שבע שנים עברו מאז שענת קם השתחררה מהכלא והיא עדיין משלמת על המעשים בחייה האישיים והמקצועיים. קם נשפטה לאחר שהעבירה חומרים סודיים על התנהלות צה"ל מתקופת שירותה הצבאי לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו, היא הורשעה בריגול חמור, אף על פי שלא מסרה מידע לגורם זר אלא הדליפה לעיתונאי ישראלי, סומנה על ידי הציבור הישראלי כבוגדת, ריצתה מעצר בית ארוך ושנתיים וחצי בבית הסוהר. היא תלתה תקוות בלימודי תואר שני בעיתונות באוניברסיטת קולומביה היוקרתית בניו יורק, ובמעבר לארה"ב שישקם את חייה – אבל בתוך זמן קצר התברר שגם שם כבר שמעו על האישה שהייתה במשך תקופה ארוכה האדם השנוא ביותר בישראל.
ב"להיות ענת קם", שישודר הערב (רביעי) ב-yes דוקו, ושהוקרן גם בפסטיבל דוקאביב, אנחנו פוגשים אותה בחודשים האחרונים של תקופתה באמריקה, כשהעיתונאי שלומי אלדר מתלווה אליה למסע טעון מחוף לחוף. אלדר, מצויד במצלמת וידיאו, סקרנות ואמפתיה שהופכת לתסכול לעתים במפגש עם אופיה הקשה של קם, מנסה להבין איך הילדה המבריקה מירושלים הפכה לאויבת שהממסד – והציבור - הישראלי כולו התייצב נגדה, למה החליטה לחזור למקום שבו היא עדיין מנודה ומה זה בעצם אומר "להיות ענת קם".
"זו הייתה החלטה לא פשוטה ולא הייתי שלמה איתה – וזה ניכר בסרט כמה אני לא מאה אחוז שם", מספרת קם בראיון ל-mako תרבות על ההחלטה להשתתף בסרט. "הסכמתי כי זה שלומי, הכרתי אותו כשעבדתי ב'וואלה!' (קם הייתה כתבת ברנז'ה של האתר בזמן שהתפוצצה הפרשה ב-2009 – ז.צ) ואני מאוד מעריכה אותו מבחינה מקצועית, וגם למדתי להכיר אותו ברמה האישית כשנפגשנו בניו יורק. עוד לפני ההצעה, נוצרו בינינו קשרים חבריים ואפילו הצטרפתי אליהם לנסיעה משפחתית מחוץ לעיר. השילוב האישי והמקצועי הזה עזר לי לקבל את ההחלטה".
לא פחדת להחזיר את הסיפור לשיח הציבורי?
"אני מודה שלא היה לי נוח עם זה במאה אחוז ועדיין לא נוח לי, אבל קו המחשבה היה 'מה זה כבר בעצם משנה?'. הרי לעשות את הדברים יותר גרוע זה לא יעשה – גם ככה אני 'מוקצית', גם ככה קשה לי למצוא עבודה וגם ככה מסתכלים עליי עקום".
"אני לא יודעת אם אני לא מוצאת עבודה כי אני ענת קם או כי אני לא מספיק טובה; אני לא יודעת אם לא קיבלתי דירה שרציתי כי זו אני, או כי העדיפו מישהי אחרת; ואני לא יודעת למה בחור עושה לי גוסטינג. כל דבר בחיים שלי הוא בצל של זה, לטוב ולרע"
לא בטוח שהדור הצעיר מכיר את הסיפור, ועכשיו יכול להיות שהוא כן יכיר.
"זה נכון, אבל הדור שלא מכיר אותי הוא לא הדור שצריך להעסיק אותי. דעתו של דור הטיקטוק חשובה ורלוונטית, אבל בנקודה בה הסכמתי לעשות את הסרט וגם בנקודה הנוכחית בחיי, דור הטיקטוק הוא לא הדור שהיה חשוב לי להרשים".
כמה קיווית שבארה"ב היחס אלייך יהיה שונה?
"הייתי בטוחה שאני מגיעה כמו כל עמיתיי ללימודים - בוגרת אוניברסיטת קולומביה, עם רקע מסוים ועם שפה אקזוטית. חשבתי שאמצא עבודה וזה כמעט הסתדר בעיתון נדל"ן של דוברי עברית, אבל לא קיבלתי את אישור העבודה בזמן".
כשחזרת לארץ ניסית להתקבל לאמצעי התקשורת הגדולים. התשובות היו חד-משמעיות?
"זה בדיוק העניין, שאם התשובות היו 'חד-משמעית לא', היה לי יותר פשוט. זאת אחת הבעיות והביקורות שיש לי, שאנשים נורא התחמקו. מאז שהתחלתי לחפש היה אדם אחד שאמר לי 'אני לא יכול להעסיק אותך כי את את', עורך של אתר גדול שאמר לי באלה המילים: 'יש לי בעלי מניות לחשוב עליהם'. קיבלתי את זה כי זה לגיטימי, הוא עסק פרטי. אבל אף אחד אחר בשום אמצעי תקשורת אחר לא העז להגיד לי את זה. כולם התחמקו ומרחו".
חשבת לנסות את מזלך במדינות נוספות?
"אין לי דרכון זר או אישור עבודה ולצערי גם אין לי שפה זרה נוספת חוץ מאנגלית – אני כבר לא בשלב ההרפתקני של לקחת תרמיל, לצאת למסע ולהגיד 'מה שיהיה יהיה'. מעבר לזה, אני לא רוצה לתת פרס לאנשים שחושבים שאין לי זכות להיות פה".
לחזור לבית של אבא בגיל 32
בשלב מסוים, כשהבינה שהיא חוזרת לארץ, החליטה קם לצאת לטיול גדול בארה"ב עם הכסף שחסכה. "טיול בארה"ב זה חלום שיש לי מאז ומעולם, ולא יצא לי לעשות אותו. טיול אחרי צבא לא עשיתי כי התחלתי אחרי השחרור לעבוד ב'וואלה!'. אחרי זה החיים התגלגלו כמו שהם התגלגלו".
בסרט רואים אותך מחליטה לשנות את מסלול הנסיעה כדי לנהוג כמה ימים רצופים רק בשביל להגיע להפגנה בפורטלנד. מאיזה מקום הגיעה ההחלטה הזאת?
"כשהייתי באוזרק ראיתי כתבה שהמשטרה בפורטלנד נערכת לעצרת הימין שתהיה בשבת הקרובה, כי לפני חודש הייתה עצרת ימין של פחות או יותר אותם מארגנים והייתה אלימה. בשלב הזה כבר חשבתי על כלי תקשורת בארץ כי זה היה בדיוק סביב אירוע השנה לשארלוטסוויל (עצרת של הימין הקיצוני האמריקאי שהפכה להתנגשות אלימה עם המשטרה ומפגיני הנגד – ז.צ), שהיה רגע מכונן בארה"ב ומסיבות ברורות גם מאוד רלוונטי לישראל. אני, כמובן בלי לייחל לפציעה או מוות של אף אחד, חשבתי שיהיה בפורטלנד אירוע דומה ואוכל להביא את זה לכלי תקשורת בארץ".
וחשבת שייקחו את זה למרות שאת מי שאת?
"כן כי זה היה סיפור מספיק גדול. בזמן שהייתי בארה"ב היו לי שני סיפורים שפורסמו ב'בלייזר', אז האמנתי שאם יקרה שם משהו מספיק גדול – ייקחו אותו".
כשהסיפורים שלך התפרסמו בבלייזר, ששייך לקבוצת ידיעות אחרונות, לא הייתה לך תקווה שתוכלי למצוא שם עבודה קבועה?
"חד-משמעית. לדעתי שתי הכתבות האלה עברו מתחת לרדאר של מקבלי ההחלטות בקבוצה. כשכן ניסיתי להתקבל לקבוצת ידיעות לכל מיני תפקידים – זה לא קרה. לאט לאט קיבלתי רמזים בין השורות שברמות הכי גבוהות הטילו וטו. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל נראה ששתי כתבות בבלייזר לא הספיקו כדי להלבין אותי בתוך הקבוצה".
"במהלך המשפט שלי גיליתי שצו איסור הפרסום הראשון על כל הפרשה הוצא חצי שנה לפני שנחקרתי בשב"כ. היום זה לא היה קורה כי יש רשתות חברתיות וכי הציבור הרבה יותר ביקורתי לדבר הזה. זה היה מתפוצץ הרבה יותר מוקדם ואני חושבת שזה היה עובד לטובתי"
קם מודה כי החשש הגדול שלה מהחזרה לישראל היה העובדה שלא מחכה לה כאן הרבה. "חזרתי מניו יורק אחרי שנתיים, שזה כמעט חפיפה מלאה למעצר שלי. כמעט על כל יום שהייתי במעצר – הייתי בארה"ב. כשהשתחררתי מבית הסוהר, לא חיכה לי כלום בארץ", היא מספרת, "אני לא מדברת על התגובות ואם יזהו אותי או לא, אלא על זה שאני נזרקת לעולם בגיל 27 ולא מחכה לי כלום – לא עבודה, לא דירה ולא בן זוג. יצאתי בגיל 27 לבית של ההורים והייתי צריכה להתחיל לחפש את עצמי. הכלום הזה מאוד הלחיץ אותי, וכשחזרתי מניו יורק זה היה שידור חוזר של זה. נכון, זה שונה 180 מעלות מבית סוהר, אבל עדיין לא חיכה לי שום דבר בארץ: לא עבודה, לא דירה ולא בן זוג, וחזרתי בגיל 32 לגור אצל אבא שלי כשאני לא יודעת מה אני הולכת לעשות".
והחששות התממשו לחלוטין?
"אני באמת האמנתי שתואר מקולומביה, למרות כל ה'ענת קמיות' יספיק. עבר מספיק זמן – אבל זה לא קרה".
אחרי לא מעט חיפושים, והבנה שבגופי תקשורת גדולים היא אכן לא רצויה, ענת מצאה עבודה ככתבת ברנז'ה באתר "כסית" מקבוצת אימפקט. "פגשתי במסיבה מישהו שעבד איתי לפני שנים ואמרתי לו שאני מחפשת עבודה, והוא אמר לי שמחפשים. מולי ארי, מנכ"ל החברה, התקשר אליי למחרת ורצה לקבוע פגישה בעקבות המלצה, ומשם הדברים התגלגלו".
הפיל שבחדר עלה לדיון בסופו של דבר?
"זה היה מאוד ברור. ידעו שאני מוקצית ואנשים לא רוצים להעסיק אותי. עם זאת, אני לא חושבת שהגעתי לשם כברירת מחדל, זו לא הייתה הגישה שלי כי מבחינתי כל עבודה בתקשורת היא עבודה ראויה. גם אם זה לא המקום שאצא ממנו לפנסיה, זה מקום שבאתי אליו מכוונה ומחשבה לתת 120%. צריך לזכור שהסיבות שבגינן לא העסיקו אותי לא קשורות ליכולות המקצועיות שלי".
איך היו התגובות לחזרה שלך לתקשורת?
"ברובן המוחלט התגובות בברנז'ה היו חיוביות. הרבה אמרו לי 'טוב שחזרת', אבל יש למשל אישה בכירה מאוד בתקשורת שאמרה בשיחה לעורך שלי: 'לא נוח לי עם זה שלקחתם את ענת'".
מה היא ציפתה שיקרה?
"המסר בין השורות היה 'אל תצפו שנעבוד אתכם'. חשוב לי להגיד שמאז אנחנו עובדים על שיקום היחסים, המצב השתפר".
"אני חושבת שהדינמיקה ביני לבין שלומי בסרט הדגישה שזה לא סרט תדמית, הרעיון לא היה להפוך אותי לקדושה מעונה או קורבן, או הילדה של כולנו. כי אני לא הילדה של כולנו"
איזה עיתונאים וכלי תקשורת ישראלים את מעריכה?
"אני קוראת את כל כלי התקשורת המידיים שצריך, חוץ מ'הארץ'. זה כלי תקשורת שבדרך כלל עושה עבודה טובה, אבל מסיבות ברורות אני לא רוצה לתרום לטראפיק שלו (קם תבעה את 'הארץ' על פרסום המסמכים הסודיים שחשפו אותה כמקור - ז.צ). אני כן תורמת דרך 'דה מרקר' שאני קוראת. בנוסף, אני אוהבת את 'שיחה מקומית' ו'המקום הכי חם בגיהינום'".
איש ימין סימס לי: "אני סלחתי"
מאז שהסרט הוקרן בדוקאביב, קם מרגישה שאולי אולי יש שינוי קטן ביחס אליה. "אני רואה את התגובות בפייסבוק ויש מגמת סלחנות מסוימת, גם בחוגים שהם אנטי אני", היא אומרת. "יש עדיין תגובות של 'למה לא הוציאו אותה להורג?' ו'למה נתתם לה במה?', זה לא דבר קל, אבל כל עוד הם לא מפנים את ההודעה אישית אליי – קל יותר להתמודד. אני כן יכולה לספר שאיש מוכר במחנה הימין סימס לי 'הגיע הזמן לסלוח, אני סלחתי – בהצלחה בחיים'".
אם הסיפור שלך היה קורה היום, איך זה היה מתקבל?
"הדבר המרכזי שהיה שונה הוא שלא היה אפשר לשמור את זה בסוד כל כך הרבה זמן. במהלך המשפט שלי גיליתי שצו איסור הפרסום הראשון על כל הפרשה הוצא חצי שנה לפני שנחקרתי בשב"כ. היום זה לא היה קורה כי יש רשתות חברתיות וכי הציבור הרבה יותר ביקורתי לדבר הזה. זה היה מתפוצץ הרבה יותר מוקדם ואני חושבת שזה היה עובד לטובתי. אני גם רוצה לקוות ש'הארץ' היה מתנהלים אחרת, אבל אין לי איך לדעת".
בתחילת חודש יוני, התפוצצה הפרשה על קצין המודיעין שמת בתאו, אבל למרות ההבדלים הברורים – ענת גם רואה את הדמיון. "הדמיון נמצא בפער בין מה שמופיע ברשתות לבין מה שיש לתקשורת הממוסדת להגיד. כל מי שיש לו טוויטר, פייסבוק או וואטסאפ, יודעים את השם שלו, ובתקשורת אסור להגיד, וזה מגוחך. אנחנו לא יודעים למה הוא נאסר, מה כתב האישום שהוגש נגדו".
בסרט רואים לא מעט חילוקי דעות של ענת עם הבמאי שלומי אלדר, וכשהיא נשאלת אם לדעתה זה תרם או הזיק לסרט, היא עונה: "שלומי היה ועודנו מאוד אבהי כלפיי. רוב האנשים שאני מכירה לא היו רוצים לצאת לטיול עם אבא שלהם, וזה כולל אותי, זה היה מקור החיכוך בינינו. האם זה אומר שהוא לא היה אמפתי כלפיי? להפך, אני חושבת שהוא היה יותר מדי אכפתי ובאיזשהו שלב חנק. אני חושבת שכן יש איזשהו כישלון שלנו שלא הצלחנו לתווך גם את החלקים הטובים במערכת היחסים בינינו, אבל זו אני וזה הוא וזו הדינמיקה. מעבר לזה, אני חושבת שזה הדגיש שזה לא סרט תדמית, הרעיון לא היה להפוך אותי לקדושה מעונה או קורבן, או הילדה של כולנו. כי אני לא הילדה של כולנו".
הסיפור שלך עדיין משפיע גם על מערכות היחסים שלך?
"זו שאלה, כי אני לא באמת יודעת. אני יכולה רק להניח מה בחור שיוצר איתי קשר יודע או לא יודע עליי. הייתי באפליקציות היכרויות בכמה גלגולים ורוב האנשים שהתקדמתי איתם לשיחה מעבר ל'היי' ידעו מי אני, אלה מהם שהתקדמתי איתם מעבר לפגישה ידעו מי אני כי העליתי את זה בשיחה. כשאת מגיעה לדייט יש את השאלות הבסיסיות של 'איפה את עובדת' ו'מאיפה את', ואני כזה 'אחי, יש ויקיפדיה – לך תבדוק'.
"אני רוצה להגיד שהסיפור כן מקשה, אבל זה קצת מסיר אחריות ממני. אני לא בת ה-34 הרווקה היחידה בתל אביב, ואולי זה באשמתי, אבל זה בדיוק חלק מלהיות ענת קם. בכל הדרכים, אני לא יודעת לשים את האצבע אם אני לא מוצאת עבודה כי אני ענת קם או כי אני לא מספיק טובה; אני לא יודעת אם לא קיבלתי את הדירה שרציתי כי זו אני או כי העדיפו מישהי אחרת; ואני לא יודעת למה בחור עושה לי גוסטינג – כל דבר בחיים הוא בצל של זה, לטוב ולרע. הכל הוא תמיד למרות ובזכות".
למדת כבר לחיות עם זה בשלום?
"לא, זה משהו שלא קל לי איתו. הבעיה המרכזית של הנסיבות שבגינן התפרסמתי זה משהו שעשיתי, לא משהו שקרה לי. זה משהו שקרה בגלל שאני אני – זה חלק מהאישיות שלי והאופי שלי, ולכן הניתוק הזה שאני שואפת אליו באיזשהו מקום בין ענת קם לענת הוא לא באמת אפשרי. הרצון שלי להשתחרר מהצל הזה הוא קצת פנטזיונרי ואני מודעת לזה, לא יודעת אם אני מפנימה את זה – אבל אני יודעת את זה".
את יודעת להסביר למה החלטת למרות הכל לחזור לתקשורת, שיש לה חלק לא מבוטל במה שקרה לך?
"קודם כל אין שום דבר שמעניין אותי באותה רמה. זה סופר פריווילגי ואני מודה על הטוב שיש לי, אבל החלטתי שאני רוצה לעסוק רק במה שמעניין אותי. אין לי משכנתה לשלם, אין לי ילדים לפרנס, אני לא מחפשת עבודות ברירת מחדל כי אני חייבת. זה מה שמעניין אותי. אני רוצה לכתוב חדשות, אני עושה את זה מגיל 16 ומאז היה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות".