הוא היה אדם מסוכן. נהג להסתובב ברחובות חמוש בחרב, מוכן להתנפל על כל מי שירגיז אותו, הכה אנשים שלא באו לו טוב בעין, נאסר כמה וכמה פעמים בשל תקיפות אלימות ולבסוף גם דקר אדם למוות. בנוסף, הציורים שלו שינו לנצח את פני האמנות.
ולא, הממזרים לא שינו לו את הכללים ואין כאן שום הנחת "אבל בתקופתו זה היה מקובל": האמן האיטלקי קרוואג'ו נחשב פושע גם בתקופתו, לא רק על פי סטנדרטים מודרניים. הוא ישב בכלא, ריצה את עונשו, ולבסוף נרצח על ידי יריביו באקט של נקמה. עוד בחייו הוא שילם מחיר על פשעיו, ולא עשו לו שום הנחות. ועדיין, האמנות שלו מוצגת במוזיאונים, נלמדת בבתי ספר, והשפעתה ניכרת עד היום - בכל פריים קולנועי, בכל ציור, בכל צילום.
אבל בתחילת השבוע, כשנחשפו מקרי ההטרדה המינית של הקומיקאי לואי סי.קיי, הזדרזה רשת HBO להודיע שתסיר משירות ה-VOD שלה את כל התכניות בהן היה מעורב. צנזורה רטרואקטיבית, מחיקת ההיסטוריה: סדרות שכבר נוצרו, שכבר יצאו לאוויר העולם והפכו לחלק מהתרבות שלנו, שכבר השפיעו על הצופים ועוררו השראה אצל יוצרים - ייעלמו כלא היו. כאילו לואי סי.קיי מעולם לא היה כאן, רק חלום חטוף שדמיינו לרגע.
נניח בצד את העובדה שבניגוד למשוררים או ציירים, יוצרי טלוויזיה וסרטים עובדים תמיד עם צוות שלם, כך שהעלמת סדרה מורידה לטמיון עבודה של שלל אנשים שלא חטאו בדבר. הבעיה היא עקרונית: לא מענישים אמנות על פשעי האמן. אם האמן מבצע פשע - הוא זה שצריך לשלם את המחיר, לא היצירה. את קרוואג'ו הכניסו לכלא על רצח, ולא את הציורים שלו, לא את מהפכת האור-וצל שלו, לא את החידושים המופלאים והעזים שהוא תרם לאופן שבו אנחנו רואים את העולם.
אקט הצנזור של HBO נראה זניח, אבל הוא מייצג תפיסה מסוכנת של שכתוב תרבותי. דמיינו שמשהו כזה היה קורה בתחום הטכנולוגיה, אם נגלה פתאום שממציא הנורה החשמלית, תומאס אדיסון, היה אנס פדופיל. האם יעלה על דעתו של מישהו לבקש להחרים את כל הנורות ולחזור לקרוא לאור נרות? בשם ההוקעה הפרסונלית של תומאס האדם? הרי את ההתפתחות האנושית אי אפשר לעצור. הנורה כבר השתרשה בחיינו על כל צאצאיה הטכנולוגיים, כמו ש"לואי" כבר הרחיבה את אופקינו והשפיעה על יצירותינו ועוררה בנו דיונים על נשים שמנות ואבות גרושים. אי אפשר למחוק אותה, ולא משנה מה עולל האיש שכתב אותה: היא כבר לא במגירה הפרטית שלו. היא של כולנו.
בשנה שעברה בני ציפר חטף ביקורת קשה, ובצדק גמור, על טענתו כי הסטנדרטים המוסריים של אמנים שונים משל סתם בני תמותה, מאחר ו"בלי היצרים החזקים ועצם היכולת לעבור עבירות לא היתה אמנות" כדבריו. הוא טעה: כולנו מחויבים לאותו מוסר ולאותם סטנדרטים - בין אם פיצחנו את האטום, ציירנו את המונה ליזה או סתם רבצנו כל החיים מול הטלוויזיה וכרסמנו צ'יפס. לא צריכה להיות בנו שום סלחנות לאמנים עצמם אם פגעו במישהו, ואם סי.קיי ביצע פשע - עליו לשלם מחיר מלא. HBO צדקו כשביטלו את השתתפותו העתידית בפרויקטים, אבל הלכו רחוק מדי עם הניסיון "לצאת בסדר" כשכיוונו את הנשק גם לפילמוגרפיה הקיימת שלו. נכון, הוא עדיין מרוויח ממנה תמלוגים. נכון, היא נוצרה מדם לבו ומייצגת את אישיותו. ועדיין, היא לא הוא. לואי הוא אדם פרטי. "לואי" היא פיסת תרבות.
נראה שהדיון על הפרדת יוצר מהיצירה לא יגווע אף פעם, ואולי אפילו יגבר בתקופה כזאת שבה תשוקת הפוליטיקלי קורקט מציפה באנשים דחף למחוק, לשכתב, להחרים. וכרגיל, התינוק שוב בסכנה להישפך מהחלון עם האמבטיה. לכן חשוב לזכור, שהתרבות האנושית רצופה ביופי ועוול, וצריך ליטול את היופי ולזרוק את העוול. אחרת נצטרך למחוק הרבה יותר מאשר סדרת טלוויזיה, את רוב היצירה האנושית בעצם, מהפירמידות שנבנו בדם ועד סרטים של פולנסקי. אל תתפתו להתקף הניקיון הזה. תצפו ב"לואי", תשמעו "ואגנר", תסתכלו על "קרוואג'ו", תיהנו מ"שמוליק קראוס", תתרגשו מ"זוהר ארגוב". אנשים הם חארות. האמנות טהורה.
mako תרבות בפייסבוק