כשהייתי בן 12, לפני עשרים שנה, שלחתי מייל זועם לאייס אוף בייס. אחד מלהיטיה הגדולים של הלהקה, שהיתה אז בשיא הצלחתה, נקרא Happy Nation. לכאורה הוא נפתח בשירה בלטינית, אך לפי תיאוריית קונספירציה שהיתה פופולרית באותה תקופה - המילים בה בעצם היו בעברית, כדי שרק יהודים יבינו אותן. 

"על כנפי הנשר/ בעזרת השם/ הייתי כאן לפני כולם/ בינתיים אני/ אהרוג אתכם/ הייתי כאן לפני כולם", אמרו כביכול המילים. לפי התיאוריה, להקת הפופ משבדיה רצתה לאיים באמצעותן על היהודים בהשמדה נוספת. גם שם השיר רמז לרייך השלישי, והמילים שהופיעו בהמשכו - "אדם ימות, אבל לא רעיונותיו" - התייחסו לאדולף היטלר. בזעם רב ובאנגלית עילגת מחיתי בפני הלהקה, שעד אז אהבתי, על השיר הזה.

להפתעתי קיבלתי תשובה מאיש יחסי הציבור של אייס אוף בייס. הוא ענה שהמילים הן בלטינית, שאין להן כל משמעות עברית, שללהקה אין קשר לנאציזם, ושאחד מחבריה ומחברי השיר - אולף אקברג - אכן היה מעורב בנעוריו בפעילות ניאו-נאצית, אך הוא מתחרט עמוקות על התקופה הזאת ושינה את דעותיו. "נאצים נשארים נאצים!", הגבתי, בליווי כמה קללות. המזימה נחשפה, העם היהודי ניצל.

אנטישמיות? התשובה במהופך

התאוריה על אייס אוף בייס מעולם לא הוכחה או הופרכה במלואה. פרטים נוספים על עברו הנאצי של אקברג, שהתבטא גם בקריירה המוזיקלית המוקדמת שלו, נחשפו ברבות השנים. באתר המילים Genius מילותיו (המופשטות למדי) של Happy Nation מוצגות בלווית הערת אזהרה. אלא שזו לא היתה השערוריה היחידה: תיאוריות קונספירציה מסוג זה, שמצאו נאצים סמויים ואנטישמים חבויים בכל פינה, ליוו את שנות ההתבגרות של רבים מאיתנו.

רבות מהן התבססו על הוכחות מפוקפקות ומגוחכות למדי. בין היתר הואשמה באנטישמיות חברת האופנה Vans, שסוליות נעליה עוצבו כמגני דוד ("כדי שידרכו עליו!"), ושאם מקלידים את שמה באותיות עבריות יוצא "השמד". לאונרדו דיקפריו, מצדו, התמודד עם שמועה עקשנית שהוא מעדיף לנשק חזיר מאשר לנשק יהודיה - שמועה שכנראה לא הגיעה לאוזניה של בר רפאלי.

נזכרתי בתאוריות האלה אתמול, כשהתעוררה הסערה סביב יצירתו של האמן יעקב מישורי, שהוצגה במרכז הרפואי "מדיקה" ברמת החייל. מישורי, בן לניצולת שואה, ביקש להנציח בציור את זכר הקורבנות, וכלל בו במהופך את הכתובת "מוות ליהודים" - שלדבריו אמו ראתה בליל הבדולח בעיר שבה גדלה בגרמניה. הציור הובא לידיעתו של יואב אליאסי (הצל), שפרסם אותו בעמוד הפייסבוק שלו וכינה את מדיקה "מקום אנטישמי". הפוסט צבר יותר מ-16 אלף ריאקשנס ו-9,000 שיתופים, ובעקבות הסערה שעורר הורתה מנהלת המרכז, ענת נוסבאום, להסיר את היצירה.

הפרשה הזאת עוררה ויכוח ער על היצירה והאופן שבו הוצגה. אישית, אני חושב שהיא מתאימה הרבה יותר למוזיאון או תערוכה מאשר למרכז רפואי, ושאם כבר "מדיקה" בחרו להציג אותה - זו היתה טעות חמורה לעשות זאת בלי שלט שמסביר עליה, שפגעה ביצירה לא פחות מאשר ברגשות הקהל. כמו שההחלטה הנמהרת להסיר את היצירה בעקבות הלחץ, מעידה שבמדיקה פשוט לא חשבו עד הסוף על משמעות הצגתה.

אלא שהצל לא האשים את המרכז הרפואי בחוסר מחשבה או בחוסר טעם. הוא האשים אותו בקידום אנטישמיות במסווה של אמנות, ואפילו טען שהציור נתלה הפוך במכוון, כדי שלא יבחינו בכיתוב. מהרקע המשפחתי של מישורי הוא התעלם, אבל ידע לציין שהוא "נשוי לבכירה בעיתון הארץ" (עורכת גלריה ליסה פרץ). במילים אחרות, לפי אליאסי, צייר שמאלני ניסה לטפטף אנטישמיות דרך ציור תמים לכאורה במרכז רפואי ששיתף איתו פעולה. בטח הוא גם נועל נעלי ואנס.

לוגיקה מסוכנת, במיוחד ליהודים

זה לא סוד שגם בשנת 2020 האנטישמיות חיה ובועטת. לפי דו"ח של מרכז קנטור ואוניברסיטת תל אביב, בשנה שעברה נרשמו בעולם 456 אירועי אנטישמיות שכללו אלימות חמורה - עלייה של 18% לעומת השנה שקדמה לה. במקביל זיהה המרכז עלייה בהפצת ביטויי שנאה נגד יהודים על רקע משבר הקורונה. בישראל עצמה פעילות אנטישמית היא נדירה למדי, אך גם כאן נחשפו בעבר תאים ניאו-נאציים. אם יש כל כך הרבה שנאת יהודים גלויה, מדוע לצל ולחבריו חשוב להצביע על אנטישמיות על סמך ראיות קלושות כל כך, ועוד מצד יהודי?

אפשר להגיד שמטרתם היא להשחיר את פניו של השמאל הישראלי ולהציג אותו כאנטישמי, וזה יהיה נכון. אפשר להגיד שכיהודים, שגדלו על הידיעה שרבים מאבותינו לא זיהו בזמן את סכנות הנאציזם, טבוע בנו הרצון לא לשגות שוב - ולזהות מבעוד מועד כל סכנה. גם זה יהיה נכון. אלא שהפרשה הזאת מביאה לידי ביטוי גם מנגנון פסיכולוגי רב עוצמה, אותו מנגנון שהביא אותי לשלוח את המכתב לאייס אוף בייס בגיל 12.

אנטישמיות גלויה, כאשר היא פורצת, גורמת לנו לחוש כקורבנות - או לפחות לחשוב ככאלה על יהודי העולם שסובלים ממנה. אנחנו יכולים לחשוב כיצד להתגונן מפניה, אך מראש נהיה, פסיכולוגית, בעמדת מגננה. לעומת זאת, כאשר אנחנו חושפים כביכול מזימה אנטישמית ומתריעים עליה, הדבר ממלא אותנו בעוצמה, גאווה ותחושת שליטה. הנה, מבקשי רעתנו שוב ביקשו לפגוע בנו, כפי שחשדנו. אבל אנחנו חשפנו את המזימה שלהם, וכעת אנחנו יכולים לפעול נגדה.

והמנגנון הזה מובן, אבל גם מסוכן. לעתים קרובות מדי הוא גורם לנו להציב סימני קריאה במקום שבו צריכים להיות סימני שאלה. הוא גורם לנו להתעלם מפרטים חשובים, כמו במקרה הזה - העובדה הבסיסית שמישורי הוא יהודי ובן לניצולת שואה. והוא גורם לנו לקדם החלטות גרועות שנשענות על בורות מתלהמת: במקום לשאול אם וכיצד להציג יצירה שמטרתה להנציח את קורבנות השואה, אך כוללת טקסט שעלול להתפרש באופן הפוך (אולי בלווית שלט? אולי במקום אחר?) - לדרוש ולקבל את הסרתה, כאן ועכשיו.

דווקא כיהודים, אנחנו חייבים להיות רגישים לסכנות שבמנגנון חשיפת הקונספירציות הזה. העם שלנו סובל ממנו במשך מאות שנים, מהצד השני של המתרס. שלל תיאוריות אנטישמיות התבססו ומתבססות עליו, תוך ערבוב בין חצאי-אמיתות, עובדות שהוצאו מהקשרן, שקרים גמורים, התעלמות מאמיתות לא-נוחות והנחת המבוקש. יהודים רבים נרדפו ונרצחו בשם תיאוריות כאלה, שחשפו כביכול את מזימותיהם. אסור לנו להידרדר למקומות האלה. אסור לנו להיכנע ללוגיקה של הצל.