1989
"פיטר פן" עם חנוך רוזן: הכיף שבהיסטריה ילדית המונית
עד כמה שאני נהנית לחשוב על 1989 כפרה-היסטוריה ועל פיטר פן של חנוך רוזן כהצגה חלוצית בנוף הארצישראלי, ברור לי שהיא נחקקה כך בזיכרונותיהם של ילידי שנות ה-80 כמוני, אבל גם שאנו יכולים רק לקנא בילדי שנות ה-60, שזכו לראות פיטר פן אחר(ת) מעופף מעל ראשיהם. כי אם חנוך רוזן קשור לתקרה של תיאטרון ירושלים הותיר עליי רושם שלא מתפוגג אחרי 30 שנה, אני מדמיינת שהפיטר פנית הישראלית המקורית – והיום המלכה האם – גילה אלמגור, הייתה מחזה קסום שהותיר פיות פעורים רבים בישראל הצעירה. אבל, כאמור, לא הייתי בחיים. אז חנוך רוזן.
כילדה ירושלמית לשני הורים בלי כרטיס "חבר", מעולם לא הייתי בפסטיגל, מקסימום ב"תיאטרון הקרון" (איכות זו לא מילה גסה, אבל תיאטרון הקרון הוא יותר הגרסה לילדים של סרט זר בסינמטק מאשר הבידור הנוצץ שבאמת רציתי לצרוך). לכן "פיטר פן" בעיבוד של אורי פסטר וחנוך רוזן, עם חני נחמיאס והביצוע המתוק ל"הלילה הוא חייב להגיע", ששון גבאי כקפטן הוק וחיה סמיר כלילי הנמרה – ובלי טינקרבל בכלל – היה כל מה שיכולתי לבקש. ומזל שביקשתי, כי זה איפשר לי להשתתף בהיסטריה ילדית המונית שכוללת מרצ'נדייס, בקשת חתימה וכמובן גם רכישת קלטת וידיאו. מאז לא היה עוד אירוע שהוציא ממני את הגרופית הפנימית, אז נותר לי רק לקוות שהקאסט הזה יתאחד בימי חיי. (מאיה לקר)
1996
"ספר הג'ונגל" עם תום אבני: סצנת הפיתוי המייקל-ג'קסונית לא תשרוד
הייתי בן 16 כשהגרסה הישראלית של "ספר הג'ונגל" הועלתה לראשונה על הבמות; לא בדיוק קהל היעד של הצגות ילדים, אבל בדיוק בגיל לקחת את אחי הקטן לאחת כזו. ממילא זה כונה "מחזמר לכל המשפחה", ואני מניח שלא גיליתי התנגדות; אהבתי את "ספר הג'ונגל" של רודיארד קיפלינג, אהבתי אפילו יותר את "ספר הג'ונגל" של דיסני, ו"ספר הג'ונגל" של חנוך רוזן נראה מבטיח: טוביה צפיר הדובי נשמע כמו הבאלו המושלם, ששי קשת – בגירה טבעי. בתוך האולם התברר שרוזן, המחזאי אפרים סידון והמלחין מירון מינסטר לא טרחו לטשטש במיוחד את עקבות ההשראה שלהם: באלו הוא נהנתן שעושק את הטבע כמו תאגיד נפט, הפילים הם כיתת טירונים בתס"ח ולקופים יש מלך שנמשח בגרוב. אצל קיפלינג אין זכר לכל זה.
אבל רוזן נתן לאדפטציה המקומית גם את הטוויסט הפרטי שלו: התנועה. תום אבני הציג, כמובן, את החיקוי התיאטרלי והבוסרי שלו למאסטר הפנטומימה (בסדר, הוא היה בן עשר), אבל גם לדמויות האחרות העניק רוזן שפת גוף ותנועות שתואמות את החיות אותן גילמו. התעלה על כולם יוסי טולדו, חניך מוכשר במיוחד של רוזן, שגילם את מלך הקופים (עם שיר שכתב אריאל זילבר) ואת קא הנחש. אם המחזמר יחזור לבמה (הוא כבר הועלה בחמש הפקות), סצנת הפיתוי המייקל-ג'קסונית של קא בוודאי לא תשרוד את העיבוד המחודש. גם בלעדיה, "ספר הג'ונגל" ראוי לתקומה. גדלתי על "פיטר פן", אהבתי את "הקוסם", אבל "ספר הג'ונגל" הוא אולי המחזמר-לכל-המשפחה הכי טוב שהיה כאן. (ניב שטנדל)
1997
"הגיבן מנוטרדאם": הרגע שהפאתוס והספונג'ה של אמא שלי התחברו
כילדה גדלתי על הפסקול של "עלובי החיים". לאמא שלי היה עותק של ההקלטה מהקאמרי, עם דודו פישר וריקי גל בתפקידים הראשיים, והיא נהגה להקשיב לה בלופים בכל ספונג'ה, בכל נסיעה, בכל בישולי יום שישי. כך שמבחינתי, לשמוע את דודו פישר זועק בפאתוס על מר גורלו היה בידור לגיטימי.
בשנת 1997 זכיתי סוף סוף לראות את זה בלייב, כשלקחו אותי להצגת הילדים "הגיבן מנוטרדאם" עם אותו דודו פישר בתפקיד הראשי. כמו תמיד עם הצגות ילדים ישראליות זה היה בעיקר ניסיון צ'יפי לרכוב על גל ההצלחה של דיסני - "הגיבן מנוטרדאם" שלהם יצא לקולנוע שנה לפני - אבל אצלי זה היה רגע שבו הכול התחבר, מסורת הספונג'ה של אמא עם בילוי הילדות של הבת ועם הפאתוס הטרגי של ויקטור הוגו. וכשפישר הגיבן ננטש על ידי אזמרלדה בסוף ההצגה וקרס תחתיו בבכי, עלו דמעות בעיניי, על גורלו ועל גורל ז'אן ולז'אן גם יחד, ובפעם הראשונה הרגשתי את כוחו הרגשי של תיאטרון. מאז אני סאקרית של מיוזיקלז, רצוי כמה שיותר מדכדכים, כי אין תחליף לרגע הזה שבו הכול מתחבר מולך בלייב, רק את והזיכרונות ומישהו גוסס על הבמה. (רחלי רוטנר)
1997
"פיטר פן" עם גיל ססובר: פיגועים? בזיכרונות שלי ססובר רוקד סטפס
1997 הייתה שנה קשה מאוד בישראל: אסון המכביה, אסון השייטת, פיגועי התאבדות כפולים ומשולשים, אבל האמת היא שאני לא זוכר שום דבר מאותם אירועים כי הייתי בסך הכל בן חמש. לשמחתי הרבה, מה שאני כן זוכר מאותה שנה (תודה לאל, יכולתי לצאת מצולק הרבה יותר) הוא המחזמר פיטר פן בגילומו של הישראלי המגניב ביותר של הניינטיז, גיל ססובר. בשביל להצדיק את הטייטל, ססובר כמובן עשה ברייקדאנס על הבמה, הכניס בדיחות לטקסט יחד עם קפטן הוק אותו גילם זאב רווח, ורקד סטפס (!) עם שרון שחל בתפקיד וונדי.
השבוע, כשצפיתי שוב במחזמר בשביל לרענן את הזיכרון, קלטתי שורות בנאמבר הסיום שמעולם לא הבנתי את המשמעות שלהן בתור ילד: "אני רוצה היום עם הזריחה בבוקר, לקום לי לחיים של שלווה ושל שלום". את אותו נאמבר ססובר מסיים כשהוא מסביר לילדים בקהל שפיטר פן תמיד יישאר שלהם, כי הוא "הילדות של כולנו". כנראה הוא עשה את העבודה שלו טוב מדי כי כאמור זו בהחלט הייתה שנה מזוויעה ונוראית, שבה עם שלם נאלץ להתמודד עם הכישלון של הסכמי אוסלו, אבל שירות הענן שנקרא המוח שלי אחסן את גיל ססובר רוקד סטפס על הבמה ומסתלבט עם זאב רווח. (דור מאיר מועלם)
1999
פסטיגל 1999: הראשון שהסתכל לנוער בגובה העיניים
פייר? אף פעם לא הייתי סאקר של מופעי חנוכה. כן, ראיתי את "ספר הג'ונגל" עם תום אבני וגם את פסטיגל 98' המשמים. אבל האמת? שניהם לא הלהיבו אותי, גם לא בתור ילד בן 9 שכעס על הזמן שבזבזו לו על השטות הזו במקום לתת לו לשחק עוד קצת בפלייסטיישן. הסיבה הייתה פשוטה - שתי ההצגות האלה הרגישו ילדותיות ומיושנות.
פסטיגל 99' לעומת זאת, היה סיפור אחר. המופע ששווק כ"הפסטיגל של המילניום הבא" היה לא רק עטור כוכבים ענקיים לילדים באותה תקופה, כמו נמרוד רשף, שרית חדד, גיל ססובר והיי פייב, אלא גם כלל כמה שירים בלתי נשכחים כמו "נסיכה של שמחה" ו"זה כבר כאן".
אבל יותר מהכל, הוא זכור לי כמופע חנוכה הראשון שבו הרגשתי שמדברים גם על מה שמעניין ורלוונטי לי ולדור שלי, ולא רק על דברים שירצו את ההורים שלנו. מהמופעים הילדותיים של השנים הקודמות, פתאום היה אירוע שדיבר לדור שלנו: התייחס לבאג 2000 ולכניסה למילניום החדש. הוא התבגר, וכבר לא נשאר מופע שמתאים לילדי הופ. וזו גם הסיבה שהוא חקוק לי, ולעוד הרבה בני גילי, בתודעה כל כך חזק.
אז נכון, הפאניקה מבאג 2000 שהוטמעה גם בהצגה התגלתה בסוף כבלוף, והמילניום החדש לא היה רובוטי, עתידני וכסוף כמו שהוא הוצג באותו הפסטיגל. אבל הוא כן סימן מעבר לתקופה חדשה בעולם הזה - כזו שהפכה את המופע השנתי של חנוכה לפחות תמים, אבל להרבה יותר נוצץ, מקורי ורלוונטי לקהל שלו. (זוהר צלח)
2002
"עוץ לי גוץ לי": כמה קיוויתי לגעת בכדור זהב ענק
לא ראיתי המון הצגות בילדותי, לא הייתי באף פסטיגל. אולי הלכתי להופעות פה ושם, אבל אף אחת לא נצרבה בזכרוני. מלבד אחת. הצגה יחידה במינה, אותה אני זוכרת לפרטי פרטים: "עוץ לי גוץ לי", בבימויו של רוני פינקוביץ ובכיכובם של רמי ברוך, עירית קפלן ואלי גורנשטיין.
הייתי בהצגה הזאת שלוש פעמים. פעמיים עם הקאסט הזה, ופעם אחת של איזה תיאטרון אחר שלא התחילה אפילו להשתוות ליצירת המופת שהייתה הגרסה של הקאמרי. כמה אהבתי את השירים, התלבושות, הבדיחות של ברוך. כמה קיוויתי, בכל מאודי, להצליח לגעת בכדורי הגומי הענקיים שהקאסט היה זורק לקהל הילדים ולהקפיץ אותם לשמיים. אגב, זה לא קרה, ישבתי רחוק מדי - אבל מעודד לחשוב שהייתה תקופה, אפילו אם לרגע אחד בזמן, שהדבר היחיד שעניין אותי בחיים היה להצליח לגעת בכדור גומי מוזהב ענק.
אבל שלוש פעמים של צפייה באותו המחזה ממש לא הספיקו לי (וגם לא ביקור אחד משובב לב מאחורי הקלעים). לא, זו הייתה רק ההתחלה. היה לי את הדיסק המלא, כמובן, והייתי שומעת אותו בכל נסיעה במכונית. ידעתי את כל המילים, לכל השירים - ואני לא אופתע אם אני זוכרת אותן עד היום. גם הספר של המחזה יושב לי בספרייה עד היום. וכמובן, קיבלתי כדור משחקים מוזהב, גרסה מוקטנת של זה הענק שלא הצלחתי לגעת בו במופע.
"עוץ לי גוץ לי" הייתה האהבה הראשונה שלי, ההתאבססות הראשונה שלי. מאז באו עוד הרבה. אגב, אותן כדור מוזהב התגלגל לכביש ומצא את סופו בסצנה קורעת לב, אך אהבתי למחזה הנפלא הזה ולשירים האלמותיים לעולם נותרה. (כרמל שטרן)
הקצריבל: האירוע הכי מגוחך וקסום באזור הצפון
מאחר שהעברתי את כל ילדותי בקצרין - העיר שעד שנת 2006 הופיעה רק בתחזית ואחרי 2006 אוזכרה רק בהקשרי תאיר ראדה - לא יצא לי לפקוד הצגות ילדים רבות. או בכלל. בכל זאת, מדובר ביישוב צפוני מבודד שהפסטיגל לא טרח להגיע אליו, ובצדק. גם מופעי ילדים אחרים נטו לעצור בחיפה ואפילו לא טרחו לבקר באחת הערים הקרובות אלינו – טבריה או קריית שמונה. הכי קרוב למופע ילדים שנכחתי בו היה צילומים לתכנית "הופה היי" שהתרחשו בחרמון. היה מדהים.
מה שכן היה בקצרין, ככל הנראה כסוג של פיצוי לתושבים המבודדים, היה הקצריבל. אירוע יפהפה שהתרחש בעיר מדי חנוכה, מעין תחרות כשרונות עירונית שהתרחשה הרבה לפני אבני דרך תרבותיות כמו "כוכב נולד" או "Glee", וגייסה אליה את כל ילדי העיר ואת מבוגריה היותר אקסצנטריים. במשך חודשים כולם היו כותבים שירים, מלחינים, מתאמנים על כוריאוגרפיה במתנ"ס ומרגישים, לרגע, כאילו הם גרים בסטארס הולו ולא בחור תחת מוקף שדות מוקשים.
נכון, המופע עצמו אף פעם לא זהר יותר מדי, אף ילד עדיין לא התגלה ככישרון מוזיקלי מהפנט והוא היה נטול כוכבים לחלוטין, אבל דווקא אלו הדברים שהפכו את הקצריבל בשנות השמונים והתשעים, לאירוע הכי מתוק, מגוחך וקסום באזור הצפון ומי יודע, אולי בישראל בכלל. (נטע חוטר)