אי אפשר לצמצם את מפעל חייו של חיים טופול, שהלך היום לעולמו, לשני תפקידים. אבל כשנשאל מי הוא היה ומה הוא נתן לנו, התשובה פשוטה: חיים טופול היה סאלח שבתי, והוא גם היה טוביה החולב. את שניהם הוא קעקע בתודעה הקולקטיבית, עם שניהם הוא הצעיד את התרבות הישראלית למקומות שהיא לא הגיעה אליהם עד אז. עם "סאלח שבתי", היה טופול לשחקן הישראלי הראשון שכיכב בסרט שמועמד לפרס האוסקר; עם "כנר על הגג", הוא היה לשחקן הישראלי הראשון שמועמד לפרס היוקרתי בעצמו.
סאלח וטוביה הם לכאורה שני הפכים, אבל הם בעצם שני צדדים של אותו המטבע: היהודי הגלותי, האחד מזרחי והשני אשכנזי. בתחילת הסרט "סאלח שבתי", סאלח עולה לישראל עם משפחתו מהמגרב אחרי שארצנו הזמינה אותו אליה; בסוף "כנר על הגג", טוביה מהגר עם משפחתו לאמריקה אחרי שהאימפריה הרוסית בעטה אותם משם. שמו של טופול נצרב בתודעה הציבורית בזכות שני גברים יהודים שלא יודעים איך לאכול את העולם המשתנה סביבם.
מבין שתי הדמויות האלה, סאלח הוא הנפיץ ביותר. היום דמות כזאת לא הייתה עוברת בלי שמישהו ירים קול מחאה (למרות שגם בזמן אמת קול המחאה הורם, והביקורת קטלו את מה שהיום נחשב לקלאסיקה): הוא המהגר המזרחי הנלעג. כל כך נלעג שאנחנו לא יודעים מאיפה הגיע ארצה - האם עלה מעיראק? מתימן? ממרוקו? המבטא של טופול לא מתעניין בדקויות בלשניות ודיאלקטיות, הוא פשוט עילג וצרוד ועלינו להחליט לבד שהוא מגיע מאיפשהו בצפון אפריקה. מבחינת טופול – ומבחינת אפרים קישון, המוח מאחורי האופרציה הזאת – זה לא משנה מאיפה הוא בא, סאלח בעיקר פשוט מצטער שהוא בא מלכתחילה. סאלח לא זוכר כמה ילדים יש לו ומתי נישא לאשתו, הוא לא מוכן לעבוד במה שמציעים לו, לא יודע איך עובדים כללי המשחק הדמוקרטי, ומפנטז על דירת שיכון נוחה בזמן שהממסד האשכנזי מוכן לתת לו ולמשפחתו מרובת הילדים להירקב במעברה. זה פתטי מצד אחד, ומצד שני כל כך מעורר הזדהות.
מותר לדבר על "סאלח שבתי", שיצא ב-1964, כסרט גזעני, ועל ההופעה של טופול כקריקטורה. זה גם לא בלתי-נכון. אבל הלכה למעשה, סאלח הוצב על המסך בפני מאות אלפי אנשים שזה היה הסיפור שלהם, והוא גרם להם להרגיש שמישהו רואה אותם – ועובדתית, המוני אנשים אכן ראו. הסרט הזה היה ללהיט הישראלי הגדול ביותר עד אז (ועד היום מדורג במקום השלישי ברשימה, מעל "לשחרר את שולי").
קישון אולי התנשא מעל הדמות שיצר – ובאותה המידה, קישון גם התנשא מעל הקיבוצניקים והעסקנים המפלגתיים שאמללו את סאלח – אבל טופול אהב אותו. ברגעיו הקסומים ביותר של הסרט, קשה לפספס את האהבה הזאת. כשהוא שר את "משיח הזקן", טופול הופך את סאלח לכוכב הנוצץ ביותר של המעברה. כשהוא כורע ברך בפני אלוהיו וזועק "תראה מה עשית ממני", הוא מרגיש כמו הדבר הכי קרוב להמלט ולסוחר מוונציה שקיים בתולדות היצירה הישראלית. כמו מירי פסקל, לובה ושפיטה שבאו אחריו (ושכללו את הנוסחה שטופול פיתח), סאלח הוא פרודיה אוהבת על דמות שהישראלי הממוצע ראה מדי יום. ואת כל זה טופול עשה כשהיה רק בן 29.
טוביה החולב נכנס לחייו של טופול שנה לאחר מכן, ב-1965. זה היה חלומו של כל כוכב מתחיל: טופול התחיל כשחקן מחליף במחזמר "כנר על הגג" (שהתבסס על סיפורו של שלום עליכם), אבל לאט לאט הפך לאהוב הקהל, ועשה את הבלתי אפשרי: הוא הגיע עד תיאטרון הוד מעלתה שבלונדון עם הטוביה שלו. עד אז, השחקנים שגילמו את טוביה החולב עשו זאת כמי שחלקו איתו ביוגרפיה: יהודים מבוגרים כמו שמואל רודנסקי בישראל, וזירו מוסטל בברודווי, אנשים שהשטעטל המזרח-אירופאי זורם להם בעורקים. טופול ניגש לטוביה כשחקן קומי אבל גם ככוכב שיודע להיות חתיך וכריזמטי כשהוא רוצה. טוביה שלו ידע לעשות את הקרעכץ היהודי היידישאי ששלום עליכם הנציח, אבל הוא גם ידע מהו גלאם.
כשטוביה פונה לאלוהים ושואל אותו מה היה נגרע מהעולם לו היה נולד כאיש עשיר, עיניו נוצצות. הוא לא רק איוב – הוא גם נהנה מכל רגע שלו על המסך. טופול לקח את טוביה, שכבר אז היה דמות בלתי נשכחת, ועשה ממנו סטאר. דמותו של טוביה הייתה דמות מורכבת, מצחיקה, טראגית, רומנטית. אולי אפילו מעט סקסית (הכימיה בינו ובין נורמה קריין, שגילמה את רעייתו גולדה, מחשמלת).
טוביה לא עזב את טופול עד יומו האחרון, והפך למזוהה איתו אפילו יותר מאשר סאלח הבעייתי והכובש. טוביה המשיך איתו למועמדות ההיסטורית שלו לאוסקר (אם להיות מועמד, אז שזה יהיה לצד אנשים כמו וולטר מתאו ופיטר פינץ'; אם להפסיד, אז שזה יהיה לג'ין הקמן), ומשם הדרך לברודווי הייתה כמעט מובנת מאליה. "Chaim" כנראה היה שם קשה מדי בשביל הקהל דובר האנגלית, ולכן הוא נודע לעד עבורם כ-Topol, אותו כוכב חינני שלימד את העולם שיידישקייט יכול להיות מאוד, מאוד מגניב. בזכות טוביה, הוא גם היה לשחקן הישראלי הראשון שהועמד לפרס הטוני. אגב, ב"נוטינג היל", חברו לעבודה של יו גרנט נשבע בפניו ש"טופי" חלף על פניו ברחוב. גרנט הוא זה שמזכיר לו שיש לומר "טופול".
עם סאלח ועם טוביה, טופול ניגש לשתי חוויות היסטוריות עבור העם היהודי (העלייה לישראל מארצות ערב באמצע המאה ה-20, וההגירה לאמריקה מהשטעטלים בתחילת המאה ה-20) ונותן להן פנים. הפנים האלה היו נלעגות אבל גם מעוררות אמפתיה, מוכות אבל מלאות בזוהר ובחן הוליוודי. סאלח וטוביה לעד יהיו מהגרים, הם לעולם לא ירגישו בבית באף ארץ. וטופול בכלל היה יליד תל אביב, אבל הוא כנראה ידע מה הוא עושה. עובדה שאנחנו מדברים על אותם מהגרים עד היום – ואוהבים אותם אהבת אמת, בזכותו.