מספרים לנו שמהפכת היופי מתחוללת לנגד עינינו. אומרים לנו ששיער מתולתל הכי קורה כרגע, שנמשים זה מדהים, פצעונים זה וואו, ושאפּים לא שגרתיים הם מקדם מכירות היסטרי באינסטגרם. בכלל, זה נורא מגניב עכשיו לא לציית לתכתיבים הקלאסיים האלה של אסתטיקה ומשיכה. זאת אומרת, ככה ראינו באסוס עם כל הדוגמנים יוצאי הדופן שלהם, והקלוז-אפים על הצלקות שלהם והצלוליט. ככה קראנו בכתבה. ככה שמענו איזה סטייליסט או ביוטרית שהתראיינו לגיא פינס והסבירו לנו שהכל ממש בסדר עם הפיצ'רים שלנו, כי היום הכל הולך והכל נחשק.
והדיבור הזה חשוב, כמובן, אבל המציאות גורסת אחרת. שימו לב למודלֵי היופי האמיתיים שזוכים לסיקור בארץ; לרוב הנשים המפורסמות שמצליחות באמת להתפרנס (או לפחות אלה שזוכות לסיקור אינטנסיבי בתקשורת) הודות למראה שלהן. שימו לב למי אנחנו באמת רוצים לראות: מריה דומרק, אנה זק, נטע אלחמיסטר, בר זומר. המהדרין יוסיפו גם את אסתי גינזבורג, ואת נועה קירל, שמראהּ החיצוני הוא, על פניו, לא מה שהיא נודעת בזכותו אבל בואו לא ניתמם. המשותף לכל הנ"ל הוא שהן נראות, בדיוק כמו שילדים מדמיינים את מושג היופי אחרי צפייה בסרטי דיסני. הן נראות כמו נסיכות מצוירות, כמו בובות בראץ שקמו לתחייה. הן התברכו בעיני במבי גדולות, אולי טיפה מלוכסנות, בעור חלק ובשיער חלק עוד יותר. יש להן שפתיים גדולות שקל לשרבב, וכל האווירה שהן משדרות נעה באופן מעורר הערכה בין תינוקיות ופתייניות. בין חוסר אונים מוחלט לכוח בלתי ניתן לעצירה של תשוקה ויופי. הן סקסי בייביז.
ב-Vice הגדירו את הסקסי בייבי כ"מישהו או מישהי שמקור הכוח שלהם הוא בכך שהם גם סקסיים וגם תינוקיים, אבל - וזה חשוב - אינם תינוקות". ובעוד שב-Vice מדגימים את התופעה באמצעות דמויות היסטוריות ומפורסמים בינלאומיים כמו אריאנה גרנדה על קול הדיבור התינוקי שלה, חיבתה לחבישת קשתות עם אוזני חתול עליהן ואינספור התמונות בהן היא מצולמת עם סוכריות על מקל. אבל לתופעה הזו יש משמעות אחרת בישראל. על אף שהשמות שלהן מורכבים מ-80% עיצורים זהים, אריאנה גרנדה לא מקבילה לאגם רודברג. וכן, על אף שרודברג עברה מזמן לליגת השחקניות מליגת הדוגמניות, ולמרות שהיא בתודעה הישראלית כבר 15 שנים ויש מאחוריה רקורד מרשים, אי אפשר להכחיש שהיא מצליחה, בין השאר, הודות ליופי הילדותי שלה. אגם רודברג תמיד עבדה ותמיד תעבוד. היופי שלה, ויופיין של הסקסי בייביז המקומיות, תמיד ישבה את לב הקהל כי הוא כל מה שההורים שלנו גדלו עליו, וכל מה שאמרו לנו לא לאהוב.
כי יש משהו מיושן במראה הדיסני-י הזה. זאת אומרת, אנחנו מבינים ברמה השכלית שזה לא מעודכן, שזה לא טרנדי לאהוב מישהי שנראית כמו אלזה מ"פרוזן" ונמצאת באיזה מצב תמידי של מצוקה. אבל לא יעזור בית דין, כי למרות אותה ידיעה, הסקסי בייביז נטועות עמוק בטעם הישראלי. חשבנו שהתגברנו עליהן ושאימצנו לחיקנו מודלים חדשים של יופי, אבל אז הגיעו דוגמניות האינסטגרם והוכיחו לנו שאנחנו עדיין רעבים למזון התינוקות הזה. נטע אלחמיסטר, אנה זק ומריה דומרק הן שלוש דוגמניות מצליחות ושלוש סלבריטאיות ענקיות שצמחו מלמטה. הן לא הונחתו על הקהל הישראלי בקמפיינים מסורתיים למותגי אופנה, אלא צברו עוד ועוד עוקבים ברשתות החברתיות. סוכנויות הדוגמניות דחו אותן, אבל הקהל הרחב אובססיבי אליהן. לנותני הטעם הן יכולות להיראות מיושנות, משעממות או לא מאתגרות, אבל הטעם הכאילו-בייסיקי הזה התגלה שוב ושוב כנוסחה מנצחת. ככל שכפו עלינו יותר את המוזרות, ככל שדרשו מאיתנו לשלב עוד ועוד מופעים של יופי חריג בתפריט - כך מרדנו. הסקסי בייבי הוא לא הדבר שצריך לאהוב, ודווקא בגלל זה אהבנו אותו יותר.
וזו לא תובנה חדשה, בהכרח. מושג היופי הישראלי, כלומר מה שנחשב בו זמנית ליפה ולישראלי, הוא לא המודל של הסקסי בייבי. השיער שלה יכול להיות גלי או מתולתל, העיניים שלה לא חייבות להיות עצומות, השפתיים לא מוכרחות להיות בשרניות. ובעיקר, הישראלית היפה לא יכולה להיות חסרת אונים, אחרת איך תסחוב על גבה גם את המורשת היהודית כולה וגם M-16 מקוצר? בהתאם, הסקסי בייבי תמיד נתפסה כה כפרי אסור, כזרה, כאיזו לילית שיש בכוחה לפתות את הגברים הישראליים במבטה בלבד או בתנועה אגבית של ידה בשיערה (החלק, תמיד חלק). תוסיפו לזה את האלמנט התינוקי, הבלתי מזיק ביופיה של הסקסי בייבי וקיבלתם מישהו מסוכנת שבעתיים - היא רק נראית תמימה, אבל מי יודע על מה באמת היא חושבת ומה היא באמת מתכננת.
המסרים האלה, הדימויים המצמצמים האלה יושבים לנו באחורי התודעה וגורמים לנו לתפוס נשים - שלא עשו דבר מלבד להיראות איך שהן נראות - כמושאים מוחלטים של תשוקה, כמי שאין יפות מהן. במובן הזה, אפשר להבין איך הנשים האלה התפרסמו בדיוק באופן בו הן התפרסמו: נערות רוצות להיות נחשקות כמוהן כי הן מבינות, גם אם לא באופן מודע, שאין משאלה ישראלית מדויקת יותר מלהיראות כמו תינוקת פתיינית. חשבו על זה: אפשר להבין למה נערה, מישהי ש"כלואה" בגוף ובסיטואציה חברתית שהיא לא בחרה בעצמה ואין לה שליטה עליהם, תרצה שמישהו יציל אותה מהכלא הזה. הרי מהו "טוויטי", הכינוי שדבק במריה דומרק? ציפור קטנה שתמיד נמצאת על סף היטרפות על ידי חתול. נערה שמזדהה עם הדימוי הזה תרצה שמישהו יתייחס אליה כמו לסקסי בייבי - בו זמנית חזקה וחסרת אונים. אישה וילדה, בוגרת וצעירה. הנערות האלה הן-הן כוח הקנייה האמיתי, והן אלה שהכתירו את הסקסי בייביז למלכות האינסטגרם בשנים האחרונות. גברים, בהקשר הזה, הם כוח משני וממילא אין להם מה לקנות, למשל, את בגדי הים של נטע אלחמיסטר. הדיון הזה מתרחש מבעד להם, לא עבורם.
לפני חמישה חודשים, התפרסם במגזין mako טקסט של נטע חוטר על אידאל היופי המוגזם שסוחף את נשות ישראל - על הדגשת הגבות ועיבוי השפתיים, השיזוף המלאכותי והשיער המגוהץ שהפכו לתו תקן אסתטי בקרב נשים, והנשים המפורסמות שמדגמנות את התקן הזה בהצלחה: אופירה אסייג ונסרין קדרי בישראל, קים קרדשיאן וקארדי בי מעבר לים. הסקסי בייבי הוא אידאל מקביל ומשלים למודל היופי המוגזם, בהבדל מרכזי אחד: הוא לא מושג. את יכולה לעצב את הגבות עד מחר, אבל עיני במבי כבר יהיה לך קשה להשיג. תוכלי להחליק את השיער, אבל את תנועת שרבוב השפתיים של מריה דומרק לא תצליחי לשחזר בלי מבנה הלסת הספציפי שלה. היופי המוגזם, שחוטר השוותה אותו ליופי ההיפר-הנשי של נשים טרנסג'נדריות הוא בר השגה, וניתן לאלף אותו. סקסי בייבי, לעומתו, תמיד יוותר בלתי מושג ורחוק לקהל הישראלי, וככזה, הוא אפקטיבי פי כמה. עינב בובליל אולי מעוררת בנו הזדהות, אבל אנה זק מעוררת בנו הערצה ואימה.