ובשנת תשע"ח התחפשה מור סילבר לביונסה. מכירים את הפסוק הזה? חבל שלא, כי מבחינתי הוא היה יכול לפתוח כל גלגול מודרני למגילת אסתר. מור סילבר פרסמה באינסטגרם תמונה שלה ושל בן זוגה, ואדים צ'יבוטר, מחופשים לביונסה וג'יי זי. היא לבשה שמלה מוזהבת והתקשטה בקוקו עצום. הוא עטה חליפה ומרח את פניו וכפות ידיו בצבע גוף חום כדי שכולנו נבין שהוא אמור להיות פול-און אפריקאי:
עוקביה של סילבר נחרדו ומילאו את התגובות לפוסט בקריאות "בלאק פייס!" ו-"ממש לא לעניין, מור". סתם, לא, למעט כמה גולשים חמוצים, רוב התגובות פרגנו לשניים ולא הביעו שום עניין בכך שמדובר, ובכן, בבלאק פייס של ממש. בחיקוי שלהרבה אנשים מסביב לעולם ייראה כפוגעני, כמנציח של תפיסות גזעניות נגד מאות מילוני אפריקאים, אפרו-אירופאים ואפרו-אמריקאים. בישראל זה עבר בשקט מוחלט.
גם הדוגמנית שמחה גואטה ניצלה את פורים ופרסמה באינסטגרם שלה צילום מתוך הפקת אופנה שהשתתפה בה לאחרונה. בהפקה, גואטה התחפשה לכמה נשים חזקות ומפורסמות, בהן קים קרדשיאן, ביונסה, אדל ואופרה וינפרי. בתמונת המחווה של אופרה, צולמה גואטה באיפור גוף חום דומיננטי:
נכון למועד פרסום הכתבה, התמונה לא זכתה כלל לתגובות, ובטח שלא עוררה איזה דיון נסער באינסטגרם הפופולרי של גואטה. אגב, גם גואטה גילמה את ביונסה בלי צבעי גוף. כי אתם יודעים איך זה – יש חום, ויש חום.
קיבלנו את התחפושות האלה כשם שקיבלנו לפני כמה שנים את החיקוי של אלי פיניש ומריאנו אידלמן לכתבים אתיופיים ב"ארץ נהדרת" – חיקוי שגם ב"ארץ" ויתרו עליו במהירות כי הבינו שהוא גם לא כזה מצחיק וגם נודף גזענות. זרמנו איתן כשם שזרמנו על צביקה הדר, מהאנשים הלבנים ביותר בבידור הישראלי, בתפקיד ז'וז'ו מ"הקומדי סטור": כי יאללה, למי יש כוח לזה עכשיו? ז'וז'ו החליק בקלות במורד הגרון הקולקטיבי בשנות ה-90 כי הטעם התרבותי דאז אפשר את הלעג לסטריאוטיפים מזרחיים. העלבון התקיים, פשוט לא היינו ערים אליו בשעתו, ואני רוצה להאמין שדמות כמו ז'וז'ו לא היתה, כמאמר הילדים, עוברת בשנת 2018. היא היתה מעוררת זעם ציבורי נרחב עם שלל טורי דיעה מזדעזעים וקריאה לחרמות. וטוב שכך, כי תרבות שמתעלמת מעוולות היסטוריים היא חרא של תרבות.
גזענות היא תמיד מונח מתעתע, כי היא נתפסת כיחסית. אנחנו חושבים עליה במעגלים, באדוות הולכות ומתרחקות ממקור הפגיעה. אפשר לא להתרגש מהגזענות המערכתית וארוכת השנים נגד אנשים ממוצא אפריקאי, על אף שהיא מזמן כבר לא תחומה בגבולות ארצות הברית, כי היא מספיק רחוקה. יש לנו מספיק גזענויות משלנו, תודה רבה, אנחנו לא רוצים להתחיל להתחשב עכשיו גם בזוטות כמו הלך הרוח העולמי.
וזה מוזר, כי נראה שישראל כבר בשלה ברמות לנהל את הדיון הזה. הרי לפני שלוש שנים חברי "מה קשור" חשבו שזה סופר לגיטימי להצטרף למחאת בני העדה האתיופית על ידי הצטבעות בצבע חום וצילום קליפ שמסביר כמה הם חלק מהמאבק. כשחטפו על כך לא מעט ביקורת, הם אפילו לא כל כך התנצלו. "אם מישהו חושב להפנות כלפינו אצבע מאשימה, שיבושם לו", אמר אז שלום מיכאלשווילי, "אבל כל אדם ששכלו בראשו מבין מה היתה הכוונה האמיתית שלנו עם השיר הזה". וול, אני מרגיש כמו אדם עם שכל בראשו ועדיין לא ברור לי מה ניסיתם לעשות שם.
מקרה נוסף קרה עם הוצאת הקליפ של נועה קירל לשיר "רק אתה". הקליפ הציג את כשראשה עטור צמות קלועות בסגנון שאפשר לזהות כאפריקאי או קאריבי, ובחלק מהשיר קירל מזמרת גם באנגלית מגומגמת, במבטא שחיקה את הניב הג'מייקני פטואה (תחשבו על ריהאנה בשיר Work, למשל). קירל לא הואשמה אז בגזענות, אלא בבן דודה המנומס יותר והמבאס באותה מידה – ניכוס תרבותי.
אני מסכים עם מה שנכתב אז ב-mako: המדדים שונים. קירל לא אחראית לדיכוי האוכלוסיה האפריקאית בצפון, מרכז ודרום אמריקה. זה לא הנטל שלה. עם זאת, כיוון שמדובר בהיסטוריה כל כך אלימה, שנמשכה לאורך מאות שנים והצליחה לסחוף לתוכה שלוש או ארבע יבשות, אפשר שניה לעצור ולשאול מה בעצם בוער לנו? מה, כל כך חשוב לנו לדייק עם התחפושת למסיבה במשרד שאנחנו מוכנים לצאת הכי לא פוליטיקלי קורקט?
ולא שאין משהו כמו אלף אפשרויות ביניים. הנה, אפילו מור סילבר בעצמה ויתרה על איפור הגוף, ועל אף שבן זוגה נצבע במה שנראה כמו פחית מלאה של "טמבור", היא עברה לגמרי כביונסה גם בגוון העור הטבעי-יחסית שלה. עד לפני כמה שנים, גולמה דמותו של ברק אובמה על ידי שחקן לבן לחלוטין ב"סאטרדיי נייט לייב". וכן, ברור שזה #בעייתי לתוכנית בקליבר כזה לא להעסיק מספיק שחקנים שחורים, אבל עד שהבעיה הזו תוקנה - SNL הלכו על פתרון הביניים, ואיפרו את פרד ארמיסן (השחקן הלבן הנ"ל) בגוונים עדינים מאוד שגרמו לו להיראות טיפה'לה שזוף. קולו ושפת הגוף שלו הם אלה שעשו את העבודה, ועזרו לנרמל את החיקוי שלו לנשיא לשעבר. רוצה לומר, הטכנולוגיה קיימת והתירוצים הולכים ואוזלים. הרגישויות לסוגים השונים של גזענות כבר כאן, וזה דיון שטוב לנהל אותו. חשוב לדון גם בצרותיהן של אומות אחרות, וזה לא מחליש את השיחה על מה שקורה כאן ועכשיו. להפך, זה מעמיק ומשכלל אותה.
זה לא חנוני או טרחני להתרגש מבלאק פייס, אפילו שהמקורות של המונח אינם ישראליים. כלומר, זה כן חנוני וזה כן קצת טרחני אבל זו טרחנות שממש אפשר לחיות איתה. הרי לא נתחיל להוקיע כל תחפושת אתנית, ותלבושות אינדיאניות, למשל, מהסוג שנחשב שארצות הברית לשיא הגזענות, ימשיכו להימכר אצל שושי זוהר כנראה גם בעוד עשור. אנחנו חיים במדינה שהצליחה במשך שנים להכיל גילויים איומים של גזענות כלפי לא מעט אוכלוסיות, אבל אנחנו עובדים באופן מודע על הניסיון לשנות את הדפוסים האלה, וטוב שכך.