינטימיות באה ודיברה עם השחקניות, אבל הוא לא היה חלק מהשיחה הזו".
"ובכלל", היא מוסיפה, "לצלם סצנת סקס זה לא פשוט. זה שיש שם מישהי שאומרת לך 'אם את מרגישה לא בנוח אז תפסיקי', זה לא בהכרח עוזר. יש חוקים פשוטים שצריך למלא כדי לגרום לשחקנים להרגיש הכי בנוח שאפשר, אתה עושה כמיטב יכולתך כדי למנוע מבוכה, אבל למנוע את הקושי שבדבר ואת הפּגיעוּת – אי אפשר. אני מכבדת את עבודתן ואמונתן של מתאמות האינטימיות, אבל בתור מישהי שעשתה סצנות סקס גם מבחוץ וגם מבפנים, אני יכולה לומר שהעובדה שיש עוד מישהו שנוכח על הסט ומסתכל על המוניטור לא בהכרח מקלה. כלומר, כל מקרה לגופו – ועל הסטים שלי, אני מרגישה שאין צורך שיהיה עוד בנאדם על המוניטור. הדברים שמקלים עליי בתהליך ומבחינתי משנים את השיחה זה העובדה שאני אישה. אני חושבת שזה מקל מאוד על כל העניין בעבודה על סצנת סקס.
"בסופו של דבר, השאיפה שלי היא שאף אחד לא ייצא פגוע, ואני ערה לעובדה שיש אנשים שזה לא בסדר העדיפויות שלהם, אבל יש לי הזדהות אינסטינקטיבית עם המצב ושאיפה לייצר סביבת עבודה נוחה - גם לאישה וגם לגבר - ולשים גבולות. אני לא אעסיק בפרויקטים שלי מתאמת אינטימיות, כי אני אישה - ואנשים מוגנים איתי יותר. אבל אני אתן להן להתפרנס, כן?"
"גם קבלן יכול להגיד 'הרעש של הבנייה מפעיל לי טריגר'"
בן-אשר מבקשת לחדד שהיא מכבדת את עבודתן של מתאמות האינטימיות ומבינה שיש סטים בהם נוכחותן כנראה נדרשת. עם זאת, היא לא בטוחה שעבודתן היא זו שתוביל לשינוי שורשי, אמיתי ומשמעותי; לצורך העניין, עבודתן של מתאמות אינטימיות – בעיניה - היא מעין פלסטר שמונח על הבעיה העמוקה יותר. "הפעולה האמיתית שצריכה להיעשות היא פעולה חינוכית מקדימה ולא פעולה של הנצחת נשים כקורבן", היא אומרת. "למה אני מתכוונת? אני מתכוונת שאם שחקנית מקבלת תסריט ויש בו סצנת סקס, או במאי שהיא מרגישה לא בנוח לעשות איתו את התהליך הזה - אז שלא תיקח את התפקיד".
רבות דובר בתקופת פוסט Me Too על "טריגרים" ועל כך שסצנות אינטימיות הן בעלות פוטנציאל להפעיל טריגרים. בן-אשר, בשונה מרבות אחרות בתעשייה, לא מוטרדת מזה; להפך, היא מייחלת לזה. "הלוואי שזה יקרה", היא אומרת. "מה זה 'להפעיל טריגרים', הם שחקנים, כן? זה המקצוע שלהם. גם קבלן שהולך לבנות בניין יכול להגיד 'הרעש של הבנייה מפעיל לי טריגר כי אני הלום קרב מלבנון'. אני לא חושבת שאפשר לחיות את החיים בתוך הסכמה הזו של 'כל דבר יכול להציף'. אני מאוד מאמינה בשחקנים ואוהבת שחקנים. הם עשו בחירה לספר סיפורים של אנשים אחרים, וזה חלק מהמחויבות שלהם".
"אנחנו הישראלים לא צריכים לקחת את כל מה שאמריקה נותנת לנו", היא מסכמת, "אמריקה במצב מאוד קשה בעיניי. הם כבר צוחקים על עצמם ומתוסכלים מעצמם, המציאות שלהם הפכה להיות בלתי נסבלת. יש לי התנגדות למילים האלה שנכנסו לשפה שלנו, 'טריגר' וכו'. אני חשה לא בנוח עם העובדה שכל שיחה הפכה להיות שיחה פסיכולוגיסטית כזו, וסף הרגישות האנושי הגיע לאיזה מין קצה שבו אי אפשר לתקשר עם אף אחד. ואני מאוד מקווה שזה משהו שלא ניקח מאמריקה".
"שינוי תודעתי לא קורה ביום אחד"
עוד מוקדם להגיד אם מדינתנו הקטנה תתמסר גם היא לחלוטין לגישת התקינות הפוליטית שמתווה את צעדי תעשיית הקולנוע והטלוויזיה של ארצות הברית בשנים האחרונות. מה שכן, אפשר רק להניח שבהתחשב בשינויים הנקודתיים שעוברת תעשיית הקולנוע והטלוויזיה ברחבי העולם בכפוף לגישה הזו, גם התעשייה הישראלית תעשה בזמנה את ההתאמות הנדרשות. כפי שזה נראה כעת, מקצוע תיאום האינטימיות בהחלט עומד לבסס את עצמו גם בישראל, בניצוחה של יערי: יערי, שעברה את הכשרתה לתפקיד במסגרת הארגון האמריקאי IPA, החליטה להביא את בשורת המקצוע גם לכאן – ולהכשיר במסגרתו את הדור הבא של מתאמות האינטימיות.
"עדיין אין מתאמות אינטימיות נוספות בישראל", היא אומרת, "המקצוע הזה דורש שינוי תודעתי ושינוי תודעתי לא קורה ביום אחד. בשלב הזה, אני קוראת לזה 'גיל ההתבגרות' של התחום: החצ'קונים, הגוף יוצא מפרופורציה. כלומר, זה כבר קיים ונוכח, אבל, יש הסתגלות לזה. כשהפקה מזמינה אותי כי יש מישהו שחושב שזה חשוב, עדיין לפעמים יהיה גורם שקשה לו להבין למה, מישהו שזה 'תקוע לו בגרון'. כי, הרי, עשינו את זה עד עכשיו, איכשהו הצלחנו לצלם סצנות סקס, אז למה בעצם לשנות את דרכי הפעולה? יש חששות מהעסקה של מתאמת אינטימיות, גם חשש שההפקה לא תעמוד בעלויות שלה מבחינה תקציבית וגם החשש שהיא תדרוך על הבהונות של מישהו מבחינה אמנותית".
ואכן, ביסוסו של תחום תיאום האינטימיות בישראל לא תהיה משימה קלה. ההסתגלות תהיה ארוכה ורצופת מהמורות, במיוחד בתעשייה שלנו, שלא פעם עדיין מפחדת לדבר על מין שלא במילים מכובסות. אבל יערי אופטימית; לדבריה, היא כבר מרגישה את השינוי. "בין השאר אני גם עובדת עם סטודנטים בבתי ספר לקולנוע וטלוויזיה. החזון שלי הוא להטמיע את התפקיד הזה אצל האנשים שעוד מעט יצאו לתעשייה, לגרום לכך שיתחילו להתנסות בזה בשלב יחסית מוקדם, ונראה לי שזה מאוד טבעי עבור הדור הזה. ובכלל, בהפקות, מה שאני מגלה זה שהשינוי האמיתי מתרחש בשטח: פתאום אנשים באים ואומרים לי 'תקשיבי, אנחנו לא מבינים איך עשו את זה לפני כן, בלי המקצוע הזה'. האסימון נופל".