סרטי "צעקה" שינו את ז'אנר האימה בהוליווד והפכו אותו למתוחכם, ציני ומשעשע יותר. לרגל צאתו לדרך של "צעקה 5", כותבי mako תרבות חוזרים אל סדרת הסרטים שלימדה אותנו לפחד מכל צלצול טלפון
ב-1996 ווס קרייבן, כבר אז במאי סרטי אימה מוערך, הוציא את סרטו "צעקה" - סיפורה של סידני, תיכוניסטית מוכת אבל, שרוצח סדרתי ועטוי מסכה מטיל את אימתו על עיירת מגוריה. קרייבן עושה הוא זאת בלי לדעת ששלוש שנים לאחר מכן, שני נערים מקולורדו, דילן האריס ואריק קלבולד, יכנסו לבית הספר התיכון קולומביין חמושים בנשק חם ויתחילו לירות לכל עבר.
האירוע המחריד העלה שאלה תרבותית רחבה יותר, שכבר אז הייתה לעוסה וחבוטה מכל כיוון: האם קולנוע וטלוויזיה אלימים משפיעים על אלימות בחיים האמיתיים, וביתר שאת, על בני נוער? וגם לפני שאריק ודילן נכנסו לקולומביין עם M-16 בידם, נדמה שקרייבן, יחד עם התסריטאי של סרטי "צעקה", קווין וויליאמסון, ידעו איך לענות לכל מי שיגידו שסרטים אלימים מובילים לנוער אלים. לקראת סוף "צעקה" הראשון, מתגלה מי מאחורי המסכה האייקונית הידועה בשם Ghostface - בילי, החבר החתיך של סידני, וחברו לספסל הלימודים, סטו. שני תיכוניסטים רצחניים שהרגו במו ידיהם חלק מחבריהם לכיתה. וכשסידני מאשימה את בילי שראה סרט אחד יותר מדי, בילי עונה לה במשפט ששווה להקשיב לו, למרות שהושם בפיו של רוצח מטורלל מסיבה מסוימת - "Horror movies don't create psychos, they make psychos more creative". סרטי אימה לא יוצרים פסיכופטים, הם הופכים פסיכופטים ליצירתיים יותר.
קל לבטל את סרטי "צעקה" כסרטי אימה כיפיים לנוער, אבל בלתי אפשרי להתעלם מהעובדה שהם - ובעיקר הראשון - מטא-קולנוע במיטבו. אלה סרטי אימה על סרטי אימה, פארודיה על ז'אנר שהיא גם, בחלק ניכר מהזמן, תוצר מצטיין שלו. סצנת הפתיחה של הסרט הראשון הייתה לקלאסיקה מודרנית, בין השאר בגלל המטא-קולנועיות הזאת: קייסי (דרו ברימור) מוצגת בה כנערה חביבה שמלרלרת בטלפון על סרטי אימה שהיא אוהבת יותר ופחות (במהלך הסצנה היא מציינת שאהבה את "סיוט ברחוב אלם" הראשון ושנאה את ההמשכים שלו - כולם בוימו על ידי ווס קרייבן עצמו), וזה מגניב ומצחיק בתור פארודיה עצמית. אבל מהרגע שמובהר לנו שבצד השני של הטלפון עומד רוצח מסוכן שמתכנן לשחוט אותה באכזריות, הסצנה הופכת למותחת, מפחידה ומענגת בצורה שמבהירה שגם כסרט אימה, "צעקה" הוא מהטובים שיש לז'אנר להציע.
וויליאמסון וקרייבן לא השתמשו ברפרנסים הפנימיים האלה רק בשביל הפאסון של סרט האימה המתוחכם, אלא, כך הולך ומתחדד אחרי צפייה נוספת בסרטים האלו, כדי לשאול מה המקום של קולנוע אלים בהנצחת האלימות בחברה שלנו. נדמה שכשקרייבן מזכיר את עצמו כל הזמן במהלך סרטי "צעקה", הוא לא עושה את זה כי הוא מתלהב מעצמו ומיצרתו, אלא כי הוא בא בחשבון נפש עם הז'אנר שהוא עצמו אחראי לחלק משמעותי בפיתוחו ביובל האחרון. הוא באמת רוצה להגיע לאיזושהי מסקנה, הוא באמת רוצה להבין אם יכול להיות שהסרטים האלימים שהוא ועמיתיו ביימו עם השנים טיפחו תרבות של אלימות.
סצנת הפתיחה של "צעקה 2" מציגה קהל שיושב בבית קולנוע ומריע לסרט אימה. ובין תשואות הקהל שזורק פופקורן ומריע, אישה צעירה בשם מורין (ג'יידה פינקט סמית') נדקרת על ידי רוצח שעטוי באותה מסיכה לבנה. היא עולה לבמה ומנסה לזעוק לעזרה, אבל אנשים שמים לב שמשהו לא בסדר כשכבר מאוחר מדי. קרייבן יודע שהקהל שלו תאב אלימות, והוא בהחלט מגיב לבעייתיות המוסרית שבתאווה הזו, אבל הוא לא מוכן להפנות את גבו לסרטים שהוא אוהב.
קרייבן לא בורח מהביקורת שמופנית - במידה רבה של צדק - כלפי קולנוע אלים, אבל הוא מסרב להצטרף למקהלת המקטרגים עליו. בסוף "צעקה 2" מתגלים הרוצחים החדשים שעושים שפטים בסכין במהלך הסרט: האחד הוא מיקי, סטודנט מטורלל לקולנוע שהחליט שכשיעמוד לפני דוכן הנאשמים על הרציחות שביצע יאשים את הקולנוע; השנייה היא אימו של בילי מהסרט הראשון. היא יורה במיקי למוות ואומרת שהמניע הזה שלו קצת מקושקש מדי בעיניה - היא החליטה לרצוח את כולם, ולהשאיר את סידני, הגיבורה שלנו שהביסה את בנה, לסוף, מתוך תאוות נקם פשוטה וטובה. נדמה שזו דרכו של קרייבן לומר שגם אם יש מקום לדאגה כשהאלימות מציפה את המסכים, שורשיה לא בכמה סרטי אימה ישנים - החברה שאנחנו חיים בה אלימה, ואוהבת קולנוע. לפעמים זה מתערבב.
אחרי הטבח בתיכון קולומביין, קולות שמרנים רבים האשימו את הסרטים האלימים שדילן האריס ואריק קלבולד צפו בהם, את משחקי הווידאו האלימים ששיחקו בהם ומוזיקת המטאל שהאזינו לה - בהם גם שירים מרילין מנסון. כשמנסון נשאל מה היה עושה אם היה מדבר עם הילדים האלה מתיכון קולומביין, ענה בפשטות "לא הייתי אומר מילה. הייתי מקשיב למה שיש להם לומר, וזה מה שאף אחד לא עשה". סרטי "צעקה" לא בהכרח קראו לחמלה כלפי רוצחיהם, אבל אפשר לומר שהם בעיקר ביקשו שנעזוב את הקולנוע בשקט, ולא נתבלבל לחשוב שהוא החיים עצמם - האלימים היו ויהיו תמיד, וזה לא אשמת האמנות שהנציחה אותם, אלא אשמת החברה שלא שמה לב אליהם בזמן.