בראיון השער שלה לגיליון ספטמבר היוקרתי של מגזין ווג היוקרתי לא פחות, חשפה ביונסה ש. זהו. היא חשפה ש-, סוף משפט. כי יותר משהראיון של ביונסה בווג עסקה בחשיפת עובדה ספציפית או קידום של פרויקט אחד מסוים, הוא ניסה לאפיין את ביונסה כסכום של כל הדברים והאירועים שקרו לה בזמן האחרון. היא דיברה שם על חוויית הלידה הכואבת של ילדיה, סֵר ורוּמי, אבל הזכירה גם את מבנה הגוף שלה במהלך ההריון ואחריו, הזכירה את הבגידה המיתולוגית של ג'יי זי וציינה גם שלאחרונה החלה לחקור את ההיסטוריה המשפחתית שלה, וגילתה שהיא צאצאית של בעל עבדים, שהתאהב בשפחה שחורה נשואה. אם לשאול את הז'רגון האופנתי המתבקש, היתה זו קולקציית חשיפות.
וניתן למצוא סיפורים מקבילים גם בראיונות האחרונים של קייטי פרי, טום הארדי, ג'וני דפ וסרינה וויליאמס. פרי סיפרה לאחרונה - גם היא בראיון לווג - שבעקבות הכישלון היחסי של אלבומה האחרון היא לקתה בדיכאון נקודתי: תקופה קצרה יחסית בחייו של אדם בה הוא סובל מכל המאפיינים של דיכאון מאז'ורי, שנובעת מאירוע מסוים (בשונה מדיכאון מאז'ורי, שהתקפיו לא נובעים בהכרח מאירוע נקודתי). טום הארדי סיפר שכדי לשכלל את דמות הגיבור שהוא מגלם בסרט "ונום" הוא שאב השראה מחייו האישיים: "זה כמו לשחק אדם בעל מחלה נפשית - דבר שאני מבין היטב כי שיש לי בעיות נפשיות רבות, ורלוונטיות, משל עצמי בהיותי אדם מכור", אמר למגזין Esquire, "אז מוטב כבר שפאקינג אשתמש בהן". ואנחנו מדברים פה על דמות שנכנס בה דיבוק חייזרי והיא הופכת למוטציה דביקה ושחורה עם תאוות הרס בלתי ניתנת לריסון, כן? לא התפקיד ממנו בנויות מועמדויות ל"אוסקר".
אבל הארדי ופרי רק מדגימים ומרחיבים את התופעה שגם ביונסה נופלת בה: אבחון יתר ושילוב של מונחים רפואיים "רשמיים" שמפורסמים מתגאים בהם כאילו היו הישג אישי. זכרונותיה של סרינה וויליאמס מהימים האחרונים של הריונה, למשל, היו יכולים למלא מוסף בריאות שלם בעיתוני סוף השבוע. אפילו שניים. וויליאמס סיפרה (שוב: לעיתונאֵי ווג, המקום אליו הולכים סלבריטאים שרוצים ליצור גיליון היסטוריה רפואית בליווי תמונות של אנני לייבוביץ) שעברה ניתוח חירום קיסרי ללידת תינוקתה, אולימפיה, ושסבלה אחר כך מתסחיף ריאתי שגרם לה לשיעול חמור, שגרם בתורו לאחד התפרים מהניתוח לפקוע. מדלל הדם שנטלה בהוראת הרופאים גרם לה להמטומה (צרור דם, הצטברות דם ברקמות או בחללי הגוף) בבטן, וגם אחרי שהחלימה ושוחררה לביתה - וויליאמס התקשתה להתחבר לתינוקת וסיפרה שסבלה מדיכאון אחרי לידה. אזכורים של ניתוחי חירום בלידה וכן של רעלת הריון הופיעו גם בראיון השער של ביונסה.
כל הצביר הרפואי המלחיץ הזה הוא רק חוליה אחרונה בשרשרת, שכן סלב ממולח יודע שסיפור אישי מיתרגם לכתבת שער פופולרית ומצוטטת יותר, ושאין מחולל מובהק יותר לדרמה אישית מבעיה רפואית. בשנים האחרונות שמענו, בין השאר, גם על כאבי האגן הכרוניים של זושה מאמט מ"בנות", על הסרת התוספתן של ג'ון מאייר, על היותה של בלה חדיד נשאית של מחלת ליים ועל היותה של אחותה, ג'יג'י חדיד, גיבורה אמיצה שמתמודדת עם מחלת השימוטו. המחלה גורמת לג'יג'י לרדת במשקל, שזה באמת צירוף מקרים מעניין כשלוקחים בחשבון את העובדה שהיא מתפרנסת גם מהיותה אישה רזה. אגב אחיות, ונוס וויליאמס סיפרה ב-2011 שהיא סובלת מתסמונת שיוגרן שפוגעת לה בבלוטות הזיעה והדמעות, ופיל קולינס גיבש ראיון שלם בשנה שעברה סביב העובדה שהוא סובל מכף רגל שמוטה - בעיה עצבית אמיתית שהלוואי שהייתי ממציא בעצמי, אבל לא.
חשוב להבהיר: אנחנו לא טוענים שהדברים שהסלבס מספרים לנו לא קרו. יבאס אותי לעבוד בגוף תקשורת שהאינסטינקט הראשוני שלו הוא להגיד שנשים משקרות על מצבן הבריאותי בשביל להשיג כותרות. ולמרות הסייג הרציני הזה, חובה עלינו גם לקרוא את הידיעות והראיונות האלה עם קורטוב של ספק. לא ספק רע, אם דבר כזה בכלל אפשרי, אלא ספק ביקורתי. ספק ששואל מה המניע לספר סיפורים אישיים כל כך במסגרת ציבורית כל כך. לעזאזל, אנחנו חיים בתקופה בה מייקל דאגלס, אצולת קולנוע ואדם שגילו נושק ל-600, מרגיש מספיק בנוח לספר שהוא "נדבק" בסרטן גרון בגלל כל המין האוראלי שביצע במאהבותיו. היינו אמורים להזדעזע מהעובדה הזו, אבל איכשהו היא מחליקה בגרון (סליחה).
ראשית, מצוקות בריאותיות מייצרות באופן מיידי הזדהות. ולא רק בקרב אנשים שסובלים מבעיות דומות, אלא גם אצל קרובי משפחתם, חבריהם וגם סתם אנשים עם רגישות מינימלית לזולת. עצוב לשמוע על אדם מוכר, ובמקרים האלה מדובר תמיד באנשים מוכרים, שכואב לו - זו אמפתיה בסיסית. סיפור עצוב ומעורר הזדהות הוא סיפור זכיר ואפקטיבי, וככזה, אפשר להבין למה עורכים וכותבים רוצים לחזור אליו ואפשר להבין גם סלבס שמרגישים שבעיה אחת זה פשוט לא מספיק. המדיה שאנחנו צורכים היא מדיה שופעת, שעובדת על עיקרון הריבוי: אם אהבת את זה, אולי תאהב גם את זה, את זה ואת זה. בהתאם, אם סיפור בריאותי אחד של קייטי פרי מוכר מגזינים, למה לא לשלב שניים או שלושה מהם בראיון? זה כמו קלף ג'וקר, או טוב מכך: שתיים פלוס בטאקי. תמיד אפשר לערום עוד ועוד מהם עד להתמוטטות מוחלטת של היריב. או הקורא.
וכן, יש בראיונות ובווידויים האלה איכות רטורית, משכנעת וסוחפת, שנובעת מהריבוי. סלבס מפילים עלינו פרטים ומונים בפנינו רשימות שמטביעות אותנו בכל כך הרבה פרטים, עובדות וסיפורים פיקנטיים, עד שאין לנו בכלל יכולת להבדיל בין עיקר וטפל. אנחנו יוצאים מהראיונות האלה מותשים מרוב פרטים וסחוטים מחמלה. איך מצופה מהאדם הממוצע להכיל גילוי של רעלת הריון, חשיפה משפחתית שכוללת תקופה היסטורית חשוכה ושורת וידויים אינטימיים על דימוי גוף במחי כמה משפטים? הראיון של ביונסה נערך בקהות ובבוטות, הוא הונדס כדי להפעיל את הקוראים רגשית, ועשה זאת על ידי הצפה בפרטים וחזרה על מנטרות של העצמה אישית. "הייתי חלשה בנקודה מסוימת ועכשיו זה מחזק אותי". התוצאה: להיט. זאת אומרת, ראיון שהתנהל במקצב של שיר פופ - חשיפה, חשיפה, העצמה // חשיפה, חשיפה, העצמה - וחוזר חלילה. הריתמוס הזה ממכר. נעים ברמה כמעט נוירולוגית. הנה, רואים? גם אני יכול לדבר על התיק הרפואי שלי.