בסוף השבוע יצא לאקרנים בישראל סרט ישראלי חדש ומסקרן במיוחד: "7 ברכות". למרות שהגיע למסך הגדול ולציבור רק כעת, הספיק הסרט לקטוף 12 מועמדויות יוקרתיות במיוחד לפרסי אופיר, לרבות כל המועמדויות המרכזיות. מי שמגלמת בסרט תפקיד ראשי היא אחת מהשחקניות הבולטות בישראל בעשרות השנים האחרונות, תיקי דיין.
השחקנית-קומיקאית בת ה-75 מגלמת אישה ממוצא מרוקאי שמנהלת מערכת יחסים מיוחדת עם אחותה העקרה, לה היא נתנה את אחת מילדותיה. דיין הגיעה ל"גלית ואילנית" וסיפרה על הסרט, על הרגע שהחליטה להשתתף בו ועל ההחלטה לעזוב את התיאטרון. אבל לפני הכל, נראה שדיין הושפעה עמוקות מדמותה בסרט, והחליטה להגיע לריאיון בקפטאן מרוקאי מסורתי. "התאהבתי כל כך באופנה המרוקאית. דברים יפהפיים אז החלטתי למשוך את זה למרות שהסרט הסתיים", אמרה.
ספרי על הסרט.
"סרט מושלם, שעובד מסיפור אמיתי. שתי התסריטאיות אלינור סלע וריימונד אמסלם, שגם משחקות בסרט, כתבו את הסיפור. במרוקו כשאישה הייתה עקרה ואילו אחותה פורייה, הפורייה הייתה נותנת לעקרה ילדה".
אמיתי?
"אמיתי, זה היה מנהג ומצווה. זה החליף את הפונדקאות, וזו הייתה מצווה נהדרת. כשהם הגיעו לארץ ממרוקו קרנה של המצווה ירד פלאים בגלל שאנשים התייחסו לזה בזלזול".
בתוך המנהג הזה, אותה ילדה שהעבירו אותה יודעת שנתנו אותה לדודה או שהסתירו?
"בסרט אני אומרת לילדה שאף אחד לא הסתיר את זה ממנה מעולם. היא הלכה עם אחותי העקרה לחיים נפלאים של עושר, פינוק וחדר לבד. אצלנו הייתה צפיפות עם שישה ילדים אחרים אבל שמחה והיא נורא קינאה בהם. גם הם קינאו כי יש לה שני תארים אקדמיים, עבדה בבנק וכל הדברים שהם חושבים שיותר טוב ממה שיש להם. היא הגיעה בגיל 40 לארץ עם חתן והוריו. שבע ברכות זה בעצם שבע סעודות, סעודה בכל יום".
אפשר להסביר מה זה שבע ברכות?
"זה מנהג ידוע בו אתה אומר שבע ברכות בחתונה. בחתונה שלי כל אחד קיבל ברכה, ולשאת ברכה בחתונה זה כבוד גדול. אצל המרוקאים זה שבע סעודות, אחת אחרי השנייה בכל יום".
יש מתח בין שתי האחיות.
"מה שנפלא במה שאני ורבקה בכר, שמשחקת את האחות העקרה, יצרנו זה שהנתינה זה לא חוזה אלא נותנים ו'עלא באב אללה', זה לא שיכולתי לבקש את הילדה בחזרה או משהו".
גם לך כאמא יש קושי עם הנתינה.
"מאוד, נתתי את הילדה אבל אני כועסת על האחות. היחסים בינינו מלאים בעקיצות".
מאיפה המרוקאית?
"כשראיתי את זה אמרתי לסוכנת לסרב, אבל היא צלצלה ואמרה שהתסריטאיות רוצות לבוא אליי יחד עם הבמאית המופלאה איילת מנחמי. קודם כל, התסריט מופלא, וכולן נשים למעט רונן המפיק שלנו. הן הגיעו אליי, דיברו במשך 3.5 שעות ושבו את ליבי".
כאמור, כשדיין החליטה ללכת על זה היא ידעה כי מדובר בהימור. בסופו של דבר הסרט מועמד ל-12 פרסים, וקיים תרחיש בו יגיע אל האוסקר. "כל הזמן חושבים מה יאחד אותנו, אז הלוואי. הסרט מעל ומעבר למה שאנחנו מכירים, זה סרט שכולם מתאהבים בו ומתחברים אליו", סיפרה. "היו לנו שש או שבע הקרנות לאקדמיה ואי אפשר להבין את התגובות של האנשים, ואני רגילה לתגובות 'על חלליות'. ביתי אמרה לי: 'איזו עדנה יש לך בגיל 75'. כל הקאסט שלנו מדהים, ואי אפשר לתאר את התגובות".
יש למועמדויות משמעות רחבה יותר בעינייך מהמקום שלך בגיל 75?
"לא. אני לא עשיתי הרבה סרטים, אבל אני מוכרחה לתת את כל מה שיש בי כדי שהסרט יגיע לאן שמגיע לו להגיע. הלוואי".
הלב שלך הוא בתיאטרון, ועזבת לאחרונה את בית לסין. זה עניין של גיל?
"זה בעיקר עניין של גיל. דיברתי עם ציפי כבר לפני שלושה חודשים ואמרתי לה: 'תקשיבי, קשה לי לנסוע את הנסיעות האלה'. לא בא לי הקושי הזה, למרות שאני מתה על תיאטרון ואף פעם לא התלוננתי. ההיפך, ירדתי על מי שהתלונן. המקצוע שלנו זה להגיע לכל מקום, ועכשיו אני כבר לא יכולה".
זו הייתה החלטה קשה?
"הישבן שלי כבר לא הכיל את הישיבה בנסיעות".
נשמע שאת מדברת על זה בהשלמה.
"אני לא רוצה למות על הבמה, אני רוצה למות בבית ובנוח. אשב עם הילדים והנכדים. מה יש לי למות על הבמה ושכל הקהל יראה, בשביל מה צריך את זה".